מאת אורי פולק

בנגקוק, בירת התאים שהשבוע גם הם ערכו בחירות כלליות, היא עיר מזוהמת. נראה כי יד נעלמת דחסה מנות מגושמות מאוד של לכלוך לעיר אחת במזרח הרחוק. הרחובות צפופים, ונראים כמו שנחקקו בגסות בין המוני מבנים רעועים. דוכני מזון מהיר, מעלי עשן, וכלבים משוטטים, הם תפאורה קבועה בעיר התאילנדית. כלי רכב מפויחים משמשים לתחבורה. אלפי תרמילאים צעירים משוטטים בין המדרכות לכבישים, שלמעשה אין סימן היכר המבדיל ביניהם.

"טוק טוק"

שירות המוניות האזורי נחשב סביר לעומת זה שבעיירות הסמוכות, שם נוהגים על "טוק טוק" – תלת-אופן ממונע ומקרטע. כאן כבר יש גלגל נוסף. אבל אין לטעות: רמת החיים בעיר הבירה התאילנדית "הנוצצת", אינה עולה על זו שבמזרח הרחוק כולו.

לתוך כל האנדרלמוסיה הזו פולשים אלפי תיירים מהעולם כולו. אלו תרים חבל ארץ זה לאורכו ולרוחבו, ממששים כל מפל ומטיילים כל טיול. הישראלים נוטלים פה חלק נכבד. מרביתם אחרי צבא. טיול התפרקות הופך אותם למשך תקופה ארוכה ממפקדים מוצלחים ביחידות מובחרות לתרמילאים נודדים. אפשר למצוא פה גם את החלק השני בפאזל היהודי המושלם. משגיחי כשרות, שומרי מצוות ואנשי עסקים חרדים באים אף הם, ומספרם של האחרונים גדול מאוד.

"שאבאד האוז"

הנהג כבר מכיר את המסלול. הוא חושף כנגדי שיניים צחורות ושואל בחיוך אם אני מעוניין להגיע ל"שאבאד האוז". זה התרגום האנגלי בניב משובש של 'בית-חב"ד'. נסיעה מהירה ברחובות השוקקים, מציבה אותי בסופו של דבר, מול בניין גבוה וחדש, צבוע בלבן ומטופח למדי. שלט מאיר עיניים בשפה העברית, מזמין את כל מי שמצליח לקרוא אותו, ל"ליל הסדר עם חב"ד", שכפי שיתברר בהמשך, מתוכנן כבר זמן רב. מהארץ נשלחת מכולה עמוסת מצרכים, ומלאכת הכנת הסעודה בפועל – למעשה הסעודות, שכן מדובר בחמישה "לילות סדר" בעריה הפופולאריות של תאילנד, מועמסת על כתפי ה'שלוחים' ועוזריהם. בסך הכל מדובר בכחמשת אלפים איש, תרמילאים "מייד אין יזראל", שמוצאים כאן תיקון ללילה אחד שעושה להם "סדר", תרתי משמע.

מוזר/מרנין לגלות, בתום עשר שעות טיסה, שטיבל שוקק בלב העיר הסואנת והמנוכרת. בארץ מלאה עבודות זרות, פאגודות, פילים משוטטים, ועם "שלא ידע את יוסף", שוכן לו "מקום" יהודי, שתופס את התרמילאים שברחו מהיהדות כאן, וזו מחכה להם דווקא שם, כאשר הם משוחררים מהרוח הגבית של ה"אנטי" שמשדרת התקשורת. בארץ הצונאמי, הם מוכנים לפתוח ראש ולבדוק את מה שלא רואים מכאן.

בארבע הקומות של הבניין אני מוצא בית-כנסת, משרדים, חדר אוכל, "פינת מטיילים", וכל מה שהחב"דניקים האלה הוזים עליו בלילות ירח תאילנדיים, ולישראלים נותן ריח ביתי. שם זה דבר מבוקש, שמגיעים אליו באמצעות מדריכי טיולים.

"הרב של הצונאמי"

מאחורי המפעל עומדים שניים – הרב יוסף חיים קנטור והרב נחמיה וילהלם. הרב קנטור, יליד ארצות-הברית, שהתגורר מרבית שנותיו באוסטרליה, הגיע למקום לפני שלוש עשרה שנים. אחרי נישואיו למד בכולל בקראון-הייטס – הבירה החב"דית בניו-יורק, והמתין להצעות "שליחות". במקביל, פנתה הקהילה היהודית ל"מרכז לענייני חינוך", האחראי על שיגור השלוחים, וביקשה שליח חב"ד. כיום הוא שליח חב"ד ורבה הראשי של תאילנד.

