השטריימל, הספודיק, כיפת הקטיפה, הקנייטש הליטאי והכובע החב"די כמעט נשקו זה לזה כאשר האזינו כל האחים בכובד ראש ל"קידוש" שערך האב בביתו, כשבניו וחתניו, כולם סביבו.

עם סיום הברכה התערבב ה"אמן" ב"אומיין" (א' שרוקה, ומ' פתוחה), ב"אומיין" (א' בחולם, מ' בצירה) וב"אמן" שבהיגוי אמריקאי בולט. כל האחים, איש על מבטאו והגייתו, ואיש על כובעו, טעמו מן הכוס וניגשו בחיוך של אחווה לנטילת ידיים.

נשמע לכם הזוי? אוטופי? מדי אידיאלי? לא אצל משפחת ביר.

המשפחה מורכבת מ-5 אחים שאחד מהם ליטאי מובהק, משנהו חב"דניק, שלישי חסיד גור, אח כלל חסידי ועוד אחד שמגדיר עצמו כ"כלל יהודי", שאינו משתייך לזרם מסוים. מתוך שני החתנים, האחד ממשפחה ליטאית מיוחסת (בנו של הגר"ג אדלשטיין מראשי ישיבת פוניבז') והשני בכלל חוצניק. את תמונת האחים היושבים בשלום בצוותא זה ליד זה, חסיד גור עם כלל חסידי יישב, וחב"דניק עם ליטאי ירבץ, ניתן לראות לעיתים תכופות מאוד: בבית ההורים, בבתים בחגים, שמחות, חגיגות, ימי הולדת, שבתות וסתם ערבים פנויים.

לבני המשפחה, שמהווים הדגמה חיה לסלוגנים כמו "משפחה יהודית גדולה", ו"משפחה אחת, דעות שונות", אין ספק שזוהי הנורמה. ממש מפליא אותם לשמוע שיש משפחות שהנורמה הזו לא ממש מובנת מאליה אצלם. ושלא תהיה טעות, לא מדובר בפשרנים. כל אחד מהאחים והגיסים איתן באמונתו, ורק תנסה לערער עליה. אבל "לפני ואחרי הכל אנחנו משפחת ביר", מדגיש ר' אלי, צעיר האחים. "את חילוקי הדעות ההשקפתיים אנחנו משאירים תמיד מחוץ לדלת בית ההורים, או כל מקום מפגש אחר".

ואם האידיליה הזו נשמעת מדי טוב, מוכנים האחים להתחייב, כולם יחד וכל אחד לחוד שהם אף פעם, ללא יוצא מן הכלל, טרם התעמתו בסוגיית, מהו הזרם החרדי המומלץ. מריבות החסידים והמתנגדים נשארות מחוץ למפתן הדלת, ולליצמן, רביץ, גפני והחברים הם מותירים לנהל לעצמם את העניינים.

מהו המתכון לאידיליה המנצחת? את הקרדיט שולחים כולם לאבא ואמא, הרב גבריאל והגב' חיה ביר.

"המתכון פשוט למדי", אומר הרב משה ביר, השני בבנים, שהוא ר"מ ב"אש התורה" ומשתייך למגזר הליטאי. "אם מתנהגים לפי התורה לכל פרטיה, אין שום בעיה לחיות באחוות אחים, גם כאשר האחים שונים זה מזה. בדרך הזו, דרך התורה, חונכנו בבית: כשם שיש שמנים ורזים, יש שחושבים כך וישנם שסוברים אחרת".

"משפחה היא הדבר הכי חשוב, כך ראינו בבית", אומר ר' אברהם ביר, שנחשב לכלל חסידי המתגורר בארצות הברית וממתין בכל לב להתאחד עם בני המשפחה בארץ. "אנחנו פשוט אוהבים כל אחד, ולא נחמיץ אהבת אחים בשביל חילוקי דעות".

