אסון הכור בצ'רנוביל הוביל להצלה רוחנית של מאות ילדים
אריאל אייזנברג
"ערב טוב, חברים. כולכם יודעים שקרה אסון גדול – התאונה בכור הגרעיני בצ'רנוביל. תאונה זו השפיעה על העם הסובייטי בצורה כואבת, וזעזעה את הקהילה הבינלאומית. זו הפעם הראשונה שבה אנחנו מתעמתים עם מקור אמיתי של אנרגיה גרעינית שיצא מכלל שליטה".
* * *
ערב טוב, פתח הנשיא גורבצ'וב את נאומו לאומה, ואיש לא הבין למה. זה היה לילה ארור, בדיוק לפני עשרים שנה, הלילה של ה-26 באפריל, 1986. הצוות המצומצם שעשה אותה שעה בתחנת הכוח הגרעינית על-שם לנין הסמוכה לצ'רנוביל, תחנה שסיפקה עשרה אחוז מתצרוכת החשמל של אוקראינה, קיבל הנחיות מיוחדות ממוסקבה לבצע ניסוי: לבדוק אם למערכת הטורבינות יש מספיק כוח להפעיל את מערכת הקירור גם במהלך הפסקת חשמל.
עוד לפני שהניסוי החל, כאשר כבו כל מערכות הבטיחות, התרחש תסריט האימים, המדיד שינה מעיניהם של כל העוסקים באנרגיה הגרעינית. זו הייתה תגובת שרשרת, בכור מספר ארבע, שיצא משליטת צוות הבקרה. הטמפרטורה של ליבת הכור עלתה, יסודות הדלק של הכור התפוצצו והעיפו את התקרה המשוריינת ששקלה 1000 טון. בשל חיסכון של 'אמא רוסיה', לא נבנתה שכבת ביטחון בין כיפת הכור לגג המבנה, כפי שנהוג בכורים מערביים, מה שהיה מונע את השריפה. בטמפרטורה של בערך 2000 מעלות צלסיוס, נמסו כל צינורות הדלק וציפוי הגרפיט של הכור החל להישרף.
כמות הנושרת הרדיואקטיבית ששוחררה לאוויר הייתה נוראית. פי 30 מהכמות ששוחררה, לשם השוואה, בעת הטלת הפצצות הגרעיניות על הירושימה ונגסאקי, בסיום מלחמת-העולם השנייה. הנשורת, בחסות הרוח, הגיעה לרוסיה, ביילרוס, ואפילו לשבדיה. מאות אלפי תושבים מצאו עצמם באזורים שזוהמו באופן חמור.
כנהוג בימים ההם ובמחוזות ההם, ניסה הממשל הסובייטי להשתיק את האסון, ובהמשך לגמד את ממדי התקרית. האסון נודע לעולם המערבי רק בעקבות מדידות קרינה חריגות שהתגלו בשבדיה. איש לא טרח לספר, איש לא טרח להתריע. התושבים באזורים הנגועים חויבו להשתתף במצעד הפועלים המסורתי של אחד במאי, כאילו לא אירע דבר.
התמותה הישירה כתוצאה מהאסון הייתה נמוכה, יחסית, לממדיו. 'רק' כ-50 איש, רובם שהו בכור בעת הפיצוץ, מתו באופן מיידי מהאסון. אבל את השלכותיו הנוראיות גילו התושבים בחודשים ובשנים שאחר-כך. מחלות שונות ומשונות, ובראשן הסרטן, החלו להתגלות בשיעורים גבוהים אצל רבים מהם, חלקם הגדול ילדים.
השלטון במוסקבה, כמנהג בעלי מדינות עולם שלישי דשם, החליט בשרירותיות לשחק בחיי אנשים. רק 172 אלף איש, אשר התגוררו ברדיוס של 30 ק"מ מן הכור, פונו מבתיהם. מעבר לזה, גרסו השלטונות, אין כל בעיה. אלפי תושבים מפוחדים, ובעיקר הורים שחששו לילדיהם, נאלצו למצוא פתרונות בעצמם.
לרוב הם לא מצאו.
הבה נודה על האמת: כשעוד קבוצה של 'ילדי צ'רנוביל', כפי שהם מכונים, מגיעה לישראל, בלוויית יו"ר צעירי חב"ד, הרב יוסף אהרונוב, זה עובר לנו ליד האוזן, לעתים בליווי בדיחה או שתיים. אבל, מספיק לקרוא קצת חומר מאותם ימים, כדי להבין עד כמה מצוקת ההורים הייתה גדולה. עד כמה הם חיפשו כל פתרון, כדי להוציא את הילדים ממקום האסון. ומי שהצלה גשמית אינה מספיקה עבורו, מוזמן להביט בילדים האלה, שחלקם, עשרים שנה אחרי, הם בעלי משפחות חרדיות לתפארת. להביט בר' גרשון רבינוביץ', בר' אריק רייכמן ובאחרים, כדי להבין איזה מפעל גדול ומופלא הקימו צעירי חב"ד בצלו של אותו אסון נורא.
