חמש-עשרה שנים חלפו מאז אותה שיחה נוקבת שהשמיע הרבי אור לכ"ח בניסן תנש"א. עדיין חי בזיכרוננו הזעזוע שבו נתקבלו הדברים, ובמיוחד המשפט "ואני את שלי עשיתי, ומכאן ולהבא תעשו אתם כל אשר ביכולתכם". הררי מילים נשפכו מאז בניסיון להבין את דברי הרבי לאשורם. לפעמים יש תחושה שכעמקנים מטבענו אנחנו מנסים למצוא בשיחה זו רזין דרזין, אבל אולי הכוונה היא דווקא לפירושם הפשוט, פשוטה של שיחה. בשורות הבאות ננסה לגעת בשלוש נקודות שמוזכרות בשיחה.

הרבי פותח את הדברים - אחרי שבחלקה העיקרי של השיחה ביאר את מעלת הימים האלה, ימים זכאים – בהבעת "תמיהה הכי גדולה":

"הייתכן שמבלי הבט על כל העניינים - עדיין לא פעלו ביאת משיח צדקנו בפועל ממש?!... דבר שאינו מובן כלל וכלל!"

מה"תמיהה" הזאת עולה, שהגאולה כבר הייתה צריכה לבוא מכבר, עד שאי-אפשר להבין "כלל וכלל" מדוע לא בא משיח-צדקנו. אולם מיד ממשיך הרבי ומעלה עוד תמיהה:

"ותמיהה נוספת - שמתאספים עשרה (וכמה וכמה עשיריות) מישראל ביחד, ובזמן זכאי בנוגע להגאולה, ואף-על-פי-כן, אינם מרעישים לפעול ביאת המשיח תכף ומיד, ולא מופרך אצלם, רחמנא-ליצלן, שמשיח לא יבוא בלילה זה, וגם מחר לא יבוא משיח צדקנו, וגם מחרתיים לא יבוא משיח צדקנו, רחמנא-ליצלן!!

"גם כשצועקים "עד מתי" - הרי זה מפני הציווי כו', ואילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!!"

כאן מתעוררת שאלה גדולה: התמיהה השנייה מתרצת לכאורה את הראשונה. מדוע לא בא משיח-צדקנו עד עכשיו? הנה התשובה: מפני שאנחנו אדישים, לא "מרעישים", ולא מופרך אצלנו שמשיח לא יבוא היום ולא מחר ולא מחרתיים. הרבי הלוא אומר במפורש, ש"אילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בוודאי ובוודאי שמשיח כבר היה בא!". ואם-כן, על מה הוא תמה את תמיהתו הראשונה, עד שהוא אומר שזה דבר "שאינו מובן כלל וכלל", בשעה שמיד הוא ממשיך ואומר, שהסיבה לכך היא שאין מבקשים וצועקים באמת?

כמדומה שבשורות קצרות אלה באה לידי ביטוי דרכו של הרבי, כפי שהיא עוברת כחוט השני לאורך מאות ואלפי התבטאויות במשך השנים. הרבי מדבר בו-בזמן אל הקב"ה מצד אחד ואלינו מצד שני.

כשהוא מדבר אל הקב"ה, בתור רועה ישראל שמייצג את זעקת עם-ישראל, הוא מכריז שהכול כבר מוכן, וכבר עשו תשובה, וכבר נסתיימו כל העניינים, וכבר צחצחו את הכפתורים, ואין עוד שום סיבה שהגאולה מתעכבת, עד שזו "תמיהה הכי גדולה... דבר שאינו מובן כלל וכלל".

אולם כשהוא מדבר אלינו, אל בני-ישראל, הוא דורש ותובע להוסיף בתורה ובמצוות כדי להביא את הגאולה, להרבות בתפילה ובתביעה על הגאולה, לחפש מה עוד אפשר לעשות שעדיין לא נעשה. וכשהוא סבור שאיננו מבקשים ומרעישים די הצורך, הוא ממריץ אותנו במילים תובעניות לזעוק ולבקש באמת.

אבל לכאורה יש כאן בכל-זאת סתירה. אחת מהשתיים – אם הכול כבר מוכן, הרי גם אם לא נוסיף בתורה ובמצוות ובבקשת הגאולה, היא צריכה לבוא; ואם עדיין נדרשת עשייה מצידנו, איך אפשר לומר שהכול כבר נעשה ונסתיים?

האמת היא שאין זו סתירה. למשל, היו פעמים שנתגלעו טענות הדדיות בין תלמידי הישיבה לבין ההנהלה. הרבי דיבר על כך בהתוועדות. תחילה גער בחריפות בתלמידי הישיבה, על שהם מתעסקים בעניינים לא-להם, וקבע שתפקידם לשבת וללמוד תורה, נגלה וחסידות, ולא להתערב בענייני ההנהלה. מיד אחר-כך עבר לדבר אל חברי ההנהלה, ונתן להם 'מנה' הגונה על שהם מזניחים דברים הנוגעים לרווחתם של התלמידים ואינם דואגים לצורכיהם. והרבי הדגיש, שתובעים מכל אחד ואחד את מה שהוא צריך לעשות, ואין סתירה בין שתי התביעות הללו.

דוגמה נוספת: בעל-הבית חייב לשלם משכורת לפועל. עובר יום ועוד יום והוא אינו משלם. התביעה כלפי בעל-הבית היא – הייתכן שאינך משלם את שכרו של הפועל?! מצד שני אומרים לפועל: למה אתה יושב בשקט? למה אינך תובע את שכרך? לו היית מבקש ותובע וזועק באמת, ודאי שבעל-הבית כבר היה משלם את משכורתך.


