תחת הכיבוש הנאצי


מקרה נורא אחד

איך אתה לא חושש ולא דואג, תמיד שמח ורגוע? שאל הרב יוסף יצחק גורביץ משלוחי הרבי לארץ הקודש את ר' זושא. התשובה הייתה מכאיבה מאוד: "עברתי הרבה חוויות קשות בזמן המלחמה, אבל מקרה נורא אחד אני רואה מול עיניי כל העת. אימא ושבעה ילדים, נורו מטווח קצר על ידי חייל נאצי ימ"ש. יותר גרוע מזה לא יכול להיות". מאורעות קשים עבר כבחור צעיר בזמן השואה, ובימים הטרופים האלו הושיט יד במסירות נפש לכל מי שרק יכל.

תלמידי הישיבה בה למד התארחו בבתי היהודים, בעיירה סאמילישוק. ר' זושא מצא מקום מגורים בבית משפחה, שהאישה הייתה תופרת מקצועית. היא הצטיינה במקצועה עד כדי כך שהקצינים הגרמניים חפצו ללבוש בגדים שתפרה. לכן הם היו מגיעים מידי ערב, ומאלצים אותה באיומים לתפור להם בגדים כאוות נפשם.


מציל יהודים ממוות

ערב אחד בתום הלימודים כאשר חזר לדירה, ראה כי בני המשפחה אורזים את מיטלטליהם ומתכוננים לעזוב את הדירה. על תמיהתו סיפרה לו התופרת בסוד כי קצין גרמני שנהנה מאוד מעבודתה גילה לה כאות הוקרה, שעם עלות השחר כל יהודי העיר יוצאו להורג. הקצין יעץ לה לברוח מיד.

האישה סיפרה כי יש לה מכר גוי באחד הכפרים לשם הם בורחים, והציעה לו להצטרף אליהם. ר' זושא הודה לה על ההצעה אך במקום להצטרף אליהם ולהציל את עצמו – דבר טבעי מאוד שהתבקש באותם ימים טרופים - החל לעבור בין בתיהם של כל יהודי העיירה, כדי למסור להם את אשר עומד להתרחש עם בוקרו של יום. חיילים גרמניים ניצבו בכל פינת רחוב, והוא חמק מהם במהירות ובזריזות. את משימתו החשובה גמר זמן קצר לפני שהאיר השחר, ורק אז ברח בעצמו מהעיירה.

עם אור ראשון, כאשר הגרמנים פשטו על בתי היהודים, נדהמו לגלות כי רוב היהודים ברחו מהעיר. לאחר המלחמה כשעבר בסאמילישוק, התברר לו כי כשבעים וחמישה אחוז מיהודי העיר ניצלו, בזכות שגילה להם על כוונת הגרמנים.


בגטו לידא

תלאות המלחמה, אילצו את ר' זושא כמו אזרחים רבים במדינות אירופה לנדוד. מליטא נדד לביילורוסיה, שם הוכנס על ידי הנאצים לגטו לידא.

לידא היא עיר בגליל נובוגהרדוק שבמערב ביילורוסיה. עיר זו הייתה בין שתי מלחמות העולם בשטח פולין, ובחודש אלול תרצ"ט סופחה לברית המועצות. ולאחר כשנתיים בה' תמוז תש"א נכבשה על ידי הנאצים.

מיד עם כניסת הנאציים לעיר, רוכזו 12,000 יהודים בגטו לידא. תשעת אלפים מהם תושבי לידא והיתר תושבי העיירות בסביבה ופליטים מוילנא ובהם ר' זושא. לכאלף פליטי וילנא עזר יושב ראש היודנרט קלמן ליכטמן לקבל תעודות זהות, אך אנשי העולם התחתון בגטו הלשינו עליו, והוא הוצא להורג יחד עם שבעה מחברי היודנרט.

שבוע לאחר הכיבוש כבר החל מסע ההרג בקרב יהודי הגטו – 80 יהודים מלומדים הוצאו להורג. לאחר תשעה חודשים של סבל רב - בי"ט אדר תש"ב - הנאצים ערכו אקציה שנייה ובה נרצחו 5670 יהודים. אחרי האקציה הזו ריכזו הגרמנים בגטו את שאריות הגטאות מהאיזור. אז גמל הרעיון, בקרב קבוצה מיהודי הגטו לקשור קשרים עם הפרטיזנים.

עם הזמן הרעיון קרם עור וגידים והיו שהחלו לברוח ליערות בכדי לחבור ליחידות הפרטיזנים. אלא שר' זושא לא יכל להיות חלק מהתארגנות זו, כיון שהוא כמו רבים אחרים הועבר למורת רוחו למחנה עבודה ליד לידא.


מקצוע חדש - צבעי

מצב רוח קשה, עטף את היהודים עובדי המחנה. כולם הוכרחו לעבוד קשה במשך שעות רבות. אוכל ותרופות היו בצמצום, הסכנה הייתה גדולה ומוחשית, והדאגה לבני המשפחה שנותרו לבדם מילאה את כולם באווירת נכאים. ר' זושא השתדל לעודד את רוחם של חבריו, ואף דאג להשיג מזון כשהוא מסכן את עצמו בשביל הזולת.

המחנה, היה בתוך 'דפו' - תחנה לתיקון קטרי רכבת. מעל התחנה מוקמו המגורים. 'טוד' היה שם החברה הפולנית שעבדה במקום, והם עברו בזמן הכיבוש לשלטון הגרמני. כאשר הגיע למחנה שאלו מנהלי החברה מי צבעי במקצועו? ר' זושא הבין כי מקצוע זה יפטור אותו מעבודות קשות יותר, ומיד הצהיר כי הוא צבעי. מיד העמידו אותו במבחן, נאמר לו לערבב צבעים שונים בכדי שיצאו צבעים מיוחדים. בדרך הטבע לא היה לו סיכוי להצליח. "ערבבתי מבלי לדעת מה אני עושה, וה' עזר. היו מרוצים מעבודתי". כך סיפר לאחר שנים רבות.