על מי הוא רב, יש פה בכלל קהילה יהודית?

הרב קנטור: "בהחלט. היא מורכבת מאנשי עסקים יהודיים שגילו את האפשרויות שמציעה תאילנד בכוח עבודה זול, והם הבינו שמגורים כאן עם המשפחות יחסכו להם את הנתק מהמשפחה. אז הם באו, וביקשו רב. גם אם בארץ הם פחות זקוקים לרב. לפניי שימשו כאן כמה רבנים, אך הם לא החזיקו מעמד. בני הקהילה ביקשו ממני לשמש עבורם, במקביל, גם כשוחט. בשר כשר חסר להם מאוד, ואני נשארתי בארה"ב כדי ללמוד את מלאכת השחיטה".

"טוריסט טאון"

בינתיים נולדה לרב קנטור בתו, ויחד עמה יצאו הוא ורעייתו לשליחות. הרב קנטור החל את הפעילות בצעדים קטנים. בית כנסת, מקווה ומסעדה הוקמו בזה אחר זה. במקביל התוודע לאזור המסחרי שבו פועלים אנשי עסקים, שכדי לתת להם "שרותי רבנות" הוא הגיע לכאן. וגם ל"עיר התיירים" של בנגקוק, שהפילים ההודיים מהלכים ברחובותיה. את "טוריסט טאון" (עיר התיירות) פוקדים מאות אלפי תיירים ושם מוצעים להם כל השירותים שלהם הם זקוקים. חדרי אירוח, מסעדות זולות ומוצרים שימושיים במחירים סבירים, המתאימים לכיסו הדל של המטייל.

כלל הוא לתרמילאים, שברגע בו תם הכסף מהכיס – הטיול בא לסיומו, ועל כן הם חוסכים כל פרוטה על מנת להספיק לבלוע עוד אטרקציה מזרחית. הרב קנטור שכר מיבנה באזור מגורי התיירים, ופתח בפעילות. ההיענות הייתה כה גבוהה, עד שהמשכירים נבהלו מכמות האנשים שפקדו את המקום, ומיהרו לפנות אותו מיושביו החדשים. אז איתר הרב קנטור מבנה מתאים, שיכן בו בית כנסת ומסעדה כשרה, והפעילות התבססה. כשהביקוש הלך וגבר, נוצר צורך בשליח נוסף, עבור המטיילים הישראליים הרבים.

מותג בדרך התרמילאים

זה הרגע בו נולדה הדמות המפורסמת כל כך, שהיתה למותג של תאילנד, ויותר מזה מותג בדרך התרמילאים.. בשנת תשנ"ה הגיעו לבנגקוק הרב נחמיה וילהלם ומשפחתו, ופרץ עידן חדש – עידן וילהלם. הרב וילהלם שעד מהרה הפך לאחד האנשים המבוקשים ביותר בקהילת התרמילאים הישראליים במזרח: "כשהוצעה לי תאילנד זה היה נשמע מעניין, אבל לא האמנתי שאשתי תסכים לנסוע לכאן. הגעתי הביתה וסיפרתי בחצי צחוק "מציעים לנו לצאת לתאילנד" (אנשים יצאו לשליחויות ברוסיה, למה תאילנד?). אבל היא דווקא אמרה: "בוא נבדוק". הייתי מופתע: "את מדברת ברצינות?". שאלתי שאלה תמה, והיא ענתה שכן. ידידים אמרו לי: "מה קרה לך? איך אתה מתכוין לנסוע לתאילנד עם אשה ותינוק קטן?". אבל דווקא הקושי הצית את האתגר. החלטנו להגיע לתקופת ניסיון של שלוש שנים", שנמשכה קצת יותר.

הקייזר וילהלם היהודי...

בתשס"ו, אחת-עשרה שנים אחרי, ר' נחמיה וילהלם כבר יכול לחייך כשהוא נזכר בתחושות ימי הבראשית. מאז הוא הפך לתופעה רשמית ובעיקר חלק מהנוף, הקייזר וילהלם היהודי... מה שהקנה לו ולחב"דניקים שלו את השליטה ללא עוררין על הפעילות היהודית בעיר, כולל פלישה לתחום הדיפלומטי (שהתעצמה בצונאמי). הרב וילהלם נתמנה ללא פחות מאשר נציג צה"ל בתאילנד, עם סמכות לגייס חיילי מילואים בעיתות חירום. בדפי המידע שמחלק משרד החוץ למטיילים (סוג של הכרה דה פקטו ב'נדידת העמים' מזרחה), מופיע "בית חב"ד" ככתובת מועדפת לכל פנייה. כולל לאסירים היהודיים שנכלאו בכלא התאילנדי, שיש לו נטיה לבלוע לכל החיים, אלא אם כן הוא בס"ה מבוא לעונש מוות.