"ההורים היו נואשים. מפוחדים", מספר הרב יוסף-יצחק רייטשיק, מנהל הפרוייקט. "וזו הייתה בדיוק הנישה בה החלו ארגונים מסיונריים לפעול. הארגונים הללו הציעו להורים את הדבר שהם רצו ביותר: להוציא את ילדיהם מטווח הסכנה. פעילים יהודים שראו את התופעה, פנו אלינו, כמו גם אל ארגונים יהודיים אחרים, וביקשו את עזרתנו. אלו היו ימים בהם היו כולם עסוקים בגלי העלייה הגדולים שהחלו להגיע מברית המועצות, ואף אחד, כולל אנחנו בתחילה, לא רצה לקחת תיק נוסף וקשה שכזה. עד שהרבי זצוק"ל שלח מכתב אל רבני חב"ד בארץ, ושאל: מי מקבל על עצמו את הפרויקט הזה של הצלת נפשות. מי מקבל את האחריות".
דמות מהאגדות מציעה: לנסוע לישראל
גרשון רבינוביץ', אז ילד בתחילת העשור השני לחייו וכיום אברך חסידי למהדרין, היה אחד מן הילדים הללו. הוא התגורר אז במוזיר, העיר הדרומית ביותר ברוסיה הלבנה, מרחק של פחות ממאה קילומטר מהכור הדולף - בדיוק באזור בו ירדו גשמים רדיואקטיביים. הוריו של רבינוביץ', כמו הוא עצמו, ראו ילדים בבית הספר שחלו בסרטן הדם, והפחד החל לחלחל. הגרסה שבאה ממוסקבה, גרסת 30 הק"מ המקודשים, קיבלה את מקומה הראוי עם כל קבר נוסף שנכרה לאחד מן הילדים הללו.
"ידעתי שאני יהודי", הוא צוחק. "רק בשל שם המשפחה שלי. לא נתקלתי ברבינוביץ' שהוא גוי. אבל בזה, בעצם, הסתכמה יהדותנו. בזה, ובשכנים ובחברי הכיתה שדאגו להזכיר לי את זה מדי פעם, בליווי מתאים". גם הסבתא, שהביאה קרקרים מיוחדים לכבוד בוא האביב, ולכבוד החג היהודי שנקרא פסח, לא עוררה התעמקות רבה מדי אצל משפחת רבינוביץ'. "אמרנו איזה יופי, והמשכנו הלאה.
"אני זוכר שהביאו לביתנו מונה גייגר שיבדוק את כמות הקרינה, וגילינו שני דברים: שהיא קיימת; בכל מקום שיש יותר אבק, הקרינה גדולה יותר. כל דבר, כל תופעה, הכניסה את כולנו לחרדות. פחדנו לאכול ירקות, הפסקנו ללכת לכפרים כדי לקנות חלב טרי, זה היה דבר חדש. דבר לא מוכר. זה רק הוסיף לתחושת הפחד".
באותה תקופה התחילו אנשי חב"ד, ובראשם הרב יצחק קוגן המכונה 'הצדיק מלנינגרד', לפעול באזור. הם כינסו את ההורים היהודים, וסיפרו להם שגם ליהודים בארץ-ישראל יש מה להציע להם. לספר להם על הפרויקט שנרקם בחשאיות, בהוראתו של הרבי, וטרם נמצא לו מממן. "זו הייתה שמועה שעברה מפה לאוזן, וככה זה הגיע להורים שלי.
הם הגיעו לאסיפה, שהייתה באיזה אולם תיאטרון, שמעו שם על התוכנית, והחליטו לשלוח את הילדים. אף אחד מהם לא חשב מה יקרה כאן לילד שלהם ברגע שהוא יתוודע ליהדות. כולם רצו דבר אחד: להוציא את הילדים ממקום הסכנה".
עד כמה שזה יישמע בלתי מובן, רבינוביץ' הילד שמח על החלטת הוריו. "זו הייתה תקופה שהאנטישמיות התגברה, ואפילו החברים הטובים החלו להתנכל לי. שמחתי מאוד שאני יכול להתרחק מהמקום הזה, וגם, אל תשכח, לא היה ילד רוסי שלא חלם לנסוע לחו"ל. לראות את העולם המערבי. זו הייתה הצעה שקסמה גם להורים וגם לנו, כילדים. בנוסף, ידענו שההורים יגיעו כמה חודשים אחרינו והכול יהיה בסדר".
