ר' אהרן (ארקדי) שמיסט, רופא שהתקרב לבדו אל היהדות תחת השלטון הקומוניסטי, והקים במו-ידיו קהילה יהודית פורחת, מצא את מותו בטביעה בחוף אשדוד * אשר מדינה יצא למסע מרתק בנתיב חייו, שוחח עם בתו, רעייתו ואנשים שעבדו לצדו, ומגולל את סיפורו המופלא והבלתי ייאמן

בי"ג ניסן השנה, ארבעה ימים לפני שמלאך המוות השיג אותו, השתתף ר' אהרון (ארקדי) שמיסט ז"ל בטקס מיוחד ויוצא-דופן. הוא עמד נרגש תחת חופה כשלצדו רעייתו ----, שני עדים, והגאון רבי יוסף שיינין, רבה של אשדוד.

החתן, אם שאלתם, היה הוא עצמו. בגיל 59, למרות שנישא כדת וכדין, זכה סוף-סוף לממש את רצונו. לאורך שנות נישואיו תמיד חשש שמא הנישואין לא היו כפי כל ההלכות והדקדוקים, כיוון שבאותם ימים, ימי השלטון הקומוניסטי, לא היה רב שיקדש אותם. הוא התייעץ עם רבנים ואלו הורו לו, שעבור ילדיו ונכדיו עדיף לקיים טקס נוסף, כדת וכדין.

"בכל פעם שהגיע לארץ, הוא רצה לקיים את הטקס המיוחד הזה, אך תמיד זה נדחה מסיבות שונות", מספרת בתו אילנה. "הפעם, כשהגיע לארץ לקראת חג הפסח, יום לפני התקדש החג, קיים את משאלתו. הוא קנה לאמי טבעת חדשה, כיוון שאמרו לו שהטבעת הקודמת כבר שייכת לה, ואף קנה לה שיח ורדים בעציץ ואמר לה: 'פרחים שנקטפו ינבלו מהר, אבל אלה יישארו'. הוא הביא עמו את כל המסמכים המוכיחים שהוא יהודי כדת וכדין, והרב שיינין ערך את החופה. אחד העדים היה ממוצא רוסי שתרגם לו את הכתובה. הטקס עצמו היה צנוע ומצומצם, אך רווי התרגשות. אני עצמי הגעתי מארצות-הברית במיוחד לכבוד המאורע המרגש הזה".

כך נכנס ר' אהרון אל חג הפסח תשס"ו, כשכולו קורן מאושר וקדושה. ביום ראשון של חול המועד, י"ח ניסן, ניצל שעתיים פנויות, לצורך טבילה בים. באורח טראגי ובלתי ידוע, מצא את מותו בטביעה.

בתקשורת דווח באותו יום על "בעל תשובה ממוצא רוסי שטבע בחוף אשדוד". בעקבות מותו, יצאתי למסע בנתיב חייו. במהלך התחקיר גיליתי אדם מופלא ומיוחד, איש שהעפיל לפסגות מדהימות של מסירות-נפש למען היהדות, בתוך חשכת ימי השלטון הכפרני של ברית המועצות. אם תצאו יחד אתי למסע המרתק בעקבותיו של ר' אהרון שמיסט ז"ל, תגלו תופעה מדהימה: יהודי נחוש, שלא חשש להכות על קיר הברזל הקומוניסטי, בכדי לבקוע בו חלון קטן אל אור היהדות.
וכשהצליח לפתוח את הסדק הראשון, קשה היה לעצור את שטף האור הרוחני שחדר פנימה.

גם את מרקס היית מפטר?

העיר דנייפרופטרובסק שבאוקראינה, לפני 18 שנה, הייתה עוד עיר אוקראינית טיפוסית. יהודי שהיה נקלע למקום לא היה מזהה סימנים יהודיים מיוחדים, למרות מאה אלף היהודים שהתגוררו במקום. השלטון הקומוניסטי היה אתיאיסטי, ואסר כל סממן דתי ברחובות. בתי הכנסת ולהבדיל הכנסיות נסגרו כולם, ובעיר נותרו רק בית-כנסת אחד וכנסייה אחת. בית הכנסת היחידי היה מושבת רוב הזמן, ורק לעתים נדירות הצליחו כמה ישישים לאסוף מניין. מעבר לכך, הנתק הרוחני היה מוחלט. התושבים היהודים נטמעו היטב בתוך האוכלוסייה המקומית, וידיעותיהם ביהדות היו קלושות ביותר. גם אם היה יהודי שביקש לגלות את שורשיו, פחד השלטון הקומוניסטי החניק את רצונו.