תפקידנו לעורר את הזעקה

בהמשך השיחה הרבי מטיל עלינו את המשימה לפעול ולעשות כדי להביא בפועל את משיח-צדקנו. רבים מתחבטים, מה כוונת הדברים? אילו פעולות אנחנו יכולים לעשות? ניתנו לכך פרשנויות רבות והועלו רעיונות שונים ומשונים. אבל הרבי עצמו אומר את הדברים במלוא הבהירות:

"מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בני ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל, לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה לא הועיל, והראיה, שנמצאים עדיין בגלות, ועד ועיקר - בגלות פנימי בענייני עבודת ה'".

לפנינו דברים ברורים: הדבר שצריך להיעשות הוא – "שכל בני-ישראל ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל". הרבי מביע את כאבו על שלא הצליח עד כה לעורר את כל עם-ישראל לעשות זאת, ושעדיין שקועים "בגלות פנימי בעבודת ה'", והוא מטיל משימה זו על כל אחד ואחת מאיתנו.

וזה הדבר שעלינו לעשות – לטכס עצה ולפעול כדי לעורר בעצמנו ובכל עם-ישראל זעקה לגאולה, ולהביא לידי כך שכל יהודי יפעל, על-ידי הוספה בתורה ובמצוות, כדי להביא את משיח-צדקנו. דברים פשוטים ובהירים, שאין בהם שום ויכוח ושום מחלוקת, ושיכולים להיות נחלת עם-ישראל כולו, על כל חוגיו ושבטיו.


"כל שביכולתכם" ולא "ככל העולה בדעתכם"

בהמשך מוסר הרבי לידינו את העניין:

"הדבר היחידי שיכולני לעשות - למסור העניין אליכם: עשו כל אשר ביכולתם - עניינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון - להביא את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש!"

היו שפירשו את ההוראה "עשו כל אשר ביכולתכם", שמכאן ולהבא עושה כל אחד ואחד ככל העולה על דעתו, וטעמם עמם – הרבי אמר שכל אחד יעשה מה שהוא יכול...

ברור שזה עיוות מוחלט של דברי הרבי. כשעומד המפקד מול הצבא המסתער נגד האוייב ומדרבן את חייליו: "עשו כל אשר ביכולתכם", אין הוא מתכוון שמעכשיו יעשה כל חייל ככל העולה על רוחו ויירה לכל עבר, בלי להתחשב בפקודות ובהוראות. הכוונה היא, שבמסגרת ההוראות והפקודות והנהלים והמטרות שנקבעו על-ידי המפקדים, יפעל כל אחד ואחד ככל יכולתו כדי להכריע את המערכה.

אלה דברים פשוטים ומובנים שבזמנים כתיקונם מיותר היה לפרטם. אפילו חנות מכולת אינה יכולה להתקיים אם כל עובד בה עושה ככל העולה על דעתו, אפילו הוא מסור לעסק ורוצה בהצלחתו. יש מי שכישוריו בתחום הארגון, ואילו חברו מצטיין בשיווק. אם איש הארגון יעסוק בשיווק ולהפך, תגיע המכולת במהירות רבה לפשיטת-רגל.

על-אחת-כמה-וכמה משימה חשובה וגורלית כל-כך, של יצירת ציפייה לגאולה וזעקה לביאת המשיח בכל חלקי עם-ישראל. זו פעולה גדולה ואחראית מאין-כמותה, והיא דורשת את מיטב המומחים בתחומיהם ואת שיתוף-הפעולה של כל הכוחות. ואכן, ראינו שכאשר הפעולות נעשו בדרך זו, זכו להצלחה גדולה וסחפו אחריהן את כלל-ישראל. לעומת זאת, כאשר אנשים פרטיים – בעלי כוונות טובות ללא ספק, אבל בלי ההבנה הדרושה בעניין זה, ובעיקר בלא הסמכות והרשות – קמים ונוטלים את שרביט הפרסום בידיהם, ועושים "כל אשר ביכולתם", הם משיגים את התוצאה ההפוכה, ומעוררים בציבור גיחוך ולעג, עד כדי תימהון.

הרבי הורה לנו "עשו כל אשר ביכולתכם". הוא לא אמר "עשו ככל שעולה בדעתכם" ("טוט אלץ וואס איר קענט", ולא "טוט אלץ וואס איר ווילט"). דווקא בגלל חשיבותו העצומה של העניין, חייבים הדברים להיעשות במלוא שיקול-הדעת והאחריות, ותפקידו של כל אחד ואחד הוא למלא את חלקו במערכה, במלוא המרץ והמסירות.

ועוד נקודה: כשהרבי מדבר על "אורות דתוהו אבל בכלים דתיקון", ברור שהפעולה בשטח היא פעולה של 'עולם התיקון', אלא שהאורות שמאחוריה, או במילים אחרות, האנרגיות הפנימיות שלנו, הן 'אורות דתוהו', וכפי שעניין זה מבואר בהרחבה בתורת החסידות. אולם אם חלילה הפעולות עצמן פונות לכיוון של 'עולם התוהו', התוצאה היא – 'תוהו ובוהו'.
הבה נתאחד כולנו לפעול על-פי דבריו הברורים של הרבי, ונזכה תיכף ומיד ממש, כסיום השיחה – "שתהיה הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש, תיכף ומיד ממש, ומתוך שמחה וטוב לבב".