ר' שייע בוימלגרין נשען על כיסאו לאחור. מקיר הזכוכית שמאחוריו ניבטת העיר תל-אביב הבולעת את שיפולי רמת-גן. המוני המכוניות השועטות בכבישי המטרופולין בשעה זו של צהרי יום שישי, נראות ממרומי הקומה ה-25 של 'בית גיבור', מקום משכנה של חברת 'בוימלגרין קפיטל', כצעצועים זעירים.

הוא עוצם את עיניו ומשחזר את אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בחייו. השאלה שלי שואבת אותו כארבעה עשורים לאחור, אל חוף ימה הסוער של חיפה. הוא אז נער צעיר שמבחין בדמות לא ברורה המצויה בסכנת טביעה.
לא. לא היה לו שמץ של מושג כי האיש שנראה עתה בסכנת חיים הוא האדמו"ר מגור, כ"ק ה'בית ישראל' זצוק"ל, שביקש לטבול בים בשעת לפנות בוקר. הוא ראה יהודי טובע והוא, כמי ששחה להנאתו בים, חותר אליו במהירות על מנת להצילו.

האגדה שנולדה בקרב יודעי דבר שסיפרו על כך, ידעה לספר כי לאחר שהצליח הנער להביא את הרבי אל החוף, אמר הרבי מגור: "געבענשט זאלן ווערן דיינע הענט" (מבורכות יהיו ידיך). בוימלגרין מנפץ את המיתוס. "לא היה דבר כזה", הוא אומר. "מפי הרבי לא יצא כל הגה. הוא לא היה במצב שהוא יכול לברך. עם הגיענו אל החוף, לאחר מאמץ רב וכוחות בלתי רגילים שהפעלתי, חשו לעברנו שלושה גבאים שמיהרו לקחתו מעמי. ואז רק קלטתי שזהו הרבי מגור.

"הרגשתי די נבוך. יכול להיות שאם הייתי יודע מראש את העובדה הזו, הייתי מתקשה במשימת ההצלה שלי. כי זה לא היה קל. אני זוכר אפילו שממש נזפתי בו. ביקשתי שיעזור לי, שיתרומם, שייתפס בי. ואז, על החוף, אני קולט שברגע זה משיתי מתוך מערבולת המים את הרבי מגור. בתוך הים לא יכולתי להבחין בכך. הפיאות והזקן לא היו סדורים והם כמו הקיפו את ראשו. הוא היה נראה מבהיל.

"הרבי נעץ בי מבט חודר. חשתי במבוכה רבה ומיהרתי לעזוב את המקום".

כיצד פירשת את אותו מבט? אני מנסה לדחוק בו.
"לי זה היה נראה באותם רגעים סוג של כעס. כי לא הייתי עדין. כדי להציל אותו מהטביעה ולמשות אותו, פעלתי בקדחתנות. ברגע אחד קלטתי מה קרה פה. והרבי, כפי שזה היה נראה לי באותם רגעים, כביכול הקפיד על הצורה שבה הוצאתי אותו".

אני מתעניין לדעת אם מאז הגיע לחלות את פני ה'בית ישראל'. להפתעתי, משיב בוימלגרין בשלילה. "פחדתי ללכת אליו. לנגד עיניי ניצבה כל העת אותה סיטואציה ואותו מבט".

"אני גם לא מרגיש שעשיתי מעשה יוצא דופן", הוא מוסיף מיד. "ראיתי יהודי בצרה, בסכנה, ונחלצתי לעזרתו. זה היה מתוך אינסטינקט טבעי. היה ברור שזה מה שעליי לעשות ברגע זה".

בלית ברירה לעסקים

בשנים האחרונות הפך ר' שייע בוימלגרין לשם דבר בעולם הנדל"ן בעולם וגם בישראל. כיום הוא בעליו של בנק 'ליברטי פוינט' בניו-יורק, ושותף בכיר של לב לבייב, יו"ר אפריקה ישראל, בשורה של פרויקטים נדל"ניים יוקרתיים בארה"ב. בכתבת פרופיל שפורסמה עליו לא מזמן בשער ה'ניו-יורק טיימס', הייתה ההגדרה שלו: "האיש שגילה לאפריקה ישראל את אמריקה". רכישת חברת הבנייה הישראלית 'אזורים', ועסקאות ענק שהוא מבצע באמצעות החברה הבורסאית 'בוימלגרין קפיטל', שאותה הקים על יסוד חברה בורסאית שרכש, הפכו אותו לאחת הדמויות המשפיעות במשק הישראלי.
ההתחלה הייתה צנועה. למען האמת, ממש מאפס. בוימלגרין, שבשבוע שעבר חגג במחיצת ראשי המשק את יום הולדתו ה-55, עזב את הארץ לראשונה בגיל 17 וחצי.