ר' אלי ביר, המוכר כמפקד "הצלה ישראל", מסרב להכניס את עצמו באחת ההגדרות הממוסגרות לדרכו בעבודת ה', ומעדיף להיות מכונה "כלל יהודי" שמוכן להצטרף לכל מניין, מפנה גם הוא את האצבע המעריכה להורים: "ההורים שלנו לימדו אותנו לחשוב לבד. הם תמיד חינכו אותנו שמה שחשוב הוא שכל אחד יקיים את המצוות כראוי. והשביל המדויק שנבחר לשם כך הוא פחות חשוב. ערכים נוספים שהם הפנימו בנו הם 'דרך ארץ' ו'בין אדם לחברו'. ההורים שלנו בהתנהגותם לזולת ובינם לבין עצמם העניקו לנו דוגמא אישית נהדרת, איך לכבד את רגשות השני ואת דעותיו, גם אם אתה חושב אחרת".

צועדים בדרך התורה

לפני זמן מה התדיין אלי עם ידיד כיצד נמדדת הצלחה בחינוך הילדים. הידיד טען שאם הילדים צועדים במדויק בדרך ההורים, מבלי לסטות, זוהי הוכחה ניצחת להצלחה חינוכית. "אני טענתי שהמשפחה שלנו מהווה הדגמה מעולה לרעיון של 'חנוך לנער על פי דרכו' המתאימה לו. דרך עבודת ה' אמורה להיות מותאמת לאופיו של האדם: בעל רגש עשוי להימשך לחסידות, ואילו שכלתן יכול לאהוב את ההעמקה הליטאית. העובדה שההורים השכילו לכוון כל אחד בדרכו המתאימה לו, כאשר כל אח נטוע היטב בדרכו שלו, היא ההוכחה שיש כאן סיפור של הצלחה בחינוך, לטעמי".

ר' אליעזר ברגר, הגיס, שהוא חוצניק במקורו, מנסח זאת בקצרה: "אנחנו תמיד יחד, בלי שום מחלוקות, וזאת הודות לסובלנות שהעניקו חמי וחמותי לילדים. אני חושב שאלו המידות הטובות של ההורים".

האחות, הגברת רבקה אידלשטיין, שהיא כלה לבנו של הגר"ג אידלשטיין, מצביעה על איפוק, כמתכון לשלום: "אם יש משהו שאינו מוצא חן בעיני, תמיד עדיף לשתוק וכך אף פעם לא צומחות מריבות. אנחנו גם לא מנסים לשכנע מישהו בצדקת הדרך שלנו, העיקר שכולם צועדים בדרך התורה, לא משנה לנו באיזה מסלול הוא בחר".

מזווית מקורית למדי מציץ על המשפחה המורכבת והמאוחדת, ר' צבי ביר, חסיד חב"ד באורח חייו: "אנחנו משפחות פשוטות, ובנים להורים שמורישים לנו עושר אגדי רוחני, אבל לא דווקא כספי. לדעתי מריבות פורצות על רקע כספי, ולא על רקע השקפתי. נראה לי שקשה יותר למצוא ילדים להורים בעלי אמצעים שחיים בשלום, מאשר משפחות מגוונות שיש ביניהם אחווה".

העוזר השני לשלום הבית הוא המרחק הגיאוגרפי. "איך נצליח לריב, אם אנחנו לא מתגוררים קרוב?" שואל ר' צבי בחיוך. "יש לנו אח באשדוד, אח בארצות הברית ואחות בבני ברק. גם הירושלמים פרושים על כל קצוות העיר. אבל אני בטוח שהמשפחה שלנו לא הייתה מתעמתת גם לו היינו גרים באותו בניין".

ואם מישהו חושב שה"טיפ" למניעת חיכוכים משפחתיים הוא הימנעות מאפשרות למריבות והתרחקות, מספרים בני המשפחה על מפגשים תכופים מאוד, בכל עת אפשרית ופחות אפשרית.

בכל שמחה אין מי שיתחמק או "יקפוץ". המשפחות מגיעות בהרכבים מלאים, כולל עשרה ילדים ויותר, חתנים, כלות ונכדים, ומשתתפים בשמחה.

לכל אחיין שנישא ב"מזל טוב" הם מארגנים "שבע ברכות" משותף, ואל תשאלו באיזו נחת ושלווה האירוע מתארגן. וזאת, נא לא לשכוח, לאחר שמחת חתונה ייחודית בחוג שאליו משתייך האח, כאשר אפילו נוסח ההזמנה או העיצוב מוזר למי שאינו רגיל במנהגי אותו חוג.