אריק רייכמן, עוד אחד מן הילדים הללו, וכיום שליח חב"ד בקירגיסטן, לא ישכח את 'הצדיק מלנינגרד' מגיע בלבוש חסידי, עם זקן ארוך, ומדבר על לב הוריו: "זו הייתה דמות מהאגדות, שנראתה לקוחה מתוך ספר. היום אני צוחק על זה, כי אני עצמי נראה ככה, אבל אז זו הייתה הפעם הראשונה שראינו יהודי שלבוש ככה. הוא שכנע את הוריי, וחלק גדול מבני משפחתי. ככה שיצאתי עם לא מעט ילדים אותם הכרתי, והכול היה פחות מאיים. פחות קשה".
הם הועלו לאוטובוסים, והובלו לנמל התעופה של מינסק. "הכול הלך לנו חלק מדי עד אז", מספר הרב רייטשיק. "הגענו לממשלות וביקשנו מהם רשות לקחת את הילדים. להוציא אותם ממקום האסון. חשבנו שהם יערימו קשיים, הם הרי טענו שהאזורים עליהם דיברנו בכלל לא מסוכנים. והנה, להפתעתנו, הם הסכימו מיד. בלי שום בעיות. האסימון נפל לנו כשהגענו לשדה התעופה.
"התרגיל היה פשוט. במקום לריב אתנו בהתחלה, הם נתנו לנו אישורים, ותכננו למנוע ברגע האחרון את הגעת המטוסים, ואז, אחרי 24 שעות, לפזר את כולם חזרה הביתה, לגרום לנו להיראות לא רציניים, ולסתום את הגולל על הפרויקט השאפתני הזה. הדבר היחידי שהם לא לקחו בחשבון, זה עם מי יש להם עסק. לא ויתרנו. ישבנו בשדה התעופה, עם הילדים, 72 שעות, עד שהלחץ, שהופעל על-ידי עיתונאים ובעלי ממון עשה את שלו. מכאן, בדרך חתחתים נוספת, הגענו לארץ".
"לא אשכח לעולם את היום בו הגענו", מספר רייכמן. "זה היה ערב שבת. יום שישי אחר-הצהריים. היינו רגילים לנוף ירוק, ליערות. ומחלונות המטוס אנחנו רואים צהוב. זה היה מחזה קסום. ישראל בראשית חודש אב. הגענו לכפר חב"ד ושם ביקשו מאתנו להחליף בגדים לבגדי חג. זה היה מוזר מאוד. לא היה לנו מושג מה זה שבת. הכול היה חדש, מעניין, מוזר".
היו גם רגעים קשים: ילדים מתו
"לא נעים לומר", אומר הרב יצחק הר-צבי, מנהל מוסד 'ילדי צ'רנוביל' של צעירי-חב"ד, והאיש אשר קלט הלכה למעשה את 2,300 הילדים שהגיעו ארצה עד היום, "אבל הבאנו ילדים לפי היכולות. לו היו לנו יכולות כספיות גבוהות יותר, היינו מביאים יותר. הילדים הגיעו לכפר חב"ד, ולעתים הם אפילו לא ידעו שהם יהודים.
"הקבוצה הראשונה", הוא מספר, "הגיעה סמוך למלחמת המפרץ. כשהתחילו ליפול כאן הסקאדים, הגיע קונסול ברית המועצות, כשבשדה חיכה מטוס ריק, שהגיע לארץ במיוחד למטרה זו, ודרש לקחת את הילדים, בעיקר בשל לחץ של השלטונות, ופחות מלחץ של ההורים שאותם הרגענו. הקונסול הגיע לכאן, הציע לילדים לחזור בחזרה - והם פשוט סירבו. זה היה מחזה די מוזר: ילדים, שגדלו על שלטון דומיננטי ודורסני כל-כך, עומדים מול הקונסול הסובייטי, ופשוט שולחים אותו לדרכו.
"כפי שאמרתי, אחת הבעיות המרכזיות הייתה הידע היהודי שלא היה לילדים. קבענו לעצמנו כלל, שהדבר ההכרחי ביותר הוא כיפה לילדים ולבוש צנוע לילדות. מלבד זה, לא היה כוונה להפוך אותם לחרדים. כמובן שהם קיבלו אצלנו ידע שהם לא ידעו אותו קודם, כמו מה הם שבת, ברית מילה, חגים, מה זה יהודי בכלל, ואחד הדברים המעניינים והמרגשים, שדי בתחילת הדרך, פנתה אליי קבוצת ילדים שלמדה על ברית מילה וביקשה לעבור ברית. זה לא היה פשוט. אלו ילדים שנמצאים כאן על תקן תיירים, צריך אישור מיוחד מההורים, וגם התקשורת לא טובה. לא ידענו מה לעשות.
