מערכת COL
|
יום כ"ג ניסן ה׳תשס״ו
21.04.2006
רעיון לחזרה בבתי כנסת – פרשת שמיני
בסוף פרשת השבוע עוסקת התורה בדיני טומאה וטהרה: "וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא" (יא, לג). אם הטומאה נוגעת בכלי חרס מאחוריו היא אינה מטמאה אותו, אלא דוקא כאשר היא נכנסת בתוך האויר של כלי חרס. מה באמת הרעיון בדבר? למה הכלים האחרים כן נטמאים כאשר הטומאה נוגעת בהם מן הצד – ואילו בכלי חרס צריכה הטומאה להיכנס פנימה כדי לטמא? ■ דרשה עבור אנ"ש והתמימים ב'כתבה מלאה'
רעיון לחזרה בבתי כנסת – פ' שמיני
מאת מ"מ רייצס
בסוף פרשת השבוע עוסקת התורה בדיני טומאה וטהרה. בין הדברים מדברת התורה על דברים מסויימים שמטמאים, כמו נבלות ושרצים, והתורה אומרת: "וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא" (יא, לג). את המלים "אל תוכו" מפרש רש"י: "אין כלי חרס מיטמא אלא מאוירו". והיינו, שאם הטומאה נוגעת בכלי חרס מאחוריו היא אינה מטמאה אותו, אלא דוקא כאשר היא נכנסת בתוך האויר של כלי חרס.
והמשנה אומרת (חולין כד, ב), שדין טומאת כלי חרס הוא הפוך מטומאת יתר הכלים:
כל הכלים מתטמאים גם כשהטומאה נוגעת בגבם – ואילו כלי חרס אינו נטמא מגבו;
ומאידך גיסא: כל הכלים שנכנסה טומאה באווירם, מבלי לגעת בהם, אינם מתטמאים בכך – ואילו כלי חרס נטמא כשנכנסה טומאה לאווירו, אפילו אם לא נגעה בו.
מה באמת הרעיון בדבר? למה הכלים האחרים כן נטמאים כאשר הטומאה נוגעת בהם מן הצד – ואילו בכלי חרס צריכה הטומאה להיכנס פנימה כדי לטמא?
ולאידך גיסא: למה בכלי חרס הוא נטמא אפילו אם הטומאה רק נכנסה לתוך אווירו – אפילו אם לא נגעה בו?
אפשר לומר בזה בשני דרכים:
א.
"כלי חרס" שנעשה מעפר – רומז אל האדם ש"יסודו מעפר", וכמו שכתוב "ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה".
ועל כך אומרים – שהטומאה אינה מטמאת את האדם ("כלי חרס") אם נגעה בו "מאחוריו", אלא דוקא אם נכנסה "אל תוכו":
העיסוק באכילה ושתיה ושאר עניני העולם, ובאופן של הנאה טבעית, היא דבר שהגוף מוכרח בו מצד בריאתו – ולכן, זה שעניני העולם נוגעים באדם "מאחוריו", קרי: על ידי גופו, אין זה מטמא אותו, כיון שהוא אינו אשם, הוא הרי מוכרח בכך מצד טבע בריאתו!
דוקא אם עניני העולם חודרים ומשפיעים ב"תוכו" של האדם, פועלים שינוי במהלך מוחו ומחשבתו – זה כבר אינו מוכרח מצד טבע הבריאה, ולכן הוא נטמא בכך.
אולם, כל זה הוא כאשר האדם נשאר כפי שהקב"ה ברא אותו בתור "כלי חרס", הוא בתנועה נפשית של התבטלות "כחרס הנשבר" – אז הנגיעה של עניני העולם מאחוריו אינה מטמאת אותו כיון שאין זו אשמתו, כך הוא טבע בריאתו;
אולם כאשר האדם 'מפסיק' להיות "כלי חרס" – כפי שנברא, אלא הוא נעשה כ"כלי עץ" – הגאווה שלו גודלת וצומחת כעץ, או כ"כלי מתכת" – הוא נעשה תקיף וחזק כברזל ומתכת,
או אז, כיון שהוא מצידו שינה את המצב הטבעי שלו כפי שנברא, הרי אין הוא יכול עוד להצטדק בטענה שכך הוא טבע בריאתו, ואז עניני העולם מטמאים אותו אפילו כשהם נוגעים בו "מאחוריו" בלבד...