"תיזהרו, הם מחזירים בתשובה"

יום אחד קרא אחד העוזרים הצעירים, גם הוא חב"דניק, לבוס הגדול (וילהלם): "יש כאן ישראלי שכועס עליך מאוד", אמר לו. הרב וילהלם ניגש אליו ושאל מה מציק לו. "שמע", פותח הצעיר, "אני מסתובב פה כמה ימים, וכל ישראלי שאני פוגש אומר לי 'אני הולך למסעדה של חב"ד', 'אני חוזר מבית חב"ד'. ואני אומר להם: "תיזהרו מהם, הם מחזירים בתשובה, אל תלכו אליהם', וכולם מתווכחים איתי וטוענים שזה לא נכון, שאתם אנשים טובים שלא מחזירים בתשובה, אבל אני יודע שזה שקר"...

"שמע טוב", השיב אז הרב וילהלם לישראלי הזועם: "אני רוצה שליהודי יהיה טוב. מבחינתי טוב זה תפילין".

"הישראלי הרוטן"

מיותר להוסיף, כי כרגיל במקרים כאלה, "הישראלי הרוטן" נהפך לבן-בית קבוע בבית חב"ד, והחל להתפלל בקביעות, בשבת וביום-חול. יתכן שהזעם שלו היה בס"ה מבוא לכניסה ליהדות, כי מי שלא מתעניין גם לא זועם.
והדרך מוכרת: סביבנו עשרות מטיילים בשלל צורות, נושאים מגשים מלאים "כל טוב מצרים". אוכל ישראלי שבישראל הוא "פושט" וכאן נחשב לוקסוס, בעיקר כאשר המחיר אפסי. ועוד "בעיקר", כאשר חלק מהתרמילאים הפכו לנוודים חסרי כל שלא טעמו מזון חם כבר שבועות.

הרב וילהלם מסיים לטפל בהטסתו ארצה של צעיר ישראלי עם בעיית בריאות, וסגר כמה פרטים לוגיסטיים לקראת ליל הסדר. היהודי הזה עשה "חתיכת חיים" בבנגקוק, איך עושים את זה?

"גם יום אחד קשה לחיות כאן"

וילהלם: "אני חושב שהשאלה נכונה גם אם זאת היתה שהות של יום אחד. כי כשמבינים את הבסיס, ההבדל בין יממה אחת לשנים ארוכות הוא קטן מאוד. אם אתה לא שליח, אתה לא יכול להחזיק פה מעמד.

ליל הסדר יחול בעוד כמה ימים, והעבודה רבה. בנגקוק היא עיר הבסיס. כאן מתקיימים שני סדרים מרכזיים. האחד מיועד לבני הקהילה, ובו ישתתפו כמאתיים איש. השני, הגדול, יארח כאלף עד אלפיים מטיילים, שזה כמות ענקית מבחינת לוגיסטיקה, מזון כשר בארץ לא כשירה, ואפילו הגדות בכמויות .

איך משתלטים על ליל סדר כזה? התשובה היא עשר שנות סטאז' שיצרו את ליל הסדר המפורסם ביותר בגלובוס, וגם חוברת מיוחדת לעורך ליל-סדר: "אנו מתדרכים אישית כל אחד מעורכי ליל הסדר. נוצרת בעיה של השתלטות. כי מדובר בכמות גדולה של אנשים ללא רמקול ואמצעי הגברה, ומאידך אתה רוצה לתת אוירה של סדר כהלכתו. צריך לזכור, שלחלק גדול מהמשתתפים זה ליל הסדר ההלכתי הראשון שבו הם משתתפים, ואולי אפילו אירוע יהודי ראשון בחייהם, ואתה צריך לתפוס אותם. עם השנים אתה רוכש את הדרך לעשות את זה בצורה עניינית. מצד אחד לשמור על צביון משפחתי, ומאידך לא לאבד את הסדר בקהל כל-כך גדול".

ממשיכים עד 'חד גדיא'

איך מדברים לאלף איש?