"ערב אחד, כשאני יושב כאן במשרד, אני שומע רעשים בחוץ. קבוצת הילדים הזאת יושבת ופשוט מפגינה: 'אתה לא הולך הביתה, עד שאתה מודיע לנו מתי יעשו לנו ברית'. היו אלו הילדים בני שלוש-עשרה ארבע-עשרה, שפשוט נלחמו על היהדות שלהם. רצתי עם הסיפור הזה למשרד הדתות, ואמרתי להם שחייבים לעשות משהו. התקשרנו להורים, חלקם נתנו אישור מיידי. חלקם ביקשו שנחכה כמה חודשים עד שהם יעלו ארצה ויעברו את זה ביחד. ובסוף, כולם נימולו. הילדים על אבותיהם.
"יש לי סיפור מרגש באותו נושא, שיושב לי על הלב", הוא אומר לפני שאנחנו עוברים לנושא אחר. "אחד מן הילדים, יורד מכבש המטוס, ושואל אותי אם אני המנהל. אני אומר לו: כן, והוא שואל מיד: מתי עושים לי ברית מילה?. 'מה אתה כל כך ממהר. נגיע לפנימייה. נתארגן. ונדבר', אני שואל אותו, והוא אומר: הבטיחו לי שכאן בארץ יעשו לי ברית מילה. אני רוצה שתגיד לי מתי'. והוא מנדנד ומנדנד, ואני עוצר, מסתכל עליו, ושואל: אתה יודע כמה זה כואב?
"ואז הוא אמר לי משפט שחרות לי בראש עד היום. 'העם היהודי', כך אמר לי הילד בן השש עשרה הזה, 'סבל כל ימיו כדי לשמור על יהדותו, וגם אני מוכן לסבול עוד קצת כדי להיות יהודי יותר טוב'. ואתה יודע מה, הילד הזה באמת סבל יותר מכולם בברית. כל הבריתות אצלנו במשך השנים עברו בלי בעיה, ודווקא הוא דימם ודימם ונאלץ להישאר לילה נוסף בירושלים. רצה לסבול עוד קצת כדי להיות יהודי יותר טוב".
איך התקשורת הישראלית, 'טובת המבט', קיבלה את הפרויקט הזה באותם ימים. מצד אחד, המלאכים המוציאים ילדים ממקום האסון, אך מצד שני, מביאים אותם לכפר חב"ד.
"זה בדיוק כך. זה גם זה וגם זה. היו חלקים בתקשורת שהתרגשו מהפעילות ההומנית של הוצאת הילדים וכולי, אך היו לא מעט שזה היה לצנינים בעיניהם. שולמית אלוני, שהייתה אז שרת החינוך, אמרה שאנחנו מביאים ילדים לכאן רק כדי להפוך אותם לחרדים, ילדים שיהיו בהמשך משתמטים. אמרתי אז לעיתונאים שאני מוכן לתת לשולמית אלוני את רשימות הילדים כדי שהיא תעלה אותם בעצמה. מטרתנו היא הצלת חיים, ואם היא רוצה להוציא ילדים על חשבונה, היא מוזמנת. אבל כשאנחנו מעלים ילדים על חשבוננו, שלא תגיד לנו מה לעשות. מאז היא שתקה".
כשאתה מביט היום אחורה. כשאתה מסתכל היום על הילדים שהפכו כבר, מן הסתם, לבעלי משפחות. אתה מרגיש שהצלחתם בעיקר בהצלה הגשמית, שהיא הייתה המטרה העיקרית, או גם בהצלה הרוחנית.
”אני אומר הצלת נפשות. כי זה מה שאמרתי להם, אבל אני מסתכל על הצלת נפשות בהיבט הרוחני לא פחות מההיבט הגשמי. אתן לך דוגמא מהשנה הראשונה של הפרויקט: הגיעו לכאן שני ילדים, בני עשרה, עם חינוך סובייטי כהלכתו, שידעו לשתות כמו שצריך, והיו אתם בעיות מכל מיני סוגים, כפי שאתה יכול לחשוב ולדמיין. צרה צרורה. בלית ברירה, החלטנו שחייבים לשלוח אותם בחזרה לשם, שזה מבחינתנו: להודות בכישלון.
"כתבתי מכתב לרבי, והוא סמך את ידו על ההחלטה. זו הייתה אכזבה עצומה. ישבנו בישיבת צוות ואמרתי: לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין להיפטר ממנה. אנחנו עשינו את שלנו, ואת היתר יעשה הקב"ה. כשאתה עושה פעולה טובה עם מישהו, לעולם לא תדע את תוצאותיה. והיום, אם נדלג על כל הפרטים, הם עלו שוב לארץ, והם שומרי תורה ומצוות לכל דבר ועניין. אחד אפילו חב"דניק. והכול ממספר חודשים שהם שהו פה, ופתאום, בבת אחת, נפתח הסכר הגדול.
