מערכת COL
|
יום י"ג ניסן ה׳תשס״ו
11.04.2006
הרב שמעון אליטוב: "אל תוותרו על הבן החמישי"
"הבעיה של מרבית ה'נושרים' היא הערכה עצמית נמוכה", אומר הרב שמעון אליטוב ראש מוסדות החינוך "עוז מאיר" בירושלים, על בעיית 'הבן החמישי' ■ "הטרגדיה הגדולה במחננו היא שיחס מזלזל לא פעם מצד מחנכים משדר לאותם נערים: 'ההשגחה העליונה ויתרה עליך, אין לך מקום ראוי בבית המדרש" ■ שיחה ועצות מעשיות מפי בעל נסיון עשיר בקירוב 'נושרים' מתוך המוסף המיוחד של עיתון 'משפחה' ב'כתבה מלאה'
שמואל ברזל
"בני ישראל נקראו 'ארץ חפץ', אומר הגאון רבי שמעון אליטוב שליט"א. "יהודי משול לאדמת הארץ שחבויים בה מעיינות מים חיים, וחשיפת האוצרות הללו תלויה בדמותם של החופרים, בעבודתם ובסבלנותם להגיע אל המטרה. דברים אלו תקפים במיוחד אצל נערים בשנות ההתבגרות.
"כל אחד מאותם נערים מלא באוצרות של יראת שמים ואהבת התורה. השאלה היא האם הוא זכה בסייעתא דשמייא ולפניו ניצב מחנך ראוי שרואה בעבודתו מלאכת קודש ומשקיע את כל כוחותיו בגילוי אוצרות הנפש החבויים, או שלדאבון לבנו הוא נפגש עם מחנכים שאינם מודעים כלל לתפקידם המכריע ובוחרים להתמסר לבחורים הכישרוניים יותר ובעלי מידות ולהפקיר את האחרים".
לפני עשרים שנה הקים הגר"ש אליטוב, מדמויות ההוד בנוף הרבני-חינוכי של ירושלים, מוסד ייחודי בירושלים שכלל בתוכו ישיבה לנושרים עם כולל אברכים להוראה. בין כותלי המוסד לומדים דווקא אלו שנפלטו מישיבות אחרות וחלק מהם אף הידרדרו לרחובות. צוות גדול של ר"מים וחונכים שקד על תכנית לימודים מיוחדת שכללה לצד לימוד גמרא לעיון ולגרסה, רכישת מקצועות קודש של סופרות סת"ם ושחיטה, וקשר אישי עם אברכים שנוטלים על עצמם את המשימה לשקם את הבחור מבחינה חינוכית ורוחנית".
השאלה המתבקשת היא: האם יש רקע אחיד לנערים הנושרים ממוסדות התורה והחינוך?
"הצד השווה אצל מאות ואלפים הוא ההערכה העצמית הנמוכה של אותם בחורים. הם מגיעים אלינו לאחר שספגו אין ספור הערות פוגעניות שמתייחסות לאישיותם, לרקע שממנו הם באו וליכולת ההבנה שלהם. היחס המצטבר במשך השנים נצרב בלבם, והנשק היעיל ביותר של היצר הרע הוא להוריד את ההערכה העצמית לרמה הנמוכה ביותר ואז קל ליותר לארוב לנער ולנסות להכשילו, כי ממה נפשך: אם הנך אדם נטול כישרונות, בעל מידות שליליות, שנולדת במקום הלא נכון - אין לך מה לחפש רח"ל בבית מדרש, הוא ויתר עליך במודע ואינו מייעד אותך לכלום. העולם הזה, מייעץ לו היצר הרע, לא מוותר לך. הוא מייעד לך תפקידים שונים. הטרגדיה הגדולה במחננו היא שיחס מזלזל מצד מחנכים כמוהו כקול קורא המכריז ואומר בלבו של כל בחור כביכול כי ההשגחה העליונה ויתרה עליך ואין לך מקום ראוי בבית המדרש".
ההנחה הרווחת היא שההיחשפות לאווירת הרחוב, ולא יחס המחנכים, היא זו שגורמת לנשירה הגדולה. האמנם?