אחד הפתרונות שנוצרו לשמירה על הסדר וההקשבה, מציע לעורך הסדר לחלק את קטעי ההגדה לפי שולחנות. כל שולחן קורא קטע אחר בקול רם, או שה'מנחה' מדלג ממקום למקום ושומר על קשר עם הקהל. הדפסנו הגדה עם הסברים בשפה פשוטה ומובנת. המטרה שלנו היא לעשות הכל כדי שהיהודי, שהוא האורח אצלנו בליל הסדר, יהיה מרוצה. התגובות שאחרי הסדר, מלמדות עד כמה גדולה החוויה הרוחנית שהם זוכים לה. אנחנו, כמי שעשינו עשרות סדרים בחייהם, לא מתרגשים כמותם, שעוברים התוודעות ראשונה ליהדות.

אחד מתפקידי המשחק הוא לגרום לאנשים האלה לא להמתין בקוצר רוח ל'שולחן עורך'. ההוכחה להצלחה: לא עוזבים אחרי הסעודה, אלא ממשיכים עד חד גדיא.

עוד חמשה סדרים יתקיימו מלבד בנגקוק. צ'אנג-מאי, פוקט (עיר הצונאמי ואיזור המטיילים שבינתיים שב לקדמותו), וקוסומי הם מקומות שזכו כבר לשליח משנה משלהם. השנה יתווסף עוד ליל סדר במדינה שכנה, לאוס. גם שם נפתח בית חב"ד קבוע, בעקבות פלישת המטיילים היהודים ובעיקר הישראלים.

20 טון

כל אלו מונים כארבעה-חמשה אלפי משתתפים שהכנת הסעודות עבורם מצריכה היערכות לוגיסטית מרחיקת לכת. מישראל נשלחת מכולה שבה כעשרים טון מצות, יין, ומצרכי מזון אחרים עבור ליל הסדר. במדינה עצמה שוחטים שלוחי חב"ד כמות עצומה של בשר ועופות. לא מעט מנהלי דוכנים בשווקי בנגקוק בונים פרנסה על הקניינים של צוות חב"ד.

קאפלוטשים וקוקואים עם עגילים

אז מי יבוא לליל-הסדר? מדובר בנוף השנתי הקבוע של הפסח, שהוא שונה מעט מהנוף של כל השנה. שכן משגיחי הכשרות החרדיים –כולל ליטאים- שהם מנויים קבועים של בית חב"ד במשך השנה, חוזרים כמובן למשפחותיהם, והקהל מורכב בעיקר ממקומיים ומטיילים. בשאר ימות השנה נצפה פה מחזה מרהיב של קואליציה בלתי אפשרית. אתה רואה אותם ישובים כתף אל כתף, חובש הקאפלוטש וצעיר עם קוקו, סועדים את ה'געפילטע פיש'.

וילהלם: "כאן נפגשים אנשי עסקים חרדים עם הישראלים שאינם שומרים תורה ומצוות. פתאום יש הזדמנות לשני הצדדים להכיר אחד את השני. אנשי עסקים חרדים אומרים לי: "תשמע, אנחנו מופתעים לגלות שיש נכונות אצל הישראלים האלה לשמוע ולהתקרב. צריך רק למצוא את הדרך הנכונה".

כאן זה ממש לא סוד גדול. כי מהצד השני של המתרס שומעים תגובות חיוביות לא פחות: "המטיילים אומרים לנו שלפעמים הם חשבו שאנחנו יוצאי דופן, כי אנחנו בשליחות, ויהודים חרדים אחרים זה משהו אחר. ופתאום הם מגלים שזה לא ממש כך, ונפתחות העיניים".

זה מה שבעצם הזמין עוד "שלוחים". הרב אליעזר אשכנזי בבנגקוק עצמה. וובר, צייטלין, חדד, מעטוף, וקסלשטיין ומרזל מקיימים בצ'אנג-מאי, קוסומי ולאוס.

1500 ב"ערב בוגרים"

יש לא מעט בעלי תשובה שאת הצעד הראשון עשו בבנגקוק. גם אם היום אין להם שום קשר לחב"ד, אלא מצאו את מה שנראה מתאים להם. אחת בשנה מתקיים בישראל מפגש ל"בוגרי" בית חב"ד בתאילנד. בשבת האחרונה, שהתקיימה לפני כחודשיים, השתתפו למעלה מ - 300 איש. אבל בארוע המרכזי, במוצ"ש, כבר הגיעו 1500, שמרגישים "חלק מהמשפחה". הרב וילהלם הוא יקיר הערבים האלה. הוא מתקבל בחיבוקים נרגשים, כמו אח שחזר ממרחקים. "לפעמים נתקלים בתוצאות, זמן רב אחרי שהקשר הישיר עם המטייל אבד".