"כשאני מסתכל היום על הילדים שהפכו לאנשים, אני מוצא שליחים שנמצאים בכל העולם, אני רואה בחור שנמצא בקרית שמונה ועוזר לשליח המקומי, אני רואה זוג צעיר שחיתנו לא מזמן, אני רואה בחור שנמצא בקייב ועושה שם נפלאות. אני מוצא אותם בכל מקום. אתה אף פעם לא יודע מה יהיו התוצאות של ההשקעה שלך, אתה רק צריך להשקיע, לעשות את המקסימום. וכן, היו גם רגעים קשים, מתו כאן הרי כמה ילדים כתוצאה מהקרינה".
***
"היו שנים, גם אחרי שעליתי לארץ, שפחדתי", אומר גרשון רבינוביץ' בסיום השיחה שלנו. "היו הרי ילדים בקבוצות שעלו, שנפטרו. אבל זה לא מעסיק אותי היום בכלל. תמיד מעניין אותי מה בדיוק קרה שם, אבל אני מאמין שאני אישית כבר מאחורי זה. שכבר נפטרתי מתוצאות הלוואי.
"כן. אני חושב על זה כל הזמן", הוא אומר, כשאני שואל אותו על הפרדוקס, על האסון שגרם להצלתו הרוחנית. "אני חושב איפה הייתי היום לולי האסון. בערב ילין בכי ולבוקר רינה".
האיש שנשלח לגיהינום
אלכסנדר קלנטירסקי, מהנדס בניין, יהודי ממוסקבה, בנה את כיסוי הבטון על הכור לאחר הפיצוץ
בימים שלאחר האסון, כשהפסולת הרדיואקטיבית נפלטת ללא הפסקה, שלחו השלטונות צוותי ניקוי - ליקבידטורים (מחסלים-מנטרלים, בתרגום לעברית) לאתר, בכדי לשקם את הנזק ולקבור את הפסולת הגרעינית תחת כיסוי בטון. כ-200 אלף ליקבידטורים עבדו באזור צ'רנוביל, בשנתיים שלאחר האסון, תוך סיכון חייהם, ללא הגנה מספקת, ותוך חשיפה למנות כאלה ואחרות של קרינה רדיואקטיבית. ברית-המועצות שלחה את חלקם למות, כדי להציל את חייהם של אחרים.
אלכסנדר קלנטירסקי, יהודי תושב מוסקבה, היה אחד מאותם שנשלחו על-ידי השלטונות הסובייטים לאזור האסון. קלנטירסקי, עובד בתעשייה האטומית ומהנדס בניין בהכשרתו, מונה לאחראי ראשי בחברה שבנתה בחופזה את כיסוי הבטון, ושהה שם כחצי שנה. בסוף התקופה הוא מצא עצמו מובהל לבית החולים במוסקבה, יחד עם לא מעט מחבריו, כתוצאה מתופעות לוואי שונות ומשונות שהתגלו בגופם.
קלנטירסקי, כיום תושב בת-ים, צוחק כשאני שואל אותו אם לא פחד אחרי הפיצוץ לנסוע לאזור מוכה הקרינה, לגיהינום. "עבדתי בחברה ממשלתית, השתכרתי שכר 'מופרז' של שלוש מאות רובל, וכשהודיעו לי שצריך לנסוע לצ'רנוביל, אז פשוט נסעתי. זו הייתה העבודה שלי. וברוסיה באותם ימים, זו הייתה עבודה צבאית לכל דבר. זו לא הייתה בקשה, זו הייתה מעין פקודה. שתבין. זו פשוט הייתה עבודה שמישהו צריך לעשות אותה, וזה היה בדיוק המקצוע שלי, מה לעשות. לא חשבתי על הפחד, אלא שאני צריך לעשות בדיוק את מה שאני יודע".
קלנטירסקי וצוותו הגיעו לאזור האסון והחלו, יחד עם צוותים אחרים, לעבוד ללא הפוגה, כשהצוותים מתחלפים בהתאם לסמיכות לכור. ככל שהקרבה הייתה גדולה יותר, תחלופת הצוותות הייתה גדולה יותר. "עבדנו כל-כך קשה, שהדבר היחידי שראיתי הוא הבנייה שלנו בכור. את כל הסיפורים על החיות שמתו ועל המחזות הקשים, שמעתי, למרבה האבסורד, רק ברדיו.
"בהתחלה בלתי אפשרי היה להתקרב לכור עצמו, כתוצאה מהקרינה האדירה, אז העבודה נעשתה באמצעות מכשיר מיוחד שיצק בטון ללא מגע ידי אדם. בהמשך, אחרי היציקה הזאת, הצטרפנו אנחנו כדי ליצור את שכבת הבטון האדירה-הנוספת מעל הכור. היינו שוהים בתוך קראוון מיוחד-ממוגן, והיינו יוצאים ממנו לגיחות קצרות של כשלוש דקות של עבודה, ורצים בחזרה פנימה. זו הייתה עבודה איטית וקשה מאוד.