ד"ר ארקדי שמיסט עבד כרופא קרדיולוג בדנייפרופטרובסק. הוא התקדם בעבודתו, עד שקיבל תפקיד מיוחד: מנהל מחקר באוניברסיטה לרפואה בעיר. הוא היה היהודי היחידי שזכה לתפקיד כזה, כיוון שהיה מוכשר מאוד בתחומו. ד"ר ארקדי התמסר לעבודתו, ביצע מחקרים קליניים ופיתח שיטות חדשות לטיפול באנשים לאחר שלקו בהתקף לב.

אשתו, בלה, הייתה בעלת אמונה חזקה, ובזכותה התחזק בעלה יותר ביהדות. שניהם נהגו להגיע אל בית הכנסת לתפילות. הוא היה מקושש עשרה אנשים ומקפיד להתפלל. בצאתו מבית הכנסת היה מסיר את הכיפה, מחשש אנשי השלטון. עם הזמן גילה את האור שבתורה והחל לשקוד בביתו על הלימוד. במקביל החל לנסוע לרוסיה, שם היו רבנים מהם למד תורה והלכה. ככל שהתקדם בלימודיו, כאב את החשכה הרוחנית הגדולה השוררת בעירו.

באחד הימים החליט לעשות מעשה: הוא הכריז על 'חגיגה' שתתקיים בביתו והזמין אליה יהודים שהכיר. החגיגה הייתה מתוזמנת לאחד ממועדי ישראל, ובעיצומה של השמחה היה קם ומכריז: "היום יש לנו, ליהודים, חג", ומסביר לנוכחים על מהות החג ומנהגיו. גם בהלוויות היה נוהג להגיע עם כיפות, מחלק לנוכחים ואומר קדיש, אותו איש לא ידע לומר.
"באחד הימים אבא התייתם מאביו וישב 'שבעה'", מספרת בתו. "כמחויב מההלכה הפסיק להתגלח והתחיל לגדל זקן.

נשיא האוניברסיטה הזמין אותו לשיחה והזהיר אותו מפורשות: 'או שאתה מוריד את הזקן או שאני מפטר אותך', כי מראה יהודי עם זקן היה אסור בהחלט. אבא חיפש מוצא ואז בסייעתא-דשמיא מצא תשובה. על הקיר הייתה תלויה תמונתו של קרל מרקס, הנחשב לאבי הקומוניזם, שהיה בעל זקן עבות. אבא הצביע על תמונתו ושאל את נשיא האוניברסיטה: האם גם אותו היית מפטר? וכך המשיך לגדל זקן.

ארקדי ראה עצמו שליח לעורר את העיר הרדומה. "הוא היה אלוף ניצול הזמן", מספרת בתו אילנה. "גם כשהיה סחוט ועייף המשיך לפעול. אמא הייתה אומרת לו: 'יש גם מחר', והוא היה עונה: 'מי אמר שיהיה מחר?'. כשלמד את הלכות החגים, היה נחוש להעבירם הלאה ליהודי עירו. וכך ייסד את ה'חגים הקהילתיים' בהם השתתפו רבים מתושבי העיר".

בפורים הוא נהג לשכור את שטח הקרקס העירוני הגדול ולקיים בו את חגיגת פורים. הוא פרסם מודעות בעיתונים וקרא לכל היהודים לבוא ולחגוג בליווי תזמורת ומופע גדול. הוא הזמין לאירוע גם את ראש העיר, ובמהלכו עמד וסיפר לכולם על מהות חג הפורים והלכותיו. "אני הייתי עם סבתא שלי בבית והכנו אלפי אוזני המן לכבוד האירוע", מספרת בתו. "הוא לא הסתפק במודעות בעיתונים ורצה להגיע לכל מקום שיש יהודים, לכן הוא נתן לי חבילה גדולה של כרטיסים ואמר לי ללכת למכור אותם בריכוזים של יהודים. הלכתי לאוניברסיטה והייתי נכנסת לחדר שישבו שם 20 מהנדסים יהודים. אמרתי להם: יש לנו חג, האם תרצו לקנות כרטיסים? להפתעתי כל היהודים שהיו שם, גם אלו שנטמעו היטב בתוך האוקראינים, קנו כרטיסים והביעו את רצונם לבוא. ואכן, ההיענות הייתה מדהימה והגיעו הרבה יותר אנשים מכפי שהמקום יכול היה להכיל. אנשים ישבו במעברים ובמדרגות וזו הייתה תחושה מרוממת. ראינו כמה אנשים צמאים ליהדות".