ב.
כלי חרס ענינו הוא ביטול ושפלות, שהרי נעשה מאדמה – בבחינת "ונפשי כעפר לכל תהיה".
ולכן, כאשר הטומאה נוגעת בו מאחוריו, בחיצוניות בלבד, אין הוא נעשה טמא, כי כיון שהוא אינו תופס מקום בעיני עצמו והוא בטל לקב"ה – הרי שהוא עסוק רק בקיום רצון ה', והבלבולים החיצוניים אינם תופסים מקום בעיניו;
אולם כאשר הטומאה נכנסת בתוכו, באוירו, הוא כן נעשה טמא, ועוד יותר משאר כלים – כי דוקא בשל היותו שפל בעיני עצמו, הרי אם נכנסת טומאה בתוכו אין לו את הכח לעמוד כנגדה, כי לשם כך צריך "התחזקות וקצת הגבהה, כמו שכתוב ויגבה לבו בדרכי ה'".
האדם אינו יכול להיות איפוא רק "כלי חרס" בלבד, שאין לו שום דעה משל עצמו והוא בביטול מוחלט – אלא יש צורך גם בהתנשאות מסויימת, כדי לעמוד כנגד ההפרעות והבלבולים שמצליחים לחדור פנימה אל המחשבה והנפש. השלימות היא כאשר ביחד עם ההתבטלות יש לאדם גם התחזקות והגבהה מסויימת.
מקורות: לקו"ש חי"ז ע' 170 ואילך. "רשימות" חוברת ג.
מאת מ"מ רייצס
בסוף פרשת השבוע עוסקת התורה בדיני טומאה וטהרה. בין הדברים מדברת התורה על דברים מסויימים שמטמאים, כמו נבלות ושרצים, והתורה אומרת: "וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא" (יא, לג). את המלים "אל תוכו" מפרש רש"י: "אין כלי חרס מיטמא אלא מאוירו". והיינו, שאם הטומאה נוגעת בכלי חרס מאחוריו היא אינה מטמאה אותו, אלא דוקא כאשר היא נכנסת בתוך האויר של כלי חרס.
והמשנה אומרת (חולין כד, ב), שדין טומאת כלי חרס הוא הפוך מטומאת יתר הכלים:
כל הכלים מתטמאים גם כשהטומאה נוגעת בגבם – ואילו כלי חרס אינו נטמא מגבו;
ומאידך גיסא: כל הכלים שנכנסה טומאה באווירם, מבלי לגעת בהם, אינם מתטמאים בכך – ואילו כלי חרס נטמא כשנכנסה טומאה לאווירו, אפילו אם לא נגעה בו.
מה באמת הרעיון בדבר? למה הכלים האחרים כן נטמאים כאשר הטומאה נוגעת בהם מן הצד – ואילו בכלי חרס צריכה הטומאה להיכנס פנימה כדי לטמא?
ולאידך גיסא: למה בכלי חרס הוא נטמא אפילו אם הטומאה רק נכנסה לתוך אווירו – אפילו אם לא נגעה בו?
אפשר לומר בזה בשני דרכים:
א.
"כלי חרס" שנעשה מעפר – רומז אל האדם ש"יסודו מעפר", וכמו שכתוב "ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה".
ועל כך אומרים – שהטומאה אינה מטמאת את האדם ("כלי חרס") אם נגעה בו "מאחוריו", אלא דוקא אם נכנסה "אל תוכו":
העיסוק באכילה ושתיה ושאר עניני העולם, ובאופן של הנאה טבעית, היא דבר שהגוף מוכרח בו מצד בריאתו – ולכן, זה שעניני העולם נוגעים באדם "מאחוריו", קרי: על ידי גופו, אין זה מטמא אותו, כיון שהוא אינו אשם, הוא הרי מוכרח בכך מצד טבע בריאתו!