"אחרי כמה חודשים, התחלתי להרגיש לא טוב. הקרינה נתנה את אותותיה, ונשלחתי לבית החולים במוסקבה". קשה להאמין, אך לאחר חודש, כשהרגשתו קצת השתפרה, הוא נשלח בחזרה לאזור האסון. "הייתי חייב לחתום ולאשר את הבנייה שנעשתה. שהיתי במשרד ששכן 14 קילומטרים מהכור. חתמתי על השרטוטים, אישרתי שהכול נעשה לפי התוכנית, ובהמשך סיימתי סוף-סוף את עבודתי ונשלחתי חזרה למוסקבה".
הליקבידטורים לא יצאו משם רק חולים, אלא גם מתים. "החבר הטוב שלי", הוא נאנח, "שעבד אתי במשך כ-30 שנה במשרד ברוסיה והגיע אתי לאזור האסון, מת לאחר כחמש שנים ממחלת לב שהופיעה רק לאחר עבודתו באזור האסון. הוא מת ואני עוד חי. בינתיים. אבל הפחד תמיד קיים. לכולנו, הליקבידטורים, יש מספיק בעיות מאז אותו אסון נורא".
מספרם של הליקבידטורים שהגיעו ארצה, בעיקר בגלי העלייה מחבר העמים, אינו ידוע במדויק. נתוני המחלקה לאפידמיולוגיה בבית-חולים 'כרמל', מלמדים על כ-900 ליקבידטורים הרשומים אצלם ונתונים תחת מעקב. נתוני משרד הקליטה ועמותת 'ברית הליקבידטורים', שקלנטירסקי עומד בראשה, מצביעים על 1,200 איש.
ראוי לציין, כי ממשלת ברית המועצות הכירה בחובותיה כלפי האנשים האלה, ובכל הרפובליקות הרלבנטיות של ברית המועצות, בעיקר ברוסיה, ביילרוס ואוקראינה, ישנה חקיקה נפרדת למנטרלי אסון צ'רנוביל. הממשלות השונות משלמות פיצויים נדיבים, לוקחות על עצמן טיפול רפואי מתקדם וחריג, ונותנות הטבות סוציאליות שונות לכל מי שנושא את התואר 'מנטרל אסון צ'רנוביל'.
אלא שכל אותם פיצויים נעלמו כלא היו עם עלייתם של אותם יהודים מבין המנטרלים, דוגמת קלנטירסקי, לארץ הקודש. ברוסיה הוחלט כי עם עלייתם ארצה איבדו הליקבידטורים את זכאותם לפיצויים ולמענקים שונים מממשלת רוסיה. למה? ברוסיה לעולם לא שאלו שאלות מיותרות. אבל בארץ דווקא כן. קלנטירסקי וחבריו החליטו לצאת למלחמה.
"בתחילה, לא ביקשנו ממדינת ישראל להעתיק את ההטבות שקיבלנו שם, אלא קודם כל לייצג אותנו מול השלטונות של רוסיה, אוקראינה וביילרוס, ולדאוג שאלה יעבירו את התמלוגים המגיעים לנו למדינת ישראל, כמו שמקובל בחקיקה סוציאלית בעולם: שאם אדם יש לו פגיעה גופנית כלשהי ממקום מוצאו, הזכויות האלה עוברות אתו למקום מגוריו החדש. ביקשנו, בסך הכול, סיוע משפטי משלל עורכי הדין שעובדים עם משרד החוץ ומשרד המשפטים ומקבלים משכורות שמנות. לא ביקשנו אגורה אחת.
"לא רוסיה, לא אוקראינה ולא ביילרוס הכירו במחויבות הבינלאומית שלהם כלפינו, ומדינת ישראל לא ניסתה אפילו לייצג את העניין הזה במגעים שלה עם המדינות האלה. היא העדיפה את האינטרסים הפוליטיים האחרים, על פני הגנת האינטרסים של האזרחים שלה שבאו מאותה מדינה. לא רבין, לא שרון, לא פרס. לא נתניהו. לא ברק. אף אחד לא טרח לעזור. כבר ב-92 שלחנו מכתב לרבין, וביקשנו סיוע בינלאומי, אבל את מי זה בדיוק עניין".
אחרי שנים שלא נעשה דבר, החליטו חברי ברית המנטרלים, בעצת חברי הכנסת שנרתמו לעניין, לשנות גישה. אם מדינת ישראל לא רוצה, משיקולים פוליטיים, לתבוע את הרוסים, שתעזור להם בעצמה. חוק המנטרלים יצא לדרך, אך עד שהפך הלכה למעשה, הוא נותר שלד חסר חיים. כך שגם הדברים שכן נשארו, כמו ההחלטה על הקמת מרכז רפואי, הפכו לבדיחה. מרכז שכזה, מיותר לציין, לא הוקם עד היום.