בכל לידה נשלחים האחיינים דחופים מכל רחבי הארץ לסייע למשפחת הרך או הרכה הנולדים. גם בזמנים הקשים יותר, כאשר ילד אושפז בבית חולים, או מישהו זקוק לתמיכה כלכלית דחופה, משפחת ביר לענפיה המגוונים נחלצת לעזרה בבישולים, שמרטפות על הילדים וכל הנדרש. פשוט עזרה משפחתית טבעית. אף פעם לא יעלה על דעתו של אי מי מאתנו לסייע יותר למי שקרוב לאורח החיים שלנו. זה פשוט לא נושא".

אילן אחד ענפים רבים

כיום כשמביטים בני משפחת ביר זה על זה בחיוך שובב, לנוכח מגוון הכובעים והחליפות, קצת קשה להם לשחזר את ימי קדם, הימים שבהם גדלו כולם בבית אחד.
 
איך זה קרה לכם? איך בעצם התחילו ענפי האילן המשפחתי לצמוח כל אחד בכיוון שונה כל כך?

"למרות שגדלנו באווירה מקבלת ופתוחה, אף פעם לא חלמנו שנצמח שונים כל כך", מודים האחים. "כמו כולם חשבנו שנהיה משפחה רגילה, בה כולם צועדים באותו קו".

השינויים האישיים התחוללו באיטיות, כאשר רק ממבט לאחור ניתן לשחזר כיצד הם התרחשו.

ר' צבי הגיע בבחרותו, כתלמיד ישיבת מיר, לבקר בבית הסבתא במיאמי ביץ'. כששהה שם הוא למד בבית המדרש של חב"ד. הוא התרשם כל כך מאווירת בית המדרש והחסידות, עד שהחל להתעניין בחסידות חב"ד. כל השאר הוא כבר היסטוריה.

ר' אברהם מארצות הברית התקרב לחסידות באמצעות ישיבת פיטסבורג, אליה הגיע בעקבות ידיד קרוב. בהמשך הוא התקרב מאוד לאדמו"ר, עד שהפך לבן ביתו. כיום הוא נוהג מנהגים חסידיים כלליים. האח שהוא חסיד גור התחיל להכיר את עולם החסידות דרך האדמו"ר הקודם מטאלנא. בהמשך הוא הגיע לישיבה חסידית, ומשם הייתה הדרך קצרה לחסידות גור.

הרב משה הגיע לעולם הליטאי דרך הישיבות הליטאיות אליהן נשלח. ר' אלי החל את דרכו בעסקים זמן מה לאחר נישואיו. כיום הוא בעל חברת השקעות נדל"ן. בנוסף לכך הוא נושא בתפקיד מפקד "הצלה ישראל", שבו הוא משמש בהתנדבות.

האחיות הגיעו לדרכן כאשר הן צועדות בנתיב של בעליהן. היום הענפים השונים כבר מצמיחים פירות משלהם, שלשם שינוי לא מאוד שונים מהענף. לחלק מהאחים יש כבר דור שני, המקים משפחות משלו וצועד באותה הדרך.

לא מדברים פוליטיקה

על הנייר קל מאוד לכתוב משפחה מגוונת ומלוכדת. אך המציאות מזמינה מקרים מורכבים מאוד, עימם נדרשת משפחה ייחודית כזו להתמודד. האחים מתארים אפיזודות שונות שדורשות התמודדות, והמשפחה עומדת בהן בכבוד. כך, למשל, כאשר שוהים כל בני המשפחה בשבת בצוותא והליטאי המתפלל כותיקין, מסיים את התפילה ב-9, בעוד שהחסידים עשויים לצאת לתפילה רק ב-10, לפני התפילה הם גם טובלים.

כך גם בליל הסדר כאשר על פי מנהג חוג מסוים מאריך אחד האחים באמירת ההגדה. ובכלל, כל אחד מנסה לעניין את הציבור ב"וורטים" על ההגדה ועל החג מהרב שלו, שהוא כידוע אינו רבו של אחיו.
הזדמנויות שכיחות במיוחד הן כאשר מתארחת משפחת אח אחד אצל משנהו, ומוצאת מנהגים מוזרים מעט בעיניה.