הגר"ש אליטוב: "לא חסרים מזיקים, אבל אם אנו נדרשים לשים את האצבע ולומר היכן היא נקודת הירידה במדרון התלול, אין ספק שבראש ובראשונה מדובר בשדר של דחייה שסופג הנער בדרכים ישירות ועוקפות. פעם שאל אותי אחד התלמידים ברגע של גילוי לב: 'כולם ויתרו עליי, החברים, הר"מים ובני המשפחה. הם מדביקים לי את התוויות הקשות ביותר. ייתכן שהם צודקים. אולי אינני שייך לעולם הזה אבל תגיד לי כבוד הרב, מדוע אני חייב לנהל לבדי את מלחמת ההישרדות הזאת ולהוכיח להם שגם לי יש מקום כאן?'. אני שואל אותך: מה אפשר לומר לכזה תלמיד כן וגלוי לב שאני מגדיר אותו כנער פצוע שסוחב על גבו מטען קשה ומישהו צריך לדבר עמו בגובה העיניים?
ומה אתם משיבים לנער הזה?
"הנערים הללו הם נשמות גדולות ואנחנו האשמים. הגורם לכל ההידרדרות הזאת הוא אובדן הכבוד העצמי. כשבחור אינו רוחש כלפי עצמו כבוד והערכה, אין שום מחסום שיעצור אותו מלהגיע למקומות שבהם יקבל מעט יותר תשומת לב ויחוש לנחשב. כשנער משכים קום בבוקר ויודע שהוא מחויל למשימה ברורה ויש משמעות חיובית או חלילה הרסנית לכל מעשיו - יש לו את היכולת לעבוד את השי"ת, לדבוק בדרך התורה ולהפוך לעובד ה' באמת. אם המחנכים היו יודעים את כוחה של מילה טובה ואת ההרס המתמשך של תגובה פוגענית, אחוז הנושרים היה היום נמוך בהרבה.
"לא אחת אני נתקל בהורים שהחליטו כי הבן שלהם חייב להיות הרבי עקיבא איגר של הדור הבא. הם מתעלמים לגמרי מהמעמד ומהמצב שלהם שרחוק מאוד מלהיות קרוב לזה של הוריו הקדושים של רבי עקיבא אייגר, ומתעלמים גם מהיכולות האישיות של בנם. הלחץ הסביבתי שמשפחות מפעילות לפעמים מביא נערים שונים להניף דגל לבן ולומר: 'נכנעתי'.
בסופו של יום המחיר הוא כבד מאוד. אותם נערים גם אינם הופכים לבעלי העגלות של רבי עקיבא איגר, כי בשיח המשפחתי שאליו נחשפו אין מקום לעובד ה' תם וישר שגדלותו אינה באה לידי ביטוי דווקא ביכולת הפלפול וההבנה. במקרים הללו, ההורים עצמם זקוקים לשיחות אם כי לא תמיד הם מודעים לכך ששורש הבעיה טמון אצלם ולא אצל הילד. יש להסביר להם כי שירתו של יהודי פשוט שעובד את ה' בתמימות אינה ערבה פחות משירתו של המפלפל והמעיין".
להשיב את האמון
האם יהיה נכון לומר שאחוז הנושרים בקרב משפחות בעלי התשובה גבוה יותר מהמשפחות האחרות?
הגר"ש אליטוב: "אתה נוגע כאן בבעיה כאובה נוספת והיא הטרגדיה של חלק מילדי בעלי התשובה, שהם המתמודדים האמתיים עם המהפך שחל בחיי הוריהם. לעתים, ההורים חזרו בתשובה וביצעו מהפך שלם בחייהם בהכרה מליאה ומתוך רצון חופש, ואילו הילד נותר תלוש בין העולמות. הוא עדיין לא התנתק מהחיים הקודמים, ויש בו מרירות כלפי המשפחה שעשתה את הצעד המהפכני הזה ולוקחת אותו אתם כמובן מאליו.