דוקא אם עניני העולם חודרים ומשפיעים ב"תוכו" של האדם, פועלים שינוי במהלך מוחו ומחשבתו – זה כבר אינו מוכרח מצד טבע הבריאה, ולכן הוא נטמא בכך.
אולם, כל זה הוא כאשר האדם נשאר כפי שהקב"ה ברא אותו בתור "כלי חרס", הוא בתנועה נפשית של התבטלות "כחרס הנשבר" – אז הנגיעה של עניני העולם מאחוריו אינה מטמאת אותו כיון שאין זו אשמתו, כך הוא טבע בריאתו;
אולם כאשר האדם 'מפסיק' להיות "כלי חרס" – כפי שנברא, אלא הוא נעשה כ"כלי עץ" – הגאווה שלו גודלת וצומחת כעץ, או כ"כלי מתכת" – הוא נעשה תקיף וחזק כברזל ומתכת,
או אז, כיון שהוא מצידו שינה את המצב הטבעי שלו כפי שנברא, הרי אין הוא יכול עוד להצטדק בטענה שכך הוא טבע בריאתו, ואז עניני העולם מטמאים אותו אפילו כשהם נוגעים בו "מאחוריו" בלבד...
ב.
כלי חרס ענינו הוא ביטול ושפלות, שהרי נעשה מאדמה – בבחינת "ונפשי כעפר לכל תהיה".
ולכן, כאשר הטומאה נוגעת בו מאחוריו, בחיצוניות בלבד, אין הוא נעשה טמא, כי כיון שהוא אינו תופס מקום בעיני עצמו והוא בטל לקב"ה – הרי שהוא עסוק רק בקיום רצון ה', והבלבולים החיצוניים אינם תופסים מקום בעיניו;
אולם כאשר הטומאה נכנסת בתוכו, באוירו, הוא כן נעשה טמא, ועוד יותר משאר כלים – כי דוקא בשל היותו שפל בעיני עצמו, הרי אם נכנסת טומאה בתוכו אין לו את הכח לעמוד כנגדה, כי לשם כך צריך "התחזקות וקצת הגבהה, כמו שכתוב ויגבה לבו בדרכי ה'".
האדם אינו יכול להיות איפוא רק "כלי חרס" בלבד, שאין לו שום דעה משל עצמו והוא בביטול מוחלט – אלא יש צורך גם בהתנשאות מסויימת, כדי לעמוד כנגד ההפרעות והבלבולים שמצליחים לחדור פנימה אל המחשבה והנפש. השלימות היא כאשר ביחד עם ההתבטלות יש לאדם גם התחזקות והגבהה מסויימת.
מקורות: לקו"ש חי"ז ע' 170 ואילך. "רשימות" חוברת ג.
לכתבה זו התפרסמו 3 תגובות - לקריאת כל התגובות
הוסף תגובה
3 תגובות
1.
יפה אבל
כ"ג ניסן ה׳תשס״ו
הרעיון יפה ותודה רבה. אבל לאחרונה הרעיונות אינם מתאימים כלל לחזרה בבתי הכנסת
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
2.
צודק
כ"ג ניסן ה׳תשס״ו
אכן רעיונות יפים אך יש לקחת בחשבון ש"ניואנסים דקים" בעבודת ה אינם מובנים ואינם מתקבלים בקרב הציבור הרחב דבר שהופך את הדרשה הזאת לבלתי רלוונטית וחבל.
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
3.
מודה באשמה
כ"ד ניסן ה׳תשס״ו
כמה הבהרות:
א. אני מודה באשמה, ואכן לא כל דרשה שמתפרסמת במדור זה מתאימה לכל בית כנסת. אני עצמי הולך בכל שבת לכמה בתי כנסת, שבהם מתפללים אנשים די פשוטים מבחינה תורנית, ואכן בהרבה פעמים אינני חוזר את הרעיון שנכתב כאן אלא מחפש משהו יותר פשוט וקל. עם זאת, עדיין הרעיון מתאים להרבה בתי כנסת שבהם המתפללים יותר בשלים לרעיונות תורניים ברמה גבוהה יותר, וגם אם לא בדרשה המרכזית - לפחות בסעודה שלישית וכדומה.