מה עושים?

"אנחנו פשוט סובלניים" מסבירים האחים. "ממתינים בשקט עד שכל אחד יסיים את התפילה או ההגדה, מבלי לאותת במבטים קצרי רוח. מאזינים בשקיקה לפירושים מאת, לא להאמין, גדול תורה מהחוג השני מבלי לגלגל עיניים לשמיים, ומקבלים בהבנה שלאחיך, עצמך ובשרך, יש מנהגים שאינך יודע את מקורם".

ואם נחפש הוכחה לכך שהאחים ביר דורשים נאה, אבל גם מקיימים כיאה, תעיד על כך העובדה, שכל האחים כאחד מבטיחים שמעולם לא כעסו על מנהג או אורח חיים.

העניין נעשה סבוך יותר כשמגיעים לפרקי הפוליטיקה הפנים חרדית. ימי בחירות תשמ"ט שקרעו משפחות ופוררו יחסי אחים לפיסות, פסחו על בתי משפחת ביר.

נס חג הפסח או שאתם פשוט קוסמים?

גברת אידלשטיין: "אנחנו פשוט לא מתערבים בפוליטיקה. בבית שלנו זה היה טבעי מאוד להימנע משיחות פוליטיות טעונות, משום שהורי, שהיו לפני 40 שנה עולים חדשים, לא הצביעו לכנסת. אני, למשל, שנישאתי בגיל 19, לא הספקתי להצביע לבחירות כל עוד גרתי בבית הורי".

ר' משה ביר: "גם כאשר עולה נושא עם גוון פוליטי לשולחן, אף אחד לא מדבר סרה. אבי מכבד כל תלמיד חכם באשר הוא. גם אם מדברים על הנציגים, זה לא דיבורי גנאי. זה לא שאיננו מדברים על השונות בינינו, אך תמיד ידענו להתעמת בכבוד. אם מישהו תוהה על התנהגותו של אח אחר, אנחנו עורכים דיון ומגיעים לעמק השווה. השיחות מתקיימות בהידברות מכובדת".

ר' אלי ביר: "שולחן השבת המשותף שלנו נושא אופי מיוחד. קודם כל שרים זמירות, בנוסח ובמנגינה המקובלים על כל אחד בביתו. אחר כך כל אחד אומר דבר תורה מרבותיו. בהמשך הסעודה עולים נושאים אקטואליים לדיון, אבל כמעט תמיד אלו לא נושאים פוליטיים. אנחנו אוהבים לדבר על החדשות במשפחתנו, ולהתעדכן בשלומו של האח בחו"ל. ניתוחים פוליטיים פנים חרדיים, הם לא המנה המרכזית בסעודות ליל שבת".

ר' אליעזר ברגר מוסיף, שבפורים השתכרו חלק מן האחים ורקדו ביחד בהתלהבות של שיכורים, אבל גם מתוך שכרות, כשנאמרו דברים בפתיחות יתר, אף אחד לא פלט מילת גנאי על אחיו כפי שעלול לקרות לשיכורים.

ישראל בחזקת כשרים

בני משפחת ביר מודים שלפעמים יש ניסיונות שכנוע קלים או הבהרת השקפות, אבל שום דבר אינו עובר לפסים אישיים.
הסיפור מורכב יותר כאשר מגיעים לשאלות של הכרעות הלכתיות. עם כל הכבוד לסובלנות, מי שנוהג שלא לאכול מאכלים בהכשר מסוים, לא ימצא לעצמו "קולות" למען אחוות המשפחה. שוק הכשרות המגוון מזמין תיוגי כשרות בהתאם לחוג ההשתייכות מ"שארית ישראל" ועד ל"הרב לנדא", "מחזיקי הדת" ו"אגודת ישראל".

כדי לדלג על המהמורה, משתדלים בני המשפחה להעדיף בכל שמחה הכשר שנחשב לנייטרלי ומקובל על חוגים נרחבים. בבני ברק, שבה האולמות נחלקים בין "שארית ישראל" ל"הרב לנדא", הופכת האופציה הנייטרלית לבלתי אפשרית, ובעל השמחה צריך לבחור את ההכשר המתאים למנהגיו.