"יתרה מזו: גם אם הוא הצעיר שותף לבחירה של הוריו כדי להשתלב בחברה החדשה עליו לעמוד בדרישות ללא פשרות, ואולם חוויותיו הרוחניות והתורניות דלות מאד מכדי לתת לו כוח נפשי לשרוד את המעבר.גם מעמדם של בעלי התשובה בחברה החרדית אינו מקל על המעבר. הנערים מודעים היטב למעמד של ההורים ולקושי שלהם לפלס דרך ולהתחיל למעשה את החיים מחדש. כאשר אתה מצרף לכל זה מצב כלכלי קשה של הבית, הנך מגיע לאותו צומת טרגי שמוליד מחשבות נוגות מהסוג הבא: את חיי העולם הזה איבדנו, לחיי העולם הבא, אנחנו לא מגיעים, האם נגזר עלינו לחיות כנידחים וכאביונים?"
במצב של עוני וחוסר השלמה, איך יוכלו המחנכים להתמודד עם הנערים הללו?
"כאן אנו מתחברים לפרק הקודם שעליו דיברנו: איך להפוך נער לאדם תועלתי עם מודעות עצמית למעשיו. אצל חלק מהנערים שהידרדרו לתהומות ואיבדו עניין בחיי הקהילה חייבים לשלב מקצועות קודש בנוסף ללימוד הגמרא. חז"ל אומרים: 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון'. בעשרים שנה האחרונות למדנו שכאשר אתה מקנה לבחור הנושר מקצוע קודש מסוג של סופרות סת"ם ושחיטה בחלק מסוים מהיום, התלמיד הנושר שמגיע ברובו הגדול ממשפחות נחשלות מגיע למסקנה ראשונה כי חיי תורה אינם כרוכים בהכרח בחיי עוני ובדידות".
אין בעיה שנערים אלו יתחילו מיד במקצועות קודש, שכידוע דורשות מהאדם יראת שמים מוגברת?
"כשתלמיד מתחיל לעלות על דרך המלך והוא חש שמאמינים בו וסומכים עליו עד כדי כך שהוא לומד את הלכות הסופרות והשחיטה – הוא מקבל כלי חשוב ומכריע שיקל עליו בהכרעה בין שני העולמות שבניהם הוא מטלטל. בשורה התחתונה, כל מי שרוצה לזכות בתעודת סופרות או שחיטה יהיה חייב לעבור את כל המבחנים המתבקשים ולהתנהג כדבעי בחייו האישיים, אבל אני מתייחס בעיקר להשבת האמון של הנושר לקהילה ולמסגרת תורנית כלשהי. תלמיד שרואה דאגה כנה מצד רבותיו עד כדי כך שהם מעוניינים להעמידו על דרך המלך בגשמיות וברוחניות גם יחד ומקנים לו מקצוע קודש לחיים – התגובה הטבעית היא התחזקות בחיי תורה ומצוות.
"בירושלים חיים כיום קרוב למאתיים סופרי סת"ם שרכשו את המלאכה בעשרים שנה האחרונות במסגרת לימודיהם במוסדותינו. הצעירים הללו זכו להקים בתים של תורה ולגדל דור ישרים מבורך, ומפרנסים את משפחותיהם בזכות המלאכה הזאת אבל הפרנסה היא הפרות. הקרן היא החזרה שלהם למוטב. הם ידעו שאם ישפרו את התנהגותם, המוסד ירכוש מהם את המגילות והמזוזות שכתבו, ללא קשר אם הם יימכרו בעתיד או לא. אתה יודע מהי ההרגשה של אדם שהופך תועלתי לקהילה וזוכה לאמון שכזה מצד רבותיו?"
"בגלל חוסר תשומת לב"
תלמידים לא מעטים שנשרו מישיבות ומוסדות מדווחים על יחס של פגיעה וזלזול. האם הרב יכול לשים את האצבע על הנקודה המרכזית שיכולה לחולל הידרדרות כה קיצונית אצל תלמיד?
"מתוך שיחות עם מאות תלמידים, הרקע ומבנה האישיות הם גורמים מרכזיים בנקודת המפנה שנוצרת, אך מעבר לכל כל תלמיד שכזה נושא בתוכו איזו חוויה קשה של השפלה, הזנחה, התעלמות וחוסר יחס קיצוני מצד הצוות. המרוץ של מוסדות אחרי ההישגיות, המצוינות והדאגה לדימוי של המוסד בציבור, באה הרבה פעמים על חשבון מחשבה רצינית ואמתית על כל תלמיד ותלמיד בנפרד. זה עצוב אולי לומר זאת אבל אין ספק שסיכוייהם של הילדים החלשים, נפשית ושכלית, לשרוד בתוך המערכת שלנו, הולכים ופוחתים. השלב הבא הוא הנטישה, והרחוב הוא מפלטם של כלו הנשמות השבורות הללו.