"כחסיד חב"ד, נסעתי עם כל בני כיתתי לשנת לימודים בחצר הרבי בניו-יורק, בתום שנות הלימוד בישיבה-גדולה. מלכתחילה היה מדובר בנסיעה לשנה אחת בלבד. חזרתי ארצה, לישיבת 'תורת אמת' בירושלים. אבל מהר מאוד הרגשתי שחסרה לי האווירה המיוחדת שהייתה ב-'770'. בהזדמנות הראשונה, תוך זמן די קצר, שבתי לניו-יורק".
כאן גם התחתן ולאחר החתונה למד ב'כולל' שנה שלמה. ואז, הוא אומר, "נכנסתי לעסקים".

ככה? אני מרים גבה. בצורה כל-כך טבעית? בלי לעבור תהליך כלשהו? לר' שייע יש הסבר מקורי לכך. "לא הייתה לי שפה. לא ידעתי אנגלית על בוריה, וכתוצאה מכך לא יכולתי להשתלב בעבודה בצורה מסודרת. הברירה היחידה שלי הייתה לחפש עסקים וכך אכן עשיתי".

הוא מספק לשם כך משל רווח בעולם העסקים. "אומרים שיהודי אחד בא לחפש עבודה. אמרו לו, אתה רוצה להיות מנהל? הוא אמר, לא. לא מתאים לי. אתה רוצה להיות מהנדס? הוא השיב בשלילה. אז מה אתה רוצה להיות? אני רוצה להיות פקיד, הוא אמר. אם אתה רוצה להיות פקיד, עליך ללמוד. אי-אפשר סתם כך להיות פקיד...

"לא הייתה לי האפשרות לא ללמוד ולא להשתלב במקום עבודה נורמלי. אז נכנסתי לעסקים", הוא מסכם בקריצה.
ההתחלה העסקית המשמעותית הייתה עבודה לא קלה במכרה יהלומים חדש, שסיפק יהלומים לכמה יהלומנים חרדים בכירים. במכרה התוודע בוימלגרין לראשונה לכושר השיווק הטבוע בו ולאנרגיות האינסופיות המאפיינות אותו. ההמשך היה בהקמת מפעל חדשני להיפטרות מחומרי אסבסט מסרטנים. במחצית שנות ה-90, נכנס לראשונה לתחום הבנייה. באמצעות הון קטן שצבר ב-14 השנים שקדמו לכך, החל ר' שייע בוימלגרין, לראשונה בחייו, לעשות כסף של ממש.

ימים אחדים לאחר אירועי ה-11 בספטמבר, בעוד ניו-יורק מלקקת את פצעיה, הגיחה לשמי הנדל"ן הניו-יורקי שותפות בין 'אפריקה ישראל' בראשות לב לבייב לבין איש העסקים החב"די, ר' שייע בוימלגרין. "כיום", צוטט במגזין הכלכלי 'מנהלים נכון', אמיר בורגר, אנליסט השקעות בכיר המתמחה בשוק הנדל"ן, "סיפורה של 'אפריקה ישראל' באמריקה הוא אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים ביותר של חברה ישראלית כלשהי. בתוך פחות משלוש שנים, לבייב ובוימלגרין מעורבים בבנייה של אלפי דירות למעמד הבינוני-הגבוה בעיר העשירה והמבוקשת בעולם".

מרגיש כמו נהג

"שואלים אותי", אומר לי בוימלגרין, "אם אני יודע לבנות. התשובה שלי היא שאני לא יודע לבנות, אבל יש לי את החוש לזהות את הפוטנציאל של כל מקום ולהפוך אותו לטוב ביותר מבחינת ההתאמה הפוטנציאלית שלו".

אני מבקש הסבר להגדרה הכוללנית הזו והוא מפרט. "אם אנחנו בונים על קרקע יקרה פרויקט שנועד להיות יוקרתי, אנחנו נקים את זה ברמה הגבוהה ביותר עם כל הפוטנציאל היוקרתי הגלום בו. אם אנחנו בונים דירות במקום אחר למעוטי יכולת, נשתדל להוזיל עבורם את כל המרכיבים, ולהפוך גם עבורם את הרכישה במקום לפוטנציאלית ביותר מכל הבחינות שבה. כל מקום בהתאם לצרכים המדויקים שלו".