כיום, אחרי שעבד בארץ כעשר שנים כמהנדס בניין, הוא יושב בבית ומחכה לטוב. "אני אדם זקן, יהודי זקן", הוא אומר בכאב גדול, "אבל הארץ הזאת לא רוצה אנשים כמוני. יש לנו הרי הרבה בעיות, ולמי יש כוח. רוסיה לא רוצה לשלם, ישראל לא רוצה לעזור, אז מה נשאר לי לעשות? אפילו ביטוח חיים, שתבין, אף אחד לא מוכן לעשות לנו, על פי הוראת היועץ המשפטי של איגוד חברות הביטוח. לטרוריסטים פלשתינים שיושבים בכלא יש ביטוח, ואני לא יכול לקבל חיים. שווי החיים שלי במדינת ישראל הוא אפס".
כשאני שואל אותו, לסיום, אם הוא מצטער על החלטתו לעלות לארץ, הוא נאנח. "זו היסטוריה. הילדים שלי כבר פה, הנכדים שלי פה, כל המשפחה פה. אבל דבר אחד אני יודע: לו הייתי צריך לקבל את ההחלטה היום, או לו ידעתי אז שאני אצטרך להתרוצץ בארץ 14 שנה ולא להשיג כלום, חוץ משיברון לב, הייתי נשאר שם. במוסקבה טיפלו בי היטב, ופה בארץ אפילו שר הבריאות מתעצל לשלוח את רשימות המנטרלים ממשרד הקליטה למשרד הבריאות, כדי שנקבל את הטיפול על-פי החוק החדש שחוקק והוא הצביע בעדו. זו עצלות, זה חוסר אכפתיות. מדינת ישראל מראה לנו, ללא רמזים, כמה אנחנו שווים בשבילה. לא כלום".
תיירות לגיהינום
למרות שממשלת אוקראינה אינה משתגעת על זה, בלשון המעטה, החל בשנים האחרונות לפקוד את אזור האסון בצ'רנוביל גל של תיירות. התיירים, אשר חלקם מגיעים למקום מטעמי מחאה אקולוגית וחלקם מסקרנות הרפתקנית גרידא, מתעלמים מהערכת מומחי ההנדסה המזהירים כבר במשך שנים כי כיפת הבטון אשר נבנתה בחופזה, עלולה להתמוטט ולחשוף מאות טונות של פסולת רדיואקטיבית - ומסתערים על הדילים המפתים (190 דולר ליום טיול) אשר נמכרים תחת כל עץ רענן בקייב.
"מוזר ככל שזה יישמע, מגיעים לפה אנשים מכל העולם - מארה"ב, מאוסטרליה, מיפן ומאנגליה", אמרה ל'דיילי טלגרף' יוליה מוריש, מדריכה רשמית באזור. בזמן שדיברה עם העיתונאים, אגב, החל מונה הגייגר (מכשיר לניטור רמות הקרינה) שהחזיקה לתקתק. מתברר שבנקודה שאליה היא לקחה את התיירים שוררת רמת קרינה הגבוהה פי 50 מרמת הקרינה הנורמלית. מוריש טענה שמדובר ברמת קרינה 'נסבלת' לאנשים שאינם נחשפים אליה מדי יום.
התיירים, כשלושת אלפים מדי שנה, המגיעים לטיול המוזר עמוסים בסנדביצ'ים, מוני גייגר ומצב-רוח טוב, מתחילים את הסיור מהעיר קייב, שם ממוקם מוזיאון צ'רנוביל, המתעד את האסון – ומשם יוצאים למסע דרך נקודות הביקורת הצבאיות השונות, עד לסף הכור.
התיירים שחוזרים משם מדברים על אזור קסום, אבסורדי ככל שיישמע, שנעזב עלי-ידי בני האדם בהתראה של דקות ספורות, וגדל פרא ב-20 השנה האחרונות. להלן התיאור שהופיע בגרדיאן הבריטי אשר שלח את אחד מאנשיו להצטרף לסיור שכזה:
הדרך לצ'רנוביל, כ-70 ק"מ מצפון לקייב, עוברת בנופים כפריים נאים ובלתי צפויים. שדות נרחבים, עצים עמוסי פרי, חוות שכאילו נלקחו מגלויות מצוירות וסוסים פוסעים תחת השמש הקיצית. ככל שאנו מתקרבים לטבעת 30 הקילומטרים התוחמת את האזור, פוחת מספרם של האנשים והבתים. בשלב מסוים אפילו היערות נהפכים למאיימים.