"אנו נמצאים בסמיכות לחג הפסח – חג החינוך, ואין טוב מימים אלו להרהר במצב המדאיג הזה. אם בעבר 'הבן החמישי', זה שאינו יודע שהוא אינו יודע לשאול, היה שייך למגזר קטן ומבודד, כיום המצב השתנה. מאות נושרים ממוסדות התורה בשל חוסר שימת לב מצד המערכת. הם מתרחקים ומידרדרים למצב עד שישיבתם סביב השולחן היהודי, עומדת בסימן שאלה".
מצד שני, גישה אחרת יכולה אולי לקרב את התלמידים המועדים לנשירה אבל הדבר יכול לבוא על חשבון ההשקעה הגדולה במצוינים!
"הגמרא במסכת תענית מספרת על רבי אלעזר ברבי שמעון שנזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר, ורבי אליעזר אומר לו: 'ריקא, כמה מכוער... שמא כל בני עירך מכוערין כמותך'. השיב אותו יהודי: 'לך ואמור לאומן שעשאני'. הראשונים שואלים האם נעלמה מרבי אלעזר האמת הפשוטה כי כל אדם הוא יציר כפיו של הקב"ה. הביאור הוא שרבי אלעזר שנגלה לפניו הכיעור הרוחני של יהודי השקוע במ"ט שערי טומאה הבין כי במקום שכזה מילים טובות לא יועילו. לכן הוא קרא לעברו 'ריקא שכמותך' כדי לעורר ולהזכיר לו שאחרי הכול הוא בריה של הקב"ה ועליו להתנהג בהתאם. בהמשך, מביאה הגמרא, כי רבי אלעזר דרש וחיפש אחרי אותו יהודי כדי לבקש את סליחתו.
''במצבים מסוימים כשבחור מידרדר מטה מטה ולבו נעשה אטום לכל עניין שבקדושה – בלית ברירה חייבים לזעוק מעומק הלב לעבר אותו בחור, 'ריקא', תתעורר, תראה באיזה מעמד ומצב אתה נמצא. מצד שני, כדי לזעזע את מי שמתרחק ולהאמין שדברים היוצאים מהלב יכנסו אל תוך לבו, צריכים לעמוד בדרגה של רבי אלעזר שהיה אוהב ישראל.
במה דברים אמורים? בחברה של היום, ובמיוחד במוסדות חינוך, ממהרים לתייג כל אחד לתוך קבוצה מסוימת ולכנות את האחד גאון, את השני לא חכם ואת השלישי רשע. מגמרא זו ניתן למצוא הוראה לרבים, ובמיוחד למחנכים ומלמדים שבאים במגע עם תלמידים: אל תמהרו לתקוף במילים קשות. לא תמיד המילה הקשה היא זו שתחזיר למוטב. הקשר בין תלמיד ורב חייב להיות מבוסס על "ימין מקרבת", וכשכבר מגיעים למצב של "שמאל דוחה", אסור שזה יהיה תולדה של כעסים מצד המחנך. התגובות האינסטינקטיביות שמורידות את המחנך לרמת התלמיד ומביאות התבטאויות של עלבון והקנטה, יכולים להוריד בחורים יגון שאולה".
השאלה הגדולה היא כיצד ניתן לרכז קבוצה גדולה של נושרים תחת קורת גג אחד. האם הנזק לא יכול לעלות על התועלת.
"אחד מהעקרונות של המוסד שלנו הוא להחזיק את התלמידים בכפיפה אחת עם אברכים וחונכים. בהיכל אחד לומדים בחורים לצד אברכים שרוב שעות היום לומדים הוראה, אך כל אברך שכזה מתבקש לקחת אחריות על שני תלמידים, להפוך למעין מורה דרך שמגלה אכפתיות והופך ליועץ לחיים. ארגון 'יעזורו' מסייע לנו בתמיכה מיוחדת באברכים שמקדישים כמה שעות בכל יום. הם לומדים איתם אליבא דנפשיה ובאמצעותם הם מטפסים, מעלה מעלה".