הרעיון הוא שרותים פתוחים. מרפאה קטנה פועלת כל העת. הטלפונים זמינים וכמוהם אפשרויות שליחת אי-מיילים.
הרב וילהלם: "כשאתה מגיע לשבת בארץ ואתה שומע איזה שינויים אתה עושה אפילו במעשה אחד, ההנאה מפצה על הכול. פתאום אתה מגלה את אותם בחורים שבאו אליך עם עגילים לומדים בישיבות. זה קורה הרבה, גם אם לא דווקא בישיבות חב"דיות, אבל גם- וזו הפתעה בכל שנה מחדש. גם כאלה שלא בדיוק עברו לחיים חרדיים יכולים להפתיע לטובה. פתאום אתה שומע שהם שומרים שבת, אוכלים כשר, מניחים תפילין, ואתה מבין שהשינוי שנוצר הוא אדיר. ואז אתה מרגיש שהכל היה שווה. הרבה מאוד "חבר'ה" מספרים שהמבט שלהם על יהדות השתנה, הדעות הקדומות התהפכו".

"לא ציד אריות שאחרי כל אריה אתה מצייר בחגורתך את היצור המלכותי"

אבל זה לא סוג הצלחות שניתן לכמת אותו באחוזים: " שאל אותי פעם מישהו כמה אחוזי הצלחה יש לנו. עניתי לו: "יש 100 אחוז הצלחה בהורדת השנאה. זה הצעד הראשון שאליו אנו חותרים. כמובן, יש רבים שאצלם השינוי הוא הרבה מעבר לכך. אנחנו פותחים את הדלת ליהדות. בראייה שלנו, אין הכוונה שאם מישהו חזר בתשובה, הצלחתי ואני יכול לסמן V, ובמקרה שלא, זה כישלון. ממש לא כך. זה לא ציד אריות, שאחרי כל אריה שצדת, אתה מצייר בחגורתך את היצור המלכותי. זה בפירוש לא מוסד להחזרה בתשובה. אמר לי פעם מטייל, שהוא מסכים לעשות הכל: להניח תפילין, לשמור שבת וכשרות, רק בגלל ש'לא מנסים להחזיר אותו בתשובה'... הם מאוד פוחדים. לכן אנחנו לא משתמשים בכלי הזה. איננו עושים נפשות או מנדטים, וכשהתפיסה היא כזו הפעילות יותר מובנת".

הדוב לא כ"כ שמן ובוודאי לא טורף

למה זה לא קורה בארץ?

"כל מטייל שנעצר פה ומתרשם שואל: למה פה כל כך נחמד ובארץ לא?. לדעתי, הבעיה בארץ נובעת משני גורמים. ראשית זו בעיה של תקשורת. ובנוסף - בעיה של חוסר תקשורת. התקשורת היחידה שדרכה נחשף ישראלי ליהדות היא דרך אמצעי התקשורת. למה שתאהב אדם שאתה שומע עליו שלילה כל הזמן? ובכך השוני בין יהודים שמגיעים ממקום אחר, כמו מארצות-הברית, לישראלים. לאמריקאים אין רתיעה מלהיכנס לבית-חב"ד. הם לא מוזנים ב"אנטי". בהרבה סיפורי מטיילים אפשר למצוא את זה שבתחילה הם לא נכנסו לבית חב"ד בגלל הדעות הקדומות, אבל אחרי ששמעו מחברים עד כמה לא כופים עליך כלום – הכל השתנה.

מניע נוסף שמסייע רבות לתהליך ההתקרבות, הוא הגיל. מדובר בצעירים אחרי צבא, שכעת מעצבים את תפיסתם לגבי החיים. הם מטיילים בחברת אנשים מעמים אחרים. חלקם גם למדו להכיר את שלל הכתות. ואז הם שואלים איך זה שהם לא יודעים מאום על יהדותם? ואחרי שהם מגלים שהרב אינו רוצה מהם דבר, והוא לא מיסיונר כמו שסיפרו להם, הם נפתחים. לפעמים הם מגלים את העזרה הגשמית-פיזית שאנחנו מעניקים, ותוהים למה הם לא הכירו אותנו כך בארץ. הם יכולים להיות חולים שביקרנו וסעדנו, או סתם מישהו שנגנב לו הכסף, שהסתבך בסמים או עם החוק. יש אנשים שהגיעו לכוס קפה ועוגייה חינם, או להתקשר הביתה, ונשארו. פתאום גילו שהדוב לא כל-כך שמן ובוודאי לא טורף".