בכניסה לאזור מוצב מחסום. פעם היה קל להיכנס לכאן. מי שביקר כאן לפני שנים אחדות סיפר ש-20 דולר וחפיסת סיגריות הספיקו בשביל לעבור. כיום מאויש המחסום 24 שעות ביממה, וחיילים בודקים את האישורים הממשלתיים ומשווים אותם לדרכונים. הסימן הראשון למגורי אדם הוא כמה בתים, שבעבר גרו בהם איכרים וכיום הם משמשים את מאות המדענים והמפקחים שעוקבים אחר המתרחש באתר. המדריך, אוקראיני חסון בשם מיקולה דמיטרוק, נכנס למכונית שלנו. הסיור באזור מותר רק ברכב סגור, משום שבמקום עדיין מרחף אבק רדיואקטיבי. דמיטרוק פוסל את ההצעה ללבוש חליפות מגן. האתר אינו מסוכן, לדבריו. כמות הקרינה מזערית.
המכונית חולפת בנוף אפוקליפטי של שלדי מבנים חלודים. "מימין", אומר דמיטרוק בקול שמאפיין מדריכי תיירים בכל העולם, "אנו רואים את שרידי הכורים חמש ושש". הם היו בבנייה בזמן הפיצוץ, ומאז לא נעשה בהם שימוש. שלושת הכורים האחרים נפגעו רק מעט, והמשיכו לפעול עד 2000, אז נסגרו בלחץ האיחוד האירופי. אבל אנחנו באנו לראות את כור מספר ארבע.
הוא לא נראה כיום כמו תחנת כוח. כל מה שאפשר לראות, מעבר לגדר התיל, זה גוש בטון שמכסה את הכור ההרוס. ציפורים עפות סביבו. לדברי דמיטרוק, הן מקננות בסדקים שבין גושי הבטון, שמתחתיו קבורים, למרבה התדהמה, כ-90 טונות של פסולת גרעינית. מונה הגייגר שלנו מתקתק ומראה רמת קרינה גבוהה פי עשרה מזו שנמדדה בכניסה לאזור. אנו עוצרים מול הכור וחשים לראשונה אי נוחות. תוכניות לבניית כיסוי בטון נוסף הוכנו, אך לא נמצא להן מימון. זו הסיבה, לדברי דמיטרוק, שממשלת אוקראינה מאפשרת סיורי תיירים במקום. "אם נאמר למבקרים את האמת, הם וממשלותיהם לא ישכחו אותנו", אמר.
המוזר הוא שלמרות כמות הפסולת, המקום אינו שומם. רוב השטח נראה כשמורת טבע שאדמתה מכוסה יער ועשבים עבותים, המשמשת בית גידול לעדרים של סוסי פרא. היעלמותם של התושבים אפשרה לזאבים, שועלים, חזירי בר ושאר מינים לשגשג. דמיטרוק מדגיש שאין להסיק מכך שבעלי החיים לא הושפעו מהאסון: מחקר שנעשה בזבובי פירות שנחשפו לקרינה הראה, כי שינויים גנטיים התגלו רק בדור ה-26. המערכת האקולוגית המשגשגת כיום הביאה את האו"ם לשקול להכריז על צ'רנוביל, מכל המקומות בעולם, שמורת טבע ויעד תיירותי.
התחנה הבאה היא העיר הנטושה פריפיאט, שהוקמה בשנות ה-70 והתגוררו בה 48 אלף איש. העיר פונתה מתושביה רק 36 שעות אחרי הפיצוץ. ביומיים האלה המשיכו התושבים ללכת לבתי הספר ולפקוד את כיכר העיר. ביום השלישי הגיעו 1,200 אוטובוסים מקייב, וחיילים אילצו את התושבים לעזוב. איש מהם לא הורשה לחזור לביתו מעולם.
כיום, הכיתות בבית הספר ריקות וטחובות ושרידי שולחנות וכיסאות חלודים מוטלים בהן. ליד חלק מהבתים עדיין תלויים כבסים על החבל. בכיכר המרכזית פילסו שורשי עצי הצפצפה את דרכם דרך ריצוף הבטון. באולם הספורט קשה להבחין במסלול, ומגרש הכדורגל נראה כמו יער. שברי זכוכית נראים בכל מקום, ובבתים עצמם נרקבים רהיטי העץ ושכבות הבידוד שבתקרות. העיר נהפכה לפומפיי חדשה - מלוכלכת ואיומה, כמו האסון שיצר אותה.
אנו משוטטים ברחובות שוממים ומגיעים להיכל התרבות שבכיכר העיר. בקומה השנייה נמצא מה שהיה ככל הנראה הספרייה העירונית: אולם מלא בספרים שדפיהם המתפוררים מתנפנפים ברוח החודרת דרך הקירות ההרוסים. בדרכנו החוצה אנו חולפים באולם התיאטרון הריק, שבירכתי בימתו נראית עדיין תפאורה דהויה. שום מוזיאון אינו ממחיש בבהירות רבה כל-כך את זוועת הנטישה.
0
0
מאפשרים לכם לקבל