אני מבקש לקבל הסבר לפריצה המטאורית שלו בישראל ולעצם ההחלטה שלו להחליט להשקיע ולבנות בארץ. ההסבר שלו פרקטי. נטול אמירות גבוהות של חזון או אידיאולוגיה.

"הגענו", הוא אומר בסוג של גילוי לב, "לרמת עסקים גבוהה מאוד. כורח המציאות חייב אותנו להתפשט יותר. לא יכולנו להמשיך להיות ריכוזיים במקום אחד עם פעילות כה ענפה. מבין המדינות הרבות שהייתי יכול לבחור לעסוק בהן, בחרתי לבוא לישראל. אני חושב שאני מכיר טוב את המנטליות הישראלית, את השפה. אם יהיה צורך בשינויים מהירים, אוכל לנווט אותם בצורה מהירה, חלקה יחסית".

שינויים, מסתבר, לא מרגשים אותו יתר על המידה. זהו מרכיב בסיסי ב'אני מאמין' האישי שלו. בשיחה עמי הוא מעניק לעצמו הגדרה מאלפת בהקשר זה.

"אני מחזיק את עצמי לנהג. אני נוסע לכיוונים שונים, משנה כיוונים, לוחץ על דוושת הגז, מנמיך מהירות, מגביר מהירות. הכול בהתאם לתנאי השטח. יש פעמים ששואלים אותי: מה, אז עכשיו נשנה הכול? אני עונה: כן. מה הבעיה? גם נהג לפעמים נאלץ לעשות פרסה ולשנות כיוון. כמו נהג, גם לי יש תמרורים. יש תמרור 'עצור', יש 'האט', יש 'אין כניסה'. כזה אני. אני בסך הכול נהג ואני משתדל לנהוג טוב".

אני מתעניין לדעת, האם במסגרת ה'נהיגה' הזו ולנוכח ההשקעה ההולכת ומתרחבת שלו בישראל, הוא מתכנן עלייה.
גם לשאלה הזאת הוא משיב בכנות אופיינית, נטולת פומפוזיות. "כמובן שהמעורבות שלי בישראל, תחייב אותי להיות הרבה יותר פעמים בארץ. אני לא אדם שנרתע מנסיעות למרחקים ארוכים. אם אני צריך לשהות יותר בישראל לשם כך, אעשה זאת. השתקעות בישראל באופן קבוע, לא נראית לי, משום שבכל זאת יש לי הרבה עסקים בארה"ב והדבר מחייב את הימצאותי שם. בכל מקרה, כיום, ב"ה, את שישה מתוך שמונת הילדים כבר השאתי. בשנה הבאה, הבן האחרון נכנס לישיבה עם פנימייה. כך שהדבר יקל עליי ועל רעייתי לנסוע ארצה לפרקי זמן ממושכים ללא חשש".

איש לא ייפגע

בשעות הצהרים של יום שישי רוחשת קומת המשרדים של בוימלגרין בישראל, משל זוהי שעת בוקר של יום עסקים גועש. בליל קולות בוקע מחדר ישיבות תוסס. כתריסר אנשים, שועי ארץ, נכנסים ויוצאים. הימים המעטים שהוא עושה בארץ, מנוצלים היטב, כך נראה, על-ידי כל מי שחשוב לו לסגור עסקים כמו גם על-ידי בוימלגרין עצמו.

אני מבקש לשמוע מפיו על המשמעות לכך שאדם בסדר-גודל כלכלי כשלו הוא יהודי חרדי.

"אני לא יודע מה היא המשמעות המחשבתית המהותית", הוא נענה. "אני חושב שעצם העובדה שבכל פרויקט גדול ומתוקשר שאנו חונכים, התקשורת כולה עוסקת בזה ומלווה את זה. אגב כך, היא מתוודעת, ובאמצעותה העולם כולו מתוודע לכך, שיש כאן יהודי חרדי, המקפיד על קלה כחמורה, שעומד בראש העסק הזה. יש בכך קידוש ה' גדול. קח בחשבון שכל פרויקט שאנחנו משיקים, מטבע הדברים, זוכה לסיקור גדול ונרחב. כל העיר מתעניינת בזה. כולם משתתפים ביצירה הזו ועוקבים אחריה. אירוע ההשקה עצמו כולל אלמנטים ייחודיים המבדלים את עובדת היותו של העסק מנוהל בידי יהודים חרדים. האירוע כלו כשר למהדרין. אני חושב שזה מעניק תחושה טובה לכלל היהודים שומרי המצוות".

אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולשמוע מפיו על חלק פחות נוצץ שנקשר לאחרונה בשמה של אחת החברות בבעלותו. הבנייה במזרח מודיעין-עילית שהוקפאה באיבה, לנוכח ההליכים המשפטיים שהחלו על חוקיות הבעלות על הקרקע והותירה משפחות שלמות תלויות באוויר.

"נכנסתי לנושא הזה כמעט בסוף הדרך שלו", אומר בוימלגרין. "כשהגעתי לשם, התכנית כולה הייתה מוכנה. זה גם לא היה דבר שאני עצמי הייתי מעורב בו. המשפחה קנתה את זה ולא אני באופן אישי. מכל מקום", חשוב לו להדגיש, "אני לוקח על עצמי את כל האחריות.

"באתי אמנם לדבר מוכן ונדרש רק יישום התכניות. התחלנו ובאמצע הדרך, נוצרו בעיות. אני אומר וחוזר ואומר: אני מקבל על עצמי אחריות מלאה ושערה לא תיפול מראשו של שום רוכש בפרויקט שלנו. אנחנו לא מושקעים שם בכספים גדולים. מדובר בפחות ממאה דירות למכירה. כל מי שרצה, קיבל ערבות בנקאית. אבל כעת זה לא רלוונטי. גם מי שלא לקח ערבות בנקאית, אני אהיה ערב לכך שהוא לא ייפגע, עם תום ההליך המשפטי, אם וכאשר יתברר שלא ניתן עוד להמשיך ולבנות".

אני מתעניין אצלו בלוחות הזמנים והוא אומר: "בתוך חמישה שבועות מהיום, ניתן יהיה לדעת מה עתיד הפרויקט הזה. בכל מקרה, בכל הקשור לפרויקט שלנו, אני אישית אהיה ערב לכך שאיש לא ייפגע", הוא מסכם.

האם יש לך מוטו מסוים, מסר, שבשמו אתה מתקדם הלאה? אני שואל אותו בנימה פילוסופית.

"אני לא יכול להצביע על הנחה מסוימת", הוא משיב. "כולנו מכירים את הפירוש החסידי למילים 'ימי שנותיך אמלא'. שהימים יהיו מלאים. יש לי 'דרייב' חזק לעשות בכל דבר את המקסימום. למלא כל פעולה במקסימום התוכן והפוטנציאל שלה. זה מה שמנחה אותי".

לא רוצה לדבר

אני מתעניין לדעת מהו התחום הקרוב ללבו בכל הנוגע לתרומות. בתגובה, הוא חושף באוזניי את עולם המחשבה שלו בתחום. "שאלת השאלות היא מה הוא ה'מעשר' שאנחנו חייבים לתת. האם מה שיש לך ברגע זה, בפועל, מזה עליך להפריש מיד עשרה אחוז, או שמותר להכניס לכאן שיקול שחלק מהנכס חייב מיד להיכנס חזרה לעסק כדי להניב רווחים נוספים ואז להפריש לתרומה. השאלה היא איפה אתה סופר את העשרה אחוז. זאת שאלה לא פשוטה.

"אשתי, למשל, כל הזמן חושבת שאני לא נותן מספיק והיא דורשת ממני לתרום עוד ועוד. יום אחד היא סיפרה על כך לידידי ר' לוי לבייב. היא סיפרה על הוויכוח שיש בינינו. שהיא חושבת שאני לא נותן באמת את העשרה אחוז. ואני הצגתי את התזה שלי בעניין. ר' לוי אמר לי אז משפט אופייני מאוד שנחקק בזיכרוני: מי שלא נותן כעת – לא ייתן גם הלאה".
אני מנצל את ה'פרצה' לתוך עולמו הסגור ושואל האם השיחה הזו 'הועילה'. ר' שייע בוימלגרין מחייך. "אני ממשיך בשיטה שלי".

הוא לא מנדב פרטים רבים מדי באשר למועדפי התרומות שלו. "אם אני איענה לבקשות פרטיות, זה יתפוס לי את היום כולו. כל נושא התרומות מנוהל באמצעות קרנות מיוחדות שאני סומך עליהן".