"בני ישראל נקראו 'ארץ חפץ', אומר הגאון רבי שמעון אליטוב שליט"א. "יהודי משול לאדמת הארץ שחבויים בה מעיינות מים חיים, וחשיפת האוצרות הללו תלויה בדמותם של החופרים, בעבודתם ובסבלנותם להגיע אל המטרה. דברים אלו תקפים במיוחד אצל נערים בשנות ההתבגרות.
"כל אחד מאותם נערים מלא באוצרות של יראת שמים ואהבת התורה. השאלה היא האם הוא זכה בסייעתא דשמייא ולפניו ניצב מחנך ראוי שרואה בעבודתו מלאכת קודש ומשקיע את כל כוחותיו בגילוי אוצרות הנפש החבויים, או שלדאבון לבנו הוא נפגש עם מחנכים שאינם מודעים כלל לתפקידם המכריע ובוחרים להתמסר לבחורים הכישרוניים יותר ובעלי מידות ולהפקיר את האחרים".
לפני עשרים שנה הקים הגר"ש אליטוב, מדמויות ההוד בנוף הרבני-חינוכי של ירושלים, מוסד ייחודי בירושלים שכלל בתוכו ישיבה לנושרים עם כולל אברכים להוראה. בין כותלי המוסד לומדים דווקא אלו שנפלטו מישיבות אחרות וחלק מהם אף הידרדרו לרחובות. צוות גדול של ר"מים וחונכים שקד על תכנית לימודים מיוחדת שכללה לצד לימוד גמרא לעיון ולגרסה, רכישת מקצועות קודש של סופרות סת"ם ושחיטה, וקשר אישי עם אברכים שנוטלים על עצמם את המשימה לשקם את הבחור מבחינה חינוכית ורוחנית".
השאלה המתבקשת היא: האם יש רקע אחיד לנערים הנושרים ממוסדות התורה והחינוך?
"הצד השווה אצל מאות ואלפים הוא ההערכה העצמית הנמוכה של אותם בחורים. הם מגיעים אלינו לאחר שספגו אין ספור הערות פוגעניות שמתייחסות לאישיותם, לרקע שממנו הם באו וליכולת ההבנה שלהם. היחס המצטבר במשך השנים נצרב בלבם, והנשק היעיל ביותר של היצר הרע הוא להוריד את ההערכה העצמית לרמה הנמוכה ביותר ואז קל ליותר לארוב לנער ולנסות להכשילו, כי ממה נפשך: אם הנך אדם נטול כישרונות, בעל מידות שליליות, שנולדת במקום הלא נכון - אין לך מה לחפש רח"ל בבית מדרש, הוא ויתר עליך במודע ואינו מייעד אותך לכלום. העולם הזה, מייעץ לו היצר הרע, לא מוותר לך. הוא מייעד לך תפקידים שונים. הטרגדיה הגדולה במחננו היא שיחס מזלזל מצד מחנכים כמוהו כקול קורא המכריז ואומר בלבו של כל בחור כביכול כי ההשגחה העליונה ויתרה עליך ואין לך מקום ראוי בבית המדרש".
ההנחה הרווחת היא שההיחשפות לאווירת הרחוב, ולא יחס המחנכים, היא זו שגורמת לנשירה הגדולה. האמנם?
הגר"ש אליטוב: "לא חסרים מזיקים, אבל אם אנו נדרשים לשים את האצבע ולומר היכן היא נקודת הירידה במדרון התלול, אין ספק שבראש ובראשונה מדובר בשדר של דחייה שסופג הנער בדרכים ישירות ועוקפות. פעם שאל אותי אחד התלמידים ברגע של גילוי לב: 'כולם ויתרו עליי, החברים, הר"מים ובני המשפחה. הם מדביקים לי את התוויות הקשות ביותר. ייתכן שהם צודקים. אולי אינני שייך לעולם הזה אבל תגיד לי כבוד הרב, מדוע אני חייב לנהל לבדי את מלחמת ההישרדות הזאת ולהוכיח להם שגם לי יש מקום כאן?'. אני שואל אותך: מה אפשר לומר לכזה תלמיד כן וגלוי לב שאני מגדיר אותו כנער פצוע שסוחב על גבו מטען קשה ומישהו צריך לדבר עמו בגובה העיניים?