בשנים מאוחרות יותר ארגן גם סדר פסח המוני. הוא שכר את חדר האוכל של המלון הכי נחשב בעיר והכשיר את המקום. בעזרת הסוכנות הביא את הרב מתתיהו דגן מישראל שערך את הסדר. מישראל הוטס אוכל כשר, יין, תפוחי-אדמה ומצות.

חתימות בכיכר העיר

לקראת סוף שנות ה-80, כשראה שהשלטון מתרכך, החליט לפעול להקמת בית-ספר יהודי בדנייפרופטרובסק. המשימה נראתה אז כמופרכת ביותר, ומי ששמע על כוונתו נד לו בראשו. אבל הוא, מצויד בנחישות נדירה, החליט להזיז את החומה.

"כולם אמרו לו שהוא משוגע לגמרי", מספרת בתו. "בכל זאת, הוא הלך לשלטונות לבקש אישור וחזר משם במפח-נפש. כאן נכנסה לתמונה אמי, שהחליטה לא לוותר. היא עמדה בכיכר העיר, ליד קניון גדול, והחלה במבצע חתימות למען בית-ספר יהודי. כל יהודי שפגשה ביקשה ממנו לחתום, והפלא היה שגם גויים חתמו כי הבינו את המצוקה. אבא לקח את החתימות ונסע אתן למשרד החינוך בקייב. הוא הגיע בסופו של דבר לשר, שהיה קשה מאוד להתקבל אצלו. אמרו לו, תירשם בתור ותבוא ביום אחר. הוא אמר, אני לא זז מכאן עד שאקבל אישור לפתוח בית ספר, גם אם זה ייקח יום או יומיים או שבוע. המזכירה העבירה את דבריו לשר החינוך, וזה התרשם מאוד מדבריו. הוא הזמין אותו להיכנס ונועד אתו במשך שעה ארוכה - דבר נדיר אצלו. השר התגלה כאדם מבין ובעצמו חיפש פתרון בחוק כיצד ניתן יהיה לפתוח בית-ספר יהודי באוקראינה.

"בסופו של דבר אבא חזר לעיר עם אישור לפתוח בית-ספר יהודי. לא הייתה להם ברירה ובית הספר היהודי הראשון נפתח. כולם היו בטוחים שהוא ייקח לעצמו את תפקיד המנהל, אבל אבא היה איש צנוע מאוד. אגב, אני חושבת כעת מה לכתוב על מצבתו. אכתוב: היה עניו ואוהב ישראל. אבא אמר בפשטות: אני רופא, לא מנהל, ומנהל צריך שיהיה לו ידע מקצועי בחינוך. לכן הוא לקח יהודי אחר, ונתן לו את תפקיד המנהל. גם מאוחר יותר לא לקח לעצמו את תפקיד הרב, והביא במיוחד את הרב שמואל קמינצקי, שמכהן עד היום כרבה של דנייפרופטרובסק".

בית הספר נפתח והתמלא תלמידים יהודים. עד היום עברו בו אלפי תלמידים, בכל הכיתות - מכיתה א' ועד י"ב. בגלל שבית הספר הוקם באישור משרד החינוך, הוא זכה לתקציבים ומשרות למורים. מורים יהודים היה קשה להשיג, לכן נסע ר' אהרן אל האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל, אשר שלח לבקשתו מורים יהודים שילמדו בבית הספר.

בית הספר שהקים נתן השראה לערים נוספות. גם שם ביקשו לפתוח בתי ספר יהודיים. כמו כן נפתחו במקום סמינר לבנות וכן ישיבה ובתי כנסת. במקביל התחיל ר' אהרן לשקם בתי-כנסת שנסגרו ופתח מניינים בבתי כנסת שונים. כמו-כן הקים חדר אוכל לנזקים, עזרה לקשישים ופעילות של חסד.