"בדרך-כלל", הוא אומר בטון של וידוי, "בדרך-כלל, כשאני לא נותן, לא מרוצים, כי אומרים, למה אתה לא נותן. כשאני נותן, גם לא מרוצים, כי אומרים שהייתי צריך לתת יותר. אבל ככה זה. איך אמר פעם מישהו? איך וויל נישט כבוד, אבער אן כבוד וויל איך אויך נישט (איני רוצה כבוד, אבל גם חוסר כבוד, איני רוצה). אני יכול לומר לך שאני יודע באמת, באמת ובתמים, שכל הכבוד אינו שווה מאומה. אין לי תאווה לזה בכלל".

אגב כך, הוא מספר לי: "בחיים האישיים שלי, אני לא חי על תנאים של משכורת גבוהה. אין לי לא מטוס פרטי ולא יאכטה או מנעמים אחרים. בעבר ההוצאה הגדולה ביותר שלי הייתה תשלום שכר הלימוד לילדיי. כיום הזה, ההוצאה הזו הצטמצמה לילד אחד שעוד לומד. זאת ההוצאה היקרה שלי בחודש".

יש שיא מסוים שאליו אתה חותר להגיע? שאלתי אותו. ור' שייע בוימלגרין, שוב השיב לי בפתיחות. "אבא שלי שיהיה בריא, אומר לי לא פעם: כמה כסף אתה צריך? אתה לא חדל להתרוצץ. לא מספיק לך הכסף שיש לך? ואני משיב כנגדו: ומה יותר טוב? שהגויים ירוויחו את הכסף הזה? לא יותר כדאי שיהודים ירוויחו?

"אתה שואל על שיא. האמת היא שאני כבר הפסקתי לדבר על שיאים. כל פעם אני מדבר על שיא ומגיע אליו ואז מגיע
לשיא חדש. אני לא רוצה גם שהאותיות יגבילו את השיאים שעליהם אני חושב. אני מרשה לעצמי רק לחשוב על כך, לכל היותר".

האם כל אחד יכול להיות שייע בוימלגרין? אני שואל אותו לפני שניפרד.

"יש הרבה אנשים שגדלו אתי בישיבה. מדי שבת, בזכות הנשמה היתירה שניתנה לכל אחד, כולנו שווים. כל שבת אני נשאר בבית הכנסת אחרי התפילה עד שתיים-שלוש אחר הצהרים. אני יושב ומתוועד כמו כל חסיד. אינני יודע מה חושבים חבריי משנות הישיבה, אבל אני חושב שאם יש צעירים שמביטים עליי, זה נותן להם הרגשה טובה. האנגלית שלי לא מהמשובחות. אבי, שיחיה עד מאה ועשרים, לא הוריש לי שום דבר. הגעתי לאן שהגעתי בכוחות עצמי.
"ברור בהחלט ש'הכול תלוי במזל' ובסייעתא דשמיא. אבל צריך לרצות. אם אין לך בעצמך את המבט למרחוק, אינך יכול לקבל אותו. מי ששואף לכך, מי שיש לו את השאיפה והראייה הרחוקה, יכול לכך".

על פרויקט 'גרין פארק':

"אני מקבל על עצמי אחריות מלאה ושערה לא תיפול מראשו של שום רוכש בפרויקט שלנו. אנחנו לא מושקעים שם בכספים גדולים. מדובר בפחות ממאה דירות למכירה. כל מי שרצה, קיבל ערבות בנקאית. אבל כעת זה לא רלוונטי. גם מי שלא לקח ערבות בנקאית, אני אהיה ערב לכך שהוא לא ייפגע, עם תום ההליך המשפטי, אם וכאשר יתברר שלא ניתן עוד להמשיך ולבנות"

על תרומות:
"אשתי, למשל, כל הזמן חושבת שאני לא נותן מספיק והיא דורשת ממני לתרום עוד ועוד. יום אחד היא סיפרה על כך לידידי ר' לוי לבייב. היא סיפרה על הוויכוח שיש בינינו. שהיא חושבת שאני לא נותן באמת את העשרה אחוז. ואני הצגתי את התזה שלי בעניין. ר' לוי אמר לי אז משפט אופייני מאוד שנחקק בזיכרוני: מי שלא נותן כעת – לא ייתן גם הלאה"

על עצמו:

"כל שבת אני נשאר בבית הכנסת אחרי התפילה עד שתיים-שלוש אחר הצהריים. אני יושב ומתוועד כמו כל חסיד. אינני יודע מה חושבים חבריי משנות הישיבה, אבל אני חושב שאם יש צעירים שמביטים עליי, זה נותן להם הרגשה טובה. האנגלית שלי לא מהמשובחות. אבי, שיחיה עד מאה ועשרים, לא הוריש לי שום דבר. הגעתי לאן שהגעתי בכוחות עצמי".