ומה אתם משיבים לנער הזה?
"הנערים הללו הם נשמות גדולות ואנחנו האשמים. הגורם לכל ההידרדרות הזאת הוא אובדן הכבוד העצמי. כשבחור אינו רוחש כלפי עצמו כבוד והערכה, אין שום מחסום שיעצור אותו מלהגיע למקומות שבהם יקבל מעט יותר תשומת לב ויחוש לנחשב. כשנער משכים קום בבוקר ויודע שהוא מחויל למשימה ברורה ויש משמעות חיובית או חלילה הרסנית לכל מעשיו - יש לו את היכולת לעבוד את השי"ת, לדבוק בדרך התורה ולהפוך לעובד ה' באמת. אם המחנכים היו יודעים את כוחה של מילה טובה ואת ההרס המתמשך של תגובה פוגענית, אחוז הנושרים היה היום נמוך בהרבה.
"לא אחת אני נתקל בהורים שהחליטו כי הבן שלהם חייב להיות הרבי עקיבא איגר של הדור הבא. הם מתעלמים לגמרי מהמעמד ומהמצב שלהם שרחוק מאוד מלהיות קרוב לזה של הוריו הקדושים של רבי עקיבא אייגר, ומתעלמים גם מהיכולות האישיות של בנם. הלחץ הסביבתי שמשפחות מפעילות לפעמים מביא נערים שונים להניף דגל לבן ולומר: 'נכנעתי'.
בסופו של יום המחיר הוא כבד מאוד. אותם נערים גם אינם הופכים לבעלי העגלות של רבי עקיבא איגר, כי בשיח המשפחתי שאליו נחשפו אין מקום לעובד ה' תם וישר שגדלותו אינה באה לידי ביטוי דווקא ביכולת הפלפול וההבנה. במקרים הללו, ההורים עצמם זקוקים לשיחות אם כי לא תמיד הם מודעים לכך ששורש הבעיה טמון אצלם ולא אצל הילד. יש להסביר להם כי שירתו של יהודי פשוט שעובד את ה' בתמימות אינה ערבה פחות משירתו של המפלפל והמעיין".
להשיב את האמון
האם יהיה נכון לומר שאחוז הנושרים בקרב משפחות בעלי התשובה גבוה יותר מהמשפחות האחרות?
הגר"ש אליטוב: "אתה נוגע כאן בבעיה כאובה נוספת והיא הטרגדיה של חלק מילדי בעלי התשובה, שהם המתמודדים האמתיים עם המהפך שחל בחיי הוריהם. לעתים, ההורים חזרו בתשובה וביצעו מהפך שלם בחייהם בהכרה מליאה ומתוך רצון חופש, ואילו הילד נותר תלוש בין העולמות. הוא עדיין לא התנתק מהחיים הקודמים, ויש בו מרירות כלפי המשפחה שעשתה את הצעד המהפכני הזה ולוקחת אותו אתם כמובן מאליו.
"יתרה מזו: גם אם הוא הצעיר שותף לבחירה של הוריו כדי להשתלב בחברה החדשה עליו לעמוד בדרישות ללא פשרות, ואולם חוויותיו הרוחניות והתורניות דלות מאד מכדי לתת לו כוח נפשי לשרוד את המעבר.גם מעמדם של בעלי התשובה בחברה החרדית אינו מקל על המעבר. הנערים מודעים היטב למעמד של ההורים ולקושי שלהם לפלס דרך ולהתחיל למעשה את החיים מחדש. כאשר אתה מצרף לכל זה מצב כלכלי קשה של הבית, הנך מגיע לאותו צומת טרגי שמוליד מחשבות נוגות מהסוג הבא: את חיי העולם הזה איבדנו, לחיי העולם הבא, אנחנו לא מגיעים, האם נגזר עלינו לחיות כנידחים וכאביונים?"