מכאן ואילך נכנסו חסידי חב"ד לתמונה בכל המרץ, והפכו את המקום לאחת מהערים היהודיות השוקקות ביותר במזרח אירופה. "הרבה תנועות ואנשים ניסו להיכנס לעיר, אבל אבא העדיף את חב"ד, גם בגלל הקשר ההדוק שיש לחב"ד עם העיר (הגאון רבי לוי-יצחק שניאורסון זצוק"ל, אביו של האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל, כיהן כרבה של העיר עד שנאסר בידי הקומוניסטים) וגם מפני שראה שחב"ד מבינים טוב יותר את הצרכים והתרבות של העיר הזו", אומרת בתו.

"בביתנו היה טלפון מיוחד ממנו ניתן היה להתקשר לארץ-ישראל, וזה בזמן שלאף אחד לא היה טלפון כזה, וכל מי שרצה להתקשר לארץ לשאול הלכות או סתם לדבר עם קרובים יכול היה לעשות זאת", מספרת אילנה.

ר' אהרן שכנע אנשים לעלות לארץ-ישראל והיה מדבר על לבם שיעזבו את אוקראינה, כי ישראל היא המקום עבור יהודים. בכלל, כל מי שמדבר על ר' אהרן מספר על כוח השכנוע האדיר שלו ועל כך שדבריו תמיד נפלו על אוזניים קשובות.

מספר הרב יוסף שיינין, רבה של אשדוד, את הסיפור הבא: "באותו יום שהגיע לארץ, בפעם האחרונה, הגיעו שני טכנאים לביתו לתקן מחשב. הטכנאים היו עולים מרוסיה שמעולם לא הניחו תפילין ולא אמרו ברכה. ר' ארקדי שוחח אתם בנעימות ואחרי חצי שעה הם הניחו תפילין לראשונה בחייהם. לאחר מכן הוא הזמין אותם לסעודה, כי אמר שהוא רוצה שידעו כיצד יהודי אוכל. הם נטלו ידיים וברכו. הם ספרו שהרבה אנשים ניסו לשכנע אותם לחזור בתשובה ואף אחד לא הצליח. אבל הם הרגישו שהוא מדבר דברי אמת".

מה באמת היה סוד כוחו?

"פעם ניסיתי לחקור את זה", אומרת בתו. "האם זה המילים שאמר או האישיות שלו, אבל הבנתי שכוחו היה טמון באהבה שלו לכל אדם. הוא אף פעם לא ניסה לשכנע בכוח, לא נתן לשני תחושה שהוא לא צודק. הוא תמיד היה אומר, אתה צודק ומדבר בנחת.

"בכלל, ההתנזרות שלו מטובות הנאה הייתה מופלאה ונדירה. הוא לא ניסה לגזור שום 'קופון' חומרי מהפעולות שלו. כשהיו מביאים לו כסף לתרומה, היה מפנה את הפונים לאנשים הזקוקים לכך. אם היה זקוק בעצמו לכסף, היה מפרט בפני התורם את כל הפעולות שיעשה בכסף שלו, ולאחר מכן אף היה מביא לו חשבונית מפורטת, להיכן הלך כל רובל שקיבל ממנו".

קול היהודים זועק מהבאר

לאחר ששלוחי חב"ד החלו להפעיל ולפתח את חיי הקהילה היהודית בעיר, החליט ר' אהרן להקדיש עצמו, בזמנו הפנוי, לנושא שהיה קרוב ללבו: שימור והנצחת הנספים בשואה מעירו ומאוקראינה. במסגרת זו הוא ביצע עבודת מחקר מקיפה וחשף את הזוועות שהתרחשו במקום לפני כ-65 שנה:

בשני ימי החג שמיני עצרת ושמחת-תורה של שנת תש"ב (13-14 באוקטובר 1941) הובילו הנאצים ועוזריהם את יהודי דנייפרופטרובסק מנקודת הכינוס בחנות הכלבו המרכזית בעיר, דרך מרכז העיר, להשמדה בגן הבוטני של האוניברסיטה המקומית. הייתה זו אקציה שכוונה על-פי לוח גבלס, להשמיד יהודים במועדי ישראל (טבח באבי-יאר של יהודי קייב היה ביום הכיפורים). כל היהודים שחיו באותה עת בעיר ולא הספיקו להימלט מהגרמנים, הושמדו ביומיים אלו, למעט שבעה ניצולים. ההערכה הרשמית של 'יד ושם' מדברת על כ-20,000 נרצחים.