אבל גם אם זה לא מוסד להחזרה בתשובה, בכל זאת יש משהו מלבד מיפגשי ה"בוגרים": עבור אלו שהציצו ו'נפגעו', ומעוניינים להדק את הקשר, מתקיים סמינר חודשי בכפר נופש מרהיב בתאילנד. לשם מובאים מרצים מיוחדים ובמשך ארבעה ימים מזרימים יהדות נטו.

פן נוסף, לא פחות חשוב, הוא "העבודה הסוציאלית", העיסוק שלא ניתן להמנע ממנו כאן עם עבריינים יהודים שאושפזו בכלא התאילנדי, שהוא כלא נורא. חלקם נתפסו על עברות של מה בכך, מחוסר ידע, ואותם מצליחים לשחרר בעזרת הקשרים. יהודים שנשפטו למאסר ממושך זוכים לביקור קבוע ודאגה מתמדת של שליחי חב"ד. למה? אנחנו כבר יודעים.
***

שאלה הלכתית על חתונה עם גויה...

הסיפורים האנושיים רבים, נביא אחד מהם, בעזרת דברים שכתב אייל, מטייל ישראלי טיפוסי, על המפגש עם בית חב"ד בתאילנד ועל תוצאותיו "המרות".

"אחרי הצבא יצאתי כמו עוד הרבה חברים לטיול במזרח הרחוק. התגבשנו קבוצה של כמה 'חבר'ה' ויצאנו לששה חודשים להודו, למדבר, סתם כדי לטייל וליהנות. חודש וחצי החזקנו מעמד עד שהתפרקה החבורה. אני בחרתי לנסוע ליפן, הפעלתי בסטה במקום שקט והשתכרתי סכום יפה. חצי שנה הייתי שם, עד שנמאס לי מהכסף והחלטתי לחפש רוחניות. הגעתי לתאילנד, אבל לא נכנסתי לבית חב"ד. התחלתי לקרוא ספרים ברוח מיסטית וקבלתי קורסים על כל מיני דתות. נכנסתי למסלול של חיפוש אחר הרוח...

בשנת 1997 החלטתי לפתוח מסעדה צמחונית באי בודד. היו מגיעים אנשים שהתעסקו במיסטיקה והייתי עורך איתם עסקות חליפין. הם היו משתפים אותי בידע שלהם ואני העברתי קורסים ביוגה. יום אחד החלטתי להתחתן, עם גויה. מכיוון שאני יהודי, ניגשתי לרב היהודי היחיד באזור שהכרתי, הרב וילהלם, וביררתי מהם התהליכים שעלי לבצע כהכנה לנישואין. הרב נחמיה הורגל כבר במקרים כשלי. הוא לא ניסה לשכנע אותי ברמה הרוחנית של ניתוק הקשר עם היהדות, אלא פרט לי על נימים אחרים. "יבוא יום ותתגעגע לעברית שלך" אמר לי. לכאורה זה היה בנאלי, ואני התעלמתי. נולדה לנו ילדה והמשכתי את חיי.

הנישואין שלי עלו פתאום על שרטון. הפערים המנטאליים היו גבוהים והתחלתי להבין שיש מנהיג לבירה. נכנסתי לרב וילהלם ורציתי לשמוע מה יש ליהדות לומר על "כוח עליון". נחשפתי לשיעורים. כלפי חוץ נשארתי אותו אייל, עם הקוקו, אבל בפנים נשמתי בערה. חשתי צימאון עז לאלוקים. ביקשתי מהקב"ה סימן מה עלי לעשות...
באחד הימים ביקר במסעדה מישהו שטען שחלם חלום על המקום, ובחלום ראה שהכל עולה בלהבות. הוא הטיף לי: "אתה עסוק מידי ב"גן עדן" סביבך ולא מודע לאמת. האורח עזב ואני נותרתי עם מחשבות. פתחתי סידור והתחלתי לקרוא: "וטהר ליבנו לעבדך באמת...".

ההמשך היה ארוך, אך בסופו אני ניצב כיום כבעל תשובה לכל דבר, נשוי בארץ ליהודייה ומקיים משפחה שומרת מצוות לכל דבר. המעגל שלי נסגר".

(הכתבה מתפרסמת ב-COL באדיבות 'שעה טובה')