במצב של עוני וחוסר השלמה, איך יוכלו המחנכים להתמודד עם הנערים הללו?
"כאן אנו מתחברים לפרק הקודם שעליו דיברנו: איך להפוך נער לאדם תועלתי עם מודעות עצמית למעשיו. אצל חלק מהנערים שהידרדרו לתהומות ואיבדו עניין בחיי הקהילה חייבים לשלב מקצועות קודש בנוסף ללימוד הגמרא. חז"ל אומרים: 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון'. בעשרים שנה האחרונות למדנו שכאשר אתה מקנה לבחור הנושר מקצוע קודש מסוג של סופרות סת"ם ושחיטה בחלק מסוים מהיום, התלמיד הנושר שמגיע ברובו הגדול ממשפחות נחשלות מגיע למסקנה ראשונה כי חיי תורה אינם כרוכים בהכרח בחיי עוני ובדידות".
אין בעיה שנערים אלו יתחילו מיד במקצועות קודש, שכידוע דורשות מהאדם יראת שמים מוגברת?
"כשתלמיד מתחיל לעלות על דרך המלך והוא חש שמאמינים בו וסומכים עליו עד כדי כך שהוא לומד את הלכות הסופרות והשחיטה – הוא מקבל כלי חשוב ומכריע שיקל עליו בהכרעה בין שני העולמות שבניהם הוא מטלטל. בשורה התחתונה, כל מי שרוצה לזכות בתעודת סופרות או שחיטה יהיה חייב לעבור את כל המבחנים המתבקשים ולהתנהג כדבעי בחייו האישיים, אבל אני מתייחס בעיקר להשבת האמון של הנושר לקהילה ולמסגרת תורנית כלשהי. תלמיד שרואה דאגה כנה מצד רבותיו עד כדי כך שהם מעוניינים להעמידו על דרך המלך בגשמיות וברוחניות גם יחד ומקנים לו מקצוע קודש לחיים – התגובה הטבעית היא התחזקות בחיי תורה ומצוות.
"בירושלים חיים כיום קרוב למאתיים סופרי סת"ם שרכשו את המלאכה בעשרים שנה האחרונות במסגרת לימודיהם במוסדותינו. הצעירים הללו זכו להקים בתים של תורה ולגדל דור ישרים מבורך, ומפרנסים את משפחותיהם בזכות המלאכה הזאת אבל הפרנסה היא הפרות. הקרן היא החזרה שלהם למוטב. הם ידעו שאם ישפרו את התנהגותם, המוסד ירכוש מהם את המגילות והמזוזות שכתבו, ללא קשר אם הם יימכרו בעתיד או לא. אתה יודע מהי ההרגשה של אדם שהופך תועלתי לקהילה וזוכה לאמון שכזה מצד רבותיו?"
"בגלל חוסר תשומת לב"
תלמידים לא מעטים שנשרו מישיבות ומוסדות מדווחים על יחס של פגיעה וזלזול. האם הרב יכול לשים את האצבע על הנקודה המרכזית שיכולה לחולל הידרדרות כה קיצונית אצל תלמיד?
"מתוך שיחות עם מאות תלמידים, הרקע ומבנה האישיות הם גורמים מרכזיים בנקודת המפנה שנוצרת, אך מעבר לכל כל תלמיד שכזה נושא בתוכו איזו חוויה קשה של השפלה, הזנחה, התעלמות וחוסר יחס קיצוני מצד הצוות. המרוץ של מוסדות אחרי ההישגיות, המצוינות והדאגה לדימוי של המוסד בציבור, באה הרבה פעמים על חשבון מחשבה רצינית ואמתית על כל תלמיד ותלמיד בנפרד. זה עצוב אולי לומר זאת אבל אין ספק שסיכוייהם של הילדים החלשים, נפשית ושכלית, לשרוד בתוך המערכת שלנו, הולכים ופוחתים. השלב הבא הוא הנטישה, והרחוב הוא מפלטם של כלו הנשמות השבורות הללו.