מדובר באחד ממעשי הטבח הנוראים ביותר בתולדות השואה: קהילה יהודית בת עשרות אלפי נפש מושמדת תוך יומיים. הטבח עצמו היה מזוויע. הם הובילו את היהודים אל בור טבעי גדול שהיה ליד הנהר, ובכדי לחסוך בכדורים הצמידו שלשה אנשים זה לזה, וירו בהם. הראשון נהרג מיד. השני והשלישי רק נפצעו. אולם כשנפלו, נחנקו למות מהגופות הרבות שהיו שם. מכל הנרצחים הצליחו פצועים בודדים לעלות מהנהר בלילה ולהינצל. היו כמה יהודים בודדים שניצלו לאחר שהוסתרו בידי גויים.

ר' ארקדי חקר אודותם. הוא הגיע אל הניצולים והקליט את סיפוריהם ואת סיפור הקהילה שנכחדה. הוא ערך רישומים של שמות הנספים ובכל שמיני עצרת היה עורך טקס יארצייט גדול ומיוחד עבורם. הוא היה מביא למקום יהודים רבים ואת תלמידי בית הספר, והיה אומר קדיש לעילוי נשמתם.

יום אחד הגיעה לאוזנו שמועה שהשלטונות מבקשים להקים אצטדיון על גיא ההריגה. השלט שהיה מוצב במקום סיפר רק ש"במקום הזה נהרגו תושבים סובייטים". השלטונות נמנעו בכל מקום מלהזכיר "יהודים".

ר' ארקדי פתח במלחמה. הוא דרש להתקין מצבה חדשה, בה יוזכר מפורשת דבר רציחת הקהילה היהודית. הוא ידע שמדובר במאבק לא פשוט, אבל כהרגלו, לא נרתע. אמנם בבאבי יאר הוצבה מצבה כזו, אבל היה זה לאחר שמונה שנים של מאבק והיה כרוך בשוחד גדול.

לארקדי לא היה הכסף הדרוש. אבל הוא לא ויתר. לאחר אין-ספור דחיות ומסע שתדלנות – נחל בסופו של דבר הצלחה. הוא הציב מצבה מיוחדת, עליה נכתב כי בלילה אפל אחד נרצחו במקום זה למעלה מעשרת אלפים יהודים. לאחר שהמצבה הותקנה, הפך האתר למקום מוגן וכל התכניות של בניית אצטדיון נגנזו.

ארקדי לא הסתפק רק בעירו. הוא יצא לחקור את גורלה של כל יהדות אוקראינה. במהלך מסעו הגיע אל עיירה בה הייתה קהילה קטנה של יהודים. הנאצים אספו את כל היהודים אל תוך בית הכנסת והעלו אותו באש, על יושביו. הוא הגיע אל הניצולים ושמע את עדויותיהם. הוא שמע על הגויים שעמדו מהצד ושתקו, ורק כשהאש החלה להתפשט החוצה, ביקשו מהנאצים לכבות צד אחד של בית הכנסת, כדי למנוע את התפשטות האש.

"הייתה אישה גויה באוקראינה, שהסתירה מספר יהודים במרתף ביתה בשנות הרעב, וכל יום, במשך שנתיים, הייתה מבשלת עבורם אוכל", מספרת אילנה. "הנכדה שלה חברה טובה שלי, ואנחנו בטוחים שיש להם שורשים יהודיים. אחרת אין הסבר למעשיה המופלאים של הסבתא.

"אזרחים רבים ששמעו על מחקריו של אבא החלו פונים אליו, ומספרים על הקהילות היהודיות שהם זוכרים. באחת מהערים, סיפרו לו גויים מקומיים על הקהילה היהודית הקטנה, בת ארבעים יהודים, שהייתה במקום. כשהגיעו הנאצים לעיר, הם לקחו את היהודים לבאר מקומית והשליכו אותם לתוכה. בחלקם ירו ואת חלקם השליכו בעודם בחיים. הגויים סיפרו לו, כי במשך כמה ימים נשמעו צעקות וצרחות מהבאר, אך הנאצים לא הרשו לגויים להתקרב. תושבי המקום היו חקלאים פשוטים. לא היה להם שום דבר נגד היהודים. הם שימרו את המקום לאורך השנים ולא פתחו את הבאר. אבא הגיע למקום והבטיח להם שיחפור עבורם באר חדשה. הוא הזמין מצבה מיוחדת בצורת האות מ' לזכר ארבעים היהודים והוא עוד לא הספיק להתקין אותה במקום".