מה עושים אלו שנוהגים לאכול או לא לאכול, אחרת?

"אנחנו פשוט נמנעים בשקט מאכילת עופות ובשר", מסבירים האחים לבית ביר. "אנחנו לא מחוללים מהומה, או זועקים שאין כאן הכשר, רק מוותרים על הזכות לבחור בין שניצל לעוף ממולא, ומותירים את שניהם במגש המלצר. אף אחד מאתנו לא יעלה על הדעת להתרעם שלא התחשבו בו, כי אנחנו מודעים לכך שלא תמיד ניתן להתחשב".

בעת ביקורים משפחתיים האחים סומכים זה על זה שבעל הבית יגיש להם כיבוד רק מהכשרים המקובלים עליהם, ולא יכשיל אותם באכילת מאכלים שעומדים תחת כשרות שבחוגם נחשבת לבעייתית. מניסיון האחים זה עובד. באירועי "שבע ברכות" משותפים, במקרה שיבקש אי מי מהאחים להחמיר על פי מנהגו, במחיצה סגורה הרמטית, אף אחד, שנוהג אחרת, לא יחלום להתלונן שקשה לו לפגוש את אשתו במחיצה. עניין של מודעות והרגל.

דווקא חג הפסח, חג המשפחה היהודית, מזמן התנסות עם מנהג השרויה או הבלתי שרויה, שבו קשה למצוא כידוע את דרך האמצע: או שמקפידים או שאוכלים "גיברוקט" לתאבון. מאחר שהמשפחה נחלקת במנהגיה בין אוכלי "שרויה" לנשמרים ממנה כמו מפני חמץ, באופן טבעי נמנעים בני המשפחה מלאכול בבתי האחרים, אבל לא על חשבון ביקורי החג המשפחתיים. הם מבקרים בידידותיות איש את אחיו ואישה את גיסתה, ואת הטעימה מעוגת השיש המוצלחת הם מותירים לל"ג בעומר. "גם החתן שלי לא אוכל אצלי בפסח", מספר ר' צבי. "אין בכך שום בעיה. יש 358 ימים נוספים בשנה כדי לאכול בבתי המשפחה".

כחלק מהווי הפאזל המשפחתי המרתק, מרבים בני המשפחה לחייך על מורכבותם. "אומרים שאנחנו מועצת האו"ם", אומר ר' צבי בחיוך. "ואני יו"ר האו"ם", מוסיף אלי.

אלי הציע פעם לר' משה ולר' צבי, הליטאי והחב"דניק, לנסות לטעום מהחיים הניגודיים. להפוך לליטאי ולחב"דניק למספר ימים. ר' צבי בתגובה אמר, שהוא טעם כבר בעבר מהווי החיים הליטאי, ומשה צחק.
בפעם אחרת הוא ניסה להקניט אותם במשובה ולומר להם: "עוד בסוף הבת שלכם תתחתן עם ליטאי/ חב"דניק". הרעיון הזה כבר לא הצחיק אותם.

זה אח שלך?

המשפחה היפה והמלוכדת נתקלת לעיתים קרובות בבני משפחות מלוכדות פחות, שמביטים בפליאה במחזה המשפחתי המגוון. אלו שמתבשרים לראשונה על הרבגוניות שבמשפחה מתבקשים לשבת קודם כל על כסא, ולנשום עמוק. אחרת, כבר היו דברים מעולם.

משפחת ביר מציגה את עצמה בכל מקום כפי שהיא: מגוונת, ומאוחדת. הנוכחים מקבלים את זה בהרבה פחות טבעיות.
אבי משפחת ביר מראה תמיד בגאווה את מגוון צאצאיו. כך גם האחרים.

"התגובה הראשונה היא הלם: לא, זה לא יכול להיות. אתה צוחק עלי", מתארים האחים. כך קורה כשמכר של אחד האחים נחשף לאחים השונים כל כך בלבושם, ודווקא דומים מאוד בפניהם. אחרי ההתאוששות מגיעות תגובות שונות.
"יש כאלו שאומרים לי: לפי האח שלך, נראה שיהיה לך יפה לגדל פאות ארוכות", מספר אלי.