וכיצד יעבוד כצבעי אם איננו מבין כלל במקצוע. הוא לא היסס וביקש מהאחראים כמה עוזרים, הבקשה נענתה, ויחד איתם הצליח להתגבר על המכשולים וללמוד את המקצוע החדש, שאכן פטר אותו מעבודות קשות בזויות ומסוכנות.


מסירות נפש

במחנה פגש שוב את ידידו מהישיבה ר' דוד גרשוביץ. יחד סבלו יחד ברחו לפרטיזנים. ולימים דאג ר' זושא לאשר את קבלתו של ידידו כתושב קבע בכפר חב"ד.

על הסבל המשותף ומסירות הנפש שלו במחנה העבודה סיפר ר' דוד:

"נלקחתי למחנה עבודה שנשלט על ידי הנאצים ימ"ש, בסביבות העיירה לידא שברוסיה הלבנה. העבידו אותנו שם בעבודות פרך. במחנה העבודה פגשתי את חברי מישיבת ברנוביץ' זושא וילימובסקי. במשך הזמן נוצר במחנה גרעין קטן של בני ישיבה. לא הרחק ממחנה העבודה שכן הגטו העירוני, בו התנהלו עדיין חיים רגילים יחסית למחנה הכפיה, שם היה אפשר להשיג במאמץ לא מבוטל, אי אלו דברי מאכל. ר' זושא עשה את הדרך בין המחנה לגטו פעמים רבות תוך סיכון שהיה כרוך בסכנת נפשות, כאשר תמיד הוא זוכר את חבריו ומחלק את השלל".


הקפדה על כשרות

לא תמיד הייתה האפשרות לברוח לגטו, ואז מחשש לבעיות כשרות הסתפק ר' זושא באכילת מעט לחם יבש שניתן במחנה. הכמות הזעומה של המזון לעומת העבודה הקשה במשך שמונה עד שתים עשרה שעות, עשו את שלהן, הוא נחלש מאוד. עד שחש בחולשה כה גדולה עד שהתקשה לטפס לדרגש השלישי שם הייתה 'מיטתו'.

מר משה ביירך סופר וחוקר שואה, היה ידיד טוב של ר' זושא בתקופה בה שהו במחנה וביערות. מר ביירך בן ה-86 זוכר היטב את אותם מאורעות עליהם כתב כבר כמה ספרים. את ר' זושא הוא זוכר לטובה בגלל העידוד הרב שנסך בו.

"לראשונה שוחחנו לאחר שחרורי מאישפוז במרכז הרפואי של המחנה, בגין מחלת הטיפוס בה לקיתי. חזרתי כשכולי מדוכדך. בתקופת האישפוז הפחד היה חלק ממני, הנאצים לא חמלו על יהודים כידוע. ויהודי חולה בודאי בשבילם לא שווה מאומה. מידי יום נהרגו שם חולים ואיש לא מנה כמה. לא ידעתי אם אצא משם בחיים, וכל העת חשבתי כיצד אחלץ מהמקום הנורא הזה. לבסוף הצלחתי לשחד אחות, והיא הביאה לי את הבגדים שלי מהמחסן. התלבשתי ויצאתי בשארית כוחותיי מהמקום, ומיד חזרתי למגורים במחנה.

"נכנסתי לחדר, ניקיתי את עצמי, התגלחתי והכול במהירות. כי באם יראו אותי במצבי יבינו כי ברחתי מאישפוז, ואז נכנס זושא. הוא נשאר במגורים כיון שהופקד באותו יום על שמירת הניקיון, לא הייתה היכרות מיוחדת בינינו, אבל כעת עודד אותי מאוד, ומאז נוצר קשר נפשי אמיתי החקוק בי עד היום הזה.

"הוא שאל לשלומי, וכאשר שמע אותי הבין כי אני מיואש. הוא מיד הפיח בי תקווה. 'משה, חזרת! אל תיכנע להם. שלא תיכנע, אנחנו נעבור אותם. אנחנו עוד נרקוד על קברם'. כך אמר, והמשיך לדבר דיבורים שהיו עבורי זריקת עידוד. התעודדתי מדבריו ואכן עם הזמן התאוששתי מהמחלה, והרגשת הדכדוך חלפה כלא היתה.

"מאז, הבחור הצעיר היה בשבילי מקור להשראה מיוחדת. בימים אפלים כאלו לכל הפחות יהודי אחד עם מאור פנים, זה היה משהו מיוחד. כולם חיו באווירה עכורה ורק הוא "שמר" על מאור פנים. חיבבתי אותו במיוחד.

"בימים עבדנו קשה, ובלילות עסקתי יחד עם זושא ואחרים בתוכניות בריחה ליערות, רצינו מאוד להצטרף לפרטיזנים. יום אחד החלה הבריחה. כל יום בעת העבודה בשיפוץ הקטרים ובתיקון פסי רכבת, ברחו כמה מיהודי המחנה. מנהל המחנה שהיה פולני לא התאכזר אלינו, הוא לא רדף והעניש על כך שברחו. אבל היו גם מקרים של הלשנות שסיכנו את כולנו. שכן במידה ואחד השומרים היה מבחין בבורחים, בודאי היו מחוסלים מיידית".