"אבל את כל מה שלא הספיק לעשות אנחנו נמשיך", אומרת רעייתו של ר' ארקדי.

בעקבות פטירתו הפתאומית, עוזבת רעייתו את עבודתה כרופאת שיניים ונוסעת לאוקראינה, להמשיך את פעולותיו של בעלה.

וזה לא פשוט.

כל מה שר' ארקדי היה עושה, היה לומד אותו עד הסוף ומתמקצע. כשנכנס לתחום ההנצחה, פיתח שיטות חדשות וממוחשבות בעיצוב המצבות, שגם הארכיטקטים המקומיים התפעלו מעבודתו. הוא היה אדם מאוד מוכשר שעסק בפיסול, כתב שירים וספרים, וערך מחקרים.

כך, למשל, סיכם בספר מיוחד את כל ההלכות והמנהגים בנושא קבורת יהודים באוקראינה. ביום שנודע דבר פטירתו, הציב רבה של העיר, הרב שמואל קמינצקי, שומרים חמושים ליד ביתו, מחשש לפריצה. "הגויים ידעו איזה אוצרות מחקר יש בבית הזה, וייתכן שהיו שמים עיניהם עליו".

את בית הכנסת המרכזי בעיר הצליח להחזיר מידי השלטונות לאחר שאלו הלאימו אותו והפכו אותו למועדון. הוא נתן לו את שמו 'גולדה רוזה' (ורד זהב) על-שם בית-כנסת מקומי אחר שנהרס לגמרי. באלבום המשפחתי ישנה תמונה, בה נראה ר' ארקדי זוכה במו ידיו להוריד את הסמל של הקומוניסטים מעל המבנה ולהציב תחתיו סמל של מגן-דוד.


חזר 15 שנה אחורה

בכוח אמונתו, הסכים שאשתו תעלה ותתגורר בישראל, והוא ימשיך את פעולותיו באוקראינה. לארץ היה מגיע בעיקר לקראת החגים. "כל פעם שהיה מגיע לארץ, היה מבקר בביתי", מספר הרב שיינין. "הקשר בינינו התחיל כשהקמנו קהילה רוסית בת מאה משפחות של יהודים מתחזקים, ואשתו הייתה מגיעה להרצאות. גם ביום שלישי לפני פטירתו הגיע לביתי. הוא היה יהודי יקר וזוהי טרגדיה ואבידה גדולה לכל עם ישראל".

האסון התרחש במפתיע. הוא היה צמוד כל העת לבני משפחתו, מנצל כל רגע לשהות במחיצתם. באותו בוקר יצאו אשתו ובתו לסידורים ולר' ארקדי נותרו שעתיים פנויות, אותן החליט לנצל לצורך טבילה בים. "זה היה מקובל מאוד באוקראינה, ששם לא היה מקווה כשר וכולם היו הולכים לטבול בים", מספרת בתו אילנה. "הוא היה אדם חזק ושחיין מעולה.

כשחזרנו מהסידורים הוא לא היה בבית. אמא אמרה לי, הנה תראי, שוב פעם הוא הלך לחזק יהודים ולא הודיע לי מתי יחזור. כשהשעות נקפו, החל להתגנב חשש כבד ללבי. הייתה לי הרגשה רעה. אמא דחתה את הרגשותיי ואמרה שהוא תיכף יחזור. בסופו של דבר יצאה אל הים וערכה חיפוש. כששבה בלי למצוא כלום התחלנו לקרוא תהילים. הלילה ירד ואני הצעתי לאמי ללכת שוב לחפש בים. את לא סומכת עליי שחיפשתי טוב? היא שאלה. את חיפשת בן אדם, אני רוצה לחפש בגדים, עניתי לה.