ב. מדור זה נועד להביא מתורתו של הרבי, ולכן הוא מוגבל באופיו. רוב הרעיונות של הרבי הם די קשים, וקשה מאוד למצוא רעיון פשוט השווה לכל נפש. הבעיה מחריפה בחומש ויקרא, שבו הפרשיות עצמן קשות מאוד, וגם הרעיונות שעליהן די קשים.
ג. יש כמה וכמה רעיונות פשוטים של הרבי על פרשתנו לדוגמא שעובדו בצורה יפה בשולחן שבת (לדוגמא: השיחה בחלק א בענין מעלה גרה ומפריס פרסה), ואינני רואה צורך לחזור עליהן שוב כאן, כמובן. המטרה של מדור זה היא להביא רעיונות חדשים ולא מוכרים מספיק.
ד. צריך לקחת בחשבון כמובן שאין שבוע אחד דומה לחבירו מבחינת הכותב... דוגמא קיצונית היא הדרשה של שבוע זה שנערכה בלחץ של מוצאי החג, נסיעות וכו.
ולסיכום:
עם כל המאמץ וההשתדלות, לא בכל שבוע מתקבל רעיון השווה לכל נפש ממש. ולכן רצוי מאוד שמישהו נוסף יצטרף ליוזמה ויפרסם רעיון ברור וקליט [אבל קצר!]. אפילו אם שנים יצטרפו, זה גם לא יזיק כלל.
לא אראה בכך השגת גבול כלל, ואדרבה - אולי גם לי יהיה יותר קל בבית הכנסת שבו אני מדבר...
מ"מ רייצס
א. אני מודה באשמה, ואכן לא כל דרשה שמתפרסמת במדור זה מתאימה לכל בית כנסת. אני עצמי הולך בכל שבת לכמה בתי כנסת, שבהם מתפללים אנשים די פשוטים מבחינה תורנית, ואכן בהרבה פעמים אינני חוזר את הרעיון שנכתב כאן אלא מחפש משהו יותר פשוט וקל. עם זאת, עדיין הרעיון מתאים להרבה בתי כנסת שבהם המתפללים יותר בשלים לרעיונות תורניים ברמה גבוהה יותר, וגם אם לא בדרשה המרכזית - לפחות בסעודה שלישית וכדומה.
ב. מדור זה נועד להביא מתורתו של הרבי, ולכן הוא מוגבל באופיו. רוב הרעיונות של הרבי הם די קשים, וקשה מאוד למצוא רעיון פשוט השווה לכל נפש. הבעיה מחריפה בחומש ויקרא, שבו הפרשיות עצמן קשות מאוד, וגם הרעיונות שעליהן די קשים.
ג. יש כמה וכמה רעיונות פשוטים של הרבי על פרשתנו לדוגמא שעובדו בצורה יפה בשולחן שבת (לדוגמא: השיחה בחלק א בענין מעלה גרה ומפריס פרסה), ואינני רואה צורך לחזור עליהן שוב כאן, כמובן. המטרה של מדור זה היא להביא רעיונות חדשים ולא מוכרים מספיק.
ד. צריך לקחת בחשבון כמובן שאין שבוע אחד דומה לחבירו מבחינת הכותב... דוגמא קיצונית היא הדרשה של שבוע זה שנערכה בלחץ של מוצאי החג, נסיעות וכו.
ולסיכום:
עם כל המאמץ וההשתדלות, לא בכל שבוע מתקבל רעיון השווה לכל נפש ממש. ולכן רצוי מאוד שמישהו נוסף יצטרף ליוזמה ויפרסם רעיון ברור וקליט [אבל קצר!]. אפילו אם שנים יצטרפו, זה גם לא יזיק כלל.
לא אראה בכך השגת גבול כלל, ואדרבה - אולי גם לי יהיה יותר קל בבית הכנסת שבו אני מדבר...
מ"מ רייצס
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
מאפשרים לכם לקבל