"אנו נמצאים בסמיכות לחג הפסח – חג החינוך, ואין טוב מימים אלו להרהר במצב המדאיג הזה. אם בעבר 'הבן החמישי', זה שאינו יודע שהוא אינו יודע לשאול, היה שייך למגזר קטן ומבודד, כיום המצב השתנה. מאות נושרים ממוסדות התורה בשל חוסר שימת לב מצד המערכת. הם מתרחקים ומידרדרים למצב עד שישיבתם סביב השולחן היהודי, עומדת בסימן שאלה".
מצד שני, גישה אחרת יכולה אולי לקרב את התלמידים המועדים לנשירה אבל הדבר יכול לבוא על חשבון ההשקעה הגדולה במצוינים!
"הגמרא במסכת תענית מספרת על רבי אלעזר ברבי שמעון שנזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר, ורבי אליעזר אומר לו: 'ריקא, כמה מכוער... שמא כל בני עירך מכוערין כמותך'. השיב אותו יהודי: 'לך ואמור לאומן שעשאני'. הראשונים שואלים האם נעלמה מרבי אלעזר האמת הפשוטה כי כל אדם הוא יציר כפיו של הקב"ה. הביאור הוא שרבי אלעזר שנגלה לפניו הכיעור הרוחני של יהודי השקוע במ"ט שערי טומאה הבין כי במקום שכזה מילים טובות לא יועילו. לכן הוא קרא לעברו 'ריקא שכמותך' כדי לעורר ולהזכיר לו שאחרי הכול הוא בריה של הקב"ה ועליו להתנהג בהתאם. בהמשך, מביאה הגמרא, כי רבי אלעזר דרש וחיפש אחרי אותו יהודי כדי לבקש את סליחתו.
''במצבים מסוימים כשבחור מידרדר מטה מטה ולבו נעשה אטום לכל עניין שבקדושה – בלית ברירה חייבים לזעוק מעומק הלב לעבר אותו בחור, 'ריקא', תתעורר, תראה באיזה מעמד ומצב אתה נמצא. מצד שני, כדי לזעזע את מי שמתרחק ולהאמין שדברים היוצאים מהלב יכנסו אל תוך לבו, צריכים לעמוד בדרגה של רבי אלעזר שהיה אוהב ישראל.
במה דברים אמורים? בחברה של היום, ובמיוחד במוסדות חינוך, ממהרים לתייג כל אחד לתוך קבוצה מסוימת ולכנות את האחד גאון, את השני לא חכם ואת השלישי רשע. מגמרא זו ניתן למצוא הוראה לרבים, ובמיוחד למחנכים ומלמדים שבאים במגע עם תלמידים: אל תמהרו לתקוף במילים קשות. לא תמיד המילה הקשה היא זו שתחזיר למוטב. הקשר בין תלמיד ורב חייב להיות מבוסס על "ימין מקרבת", וכשכבר מגיעים למצב של "שמאל דוחה", אסור שזה יהיה תולדה של כעסים מצד המחנך. התגובות האינסטינקטיביות שמורידות את המחנך לרמת התלמיד ומביאות התבטאויות של עלבון והקנטה, יכולים להוריד בחורים יגון שאולה".
השאלה הגדולה היא כיצד ניתן לרכז קבוצה גדולה של נושרים תחת קורת גג אחד. האם הנזק לא יכול לעלות על התועלת.
"אחד מהעקרונות של המוסד שלנו הוא להחזיק את התלמידים בכפיפה אחת עם אברכים וחונכים. בהיכל אחד לומדים בחורים לצד אברכים שרוב שעות היום לומדים הוראה, אך כל אברך שכזה מתבקש לקחת אחריות על שני תלמידים, להפוך למעין מורה דרך שמגלה אכפתיות והופך ליועץ לחיים. ארגון 'יעזורו' מסייע לנו בתמיכה מיוחדת באברכים שמקדישים כמה שעות בכל יום. הם לומדים איתם אליבא דנפשיה ובאמצעותם הם מטפסים, מעלה מעלה".
לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות - לקריאת כל התגובות
הוסף תגובה
1 תגובות
1.
בעל ניסיון
י"ג ניסן ה׳תשס״ו
כל מילה פנינה. הרב אליטוב מתעסק בנושא כבר שנים במסירות נפש. והרבה מאנ"ש ושלא מאנ"ש חבים לו את חייהם הרוחניים.
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
מאפשרים לכם לקבל