"סרקנו שוב את הים והחול ולא מצאנו כלום. בחוף מצאתי מדוזה גדולה שנפלטה ורציתי להחזיר אותה לים, פתאום ראיתי שהגלים אמנם לא היו גבוהים, אבל סוחפים מאוד, ממש מושכים פנימה. הלכנו למשטרה ושם הקצין חקר אותנו על תיאורו, ואחר-כך אמר: 'אני לא רוצה להבהיל אתכם, אבל מצאנו בחור שמתאים לתיאור'. אז פרצתי בבכי. רצינו ללכת מיד לאבו כביר, אבל התברר שבשעות הלילה אין שם אף אחד מלבד השומר. חזרנו הביתה ואמא אמרה כל הזמן, תראו שזה לא הוא. השוטר אמר 'בחור'.

"בבוקר, כשנכנסנו לזהותו, ראינו את אבא שוכב שלם בגופו, כמו אדם ישן. הפלא היה שהוא נראה צעיר ב-15 שנה לפחות מגילו האמיתי (59). זו הסיבה שגם השוטר וגם אנשי זק"א דיברו על 'בחור'", היא אומרת.

אבל הסיפור שמאחורי מותו הרבה יותר מצמרר. "יש לנו מסורת קשה במשפחה, שכל הגברים מהצד של אבא נפטרים בגיל 46. הדוד, הסבא, אבא של הסבא, כולם נפטרו בגיל הזה", מספרת אילנה. "כשאבא היה בגיל 46 ממש חיכינו לזה, כי ידענו שכך זה במשפחה. ואכן, יום אחד הוא נפל מהקומה השנייה בבית, פתח את הראש ואיבד את ההכרה. איש לא היה מלבדו בבית באותם ימים, והוא נשאר שם שוכב במשך יומיים. לאחר מכן הוא קם, חזר לעצמו והלך לבית-חולים. מאז הוא אמר, מהיום, כל יום שאני חי ניתן לי במתנה וזה רק לעשות מצוות. לכן, כשהוא נפטר ראינו שכאילו הוא חזר 15 שנה אחורה לגיל הזה. הוא נעשה צעיר ונעלמו לו כל הקמטים".

בני המשפחה מתכוונים להמשיך את פעולותיו, להקים את 'מוזיאון יהודי אוקראינה' ואף לכתוב ספר-תורה על שמו.


כולו היה קודש לה'

רבה של דנייפרופטרובסק מבכה את פטירתו של האיש שהקים את הקהילה מאפס

50 אלף יהודים מתגוררים בדנייפרופטרובסק, ובעיר קיימת הקהילה היהודית השנייה בגודלה אחרי קייב. כשהרב קמינצקי נדרש לדבר על ר' ארקדי שמיסט ז"ל קולו נשבר. "הוא האיש שקיבל אותי בתחנת הרכבת של העיר, בשנת תש"נ", הוא מספר. "העיר הייתה עיר צבאית עם תעשייה של טילים, ורק תושבי העיר הורשו להיכנס אליה. הוזמנתי לכהן כרב העיר, לאור הקשר של העיר עם תנועת חב"ד. ר' ארקדי הקים את הקהילה הזו מאפס, והכיר כל פינה היסטורית בעיר. הייתה לי זכות גדולה לבוא לעיר, ללא ידיעת השפה, ולהיות לצדו, כשהוא בקי בכל המקומות ובכל הצרכים.

"הוא היה אדם משכמו ומעלה. כשהוא הלך ברחוב, הגויים נעמדו להסתכל עליו, כי היה אדם רוחני מאוד ששייך לעולם אחר, לפלנטה אחרת. לא היו אלו אינטרסים, לא תאוות כבוד ולא תאוות כסף. כולו קודש לה'. ראיתי הרבה אנשים צדיקים, אבל כזו מסירות-נפש ליהדות לא ראיתי. הוא זכה להקים את בית הספר היהודי הגדול ביותר במזרח-אירופה, וזכה לגרום נחת-רוח לאדמו"ר מליובאוויטש, שהעיר הזו הייתה חשובה לו מאוד.

"הוא נהג לשמר את ההיסטוריה, ובעצמו נהג ללכת בבגדים כפי שהלכו בשטעטל. הקהילה היהודית כאן בעיר נכנסה לאבל גדול עם הישמע דבר מותו. כולם מרגישים כאן כאילו אבא שלהם נפטר. אני נוסע הלילה לישראל, בשליחות הקהילה, לנחם אבלים. זוהי אבידה גדולה לעם ישראל".