אלי הצטרף פעם לשטיבל חסידי עם אחיו. כאן ההלם היה מכיוון אחר. החסידים הופתעו למראהו של האח, וסברו שהוא סטה מהדרך הגוראית של בית ההורים. "הייתי צריך להסביר להם שאני לא אח שסטה מן הדרך והתקלקל", מספר ר' אלי. "הבהרתי להם: הוא ה'בעל תשובה' כאן. אני נשארתי בשלי".

האחים שגרים בסביבה הומוגנית בהתאם לאורח חייהם, גאים להציג את משפחתם למרות הפליאה בה הם מתקבלים.
גם בשמחות שמוצפות בקהל אנ"ש, האחים מעלים את אחיהם לכיבודים שונים גם כאשר אלו מושכים תשומת לב. כך, למשל, כיבד הליטאי את החסיד בקריאת שם לרך הנולד, למרות שההיגוי החסידי בו הוקרא השם עורר אי אלו שאלות בקרב ידידי אבי הבן.

אחוות הדור השלישי

למשפחה היהודית המגוונת והמאוחדת נולדים גם ילדים. גם הם נדרשים להתמודד עם מגוון דודים, דעות ותלבושות. בדרך כלל הילדים הם המראה המגדילה של ההורים. הסכסוכים הקטנים של המבוגרים נשקפים בהגדלה בבבואת הילדים, וכך נוצרים לא מעט סכסוכי ילדים המסבכים את הוריהם. ברוח זו צומחות מקהלות הילדים של: "רק לא ש"ס." "בוז ג'", של ימי הבחירות.

באופן טבעי צפוי היה, שגם אם המבוגרים למדו לדלג על הפערים הרי שהילדים ישקעו בהם. לא כך קורה.
האחים מתארים תמונות מעוררות נחת של מסולסלי פאות, שחוברים לפאות מאחורי האוזניים או משולשות, באחווה משפחתית. "ההתרחקות מעימותים על רקע חילוקי דעות מוטבעת כל כך אצל המבוגרים, עד שהילדים לא מעלים על דעתם להתעמת בנושא", אומרים האחרים במילים אלו ואחרות. אף אחד מהאחים אינו זוכר אפילו "מריבונת" ילדותית בן בני הדודים השונים.

גם מהילדים עצמם אי אפשר לחלץ סיפורים אודות מריבות על רקע השקפתי. "אין אצלנו מושג כזה", הם אומרים.
לגידול ילדים במשפחה מגוונת יש פן נוסף. כולנו מכירים את המשפחות המזהירות את הילדים, ש"לבית הזה אנחנו לא נכנסים, כי זו לא הדרך שלנו". כאשר הבית שנוהגים בו לא בדרך שלנו שייך לאחיך בשר מבשרך, עלולים להיווצר חיכוכים של ממש. למרבה הפלא כל האחים מצהירים שילדיהם מתרועעים עם כל בני הדודים, בלי הבדל חוג או קהילה, ללא חשש.

הוכחה להוויה המשפחתית המרתקת נמצאת באלבומו של ר' אלי ביר. באחת החתונות לבנו של האח החב"די, נעמדו שני בני הדודים: הליטאי והחב"דניק, והתווכחו בסוגיה תלמודית מתחת לתמונתו של האדמו"ר מחב"ד התלויה במקום. אלי הנציח אותם מניפים אגודלים ברתחת הלימוד תחת תמונת הרבי.

"הילדות שלי רק לאחרונה בילו בשבת אצל אחי החב"דניק", מספרת גב' אידלשטיין. "כל השבת הם דנו על חב"ד, ואין לי כל בעיה בנושא. אני לא חושבת שהן תצאנה מכך חב"דניקיות".

ר' משה מספר שהילדים ביררו, כל אחד בשלב הגיל המתאים, מהו הספודיק שאותו חובש הדוד. "הסברתי להם שהדוד הוא חסיד גור, ולכן הוא חובש זאת. הילדים מאוד התפעלו מהכובע המרשים וביררו מדוע אני לא חובש את הספודיק. עניתי להם שאם הם מעונינים, הם יוכלו לחבוש אותו בעצמם בבוא העת. אם הילד חושב שזה טוב לו, לא אכפת לי שיבחר בדרך ה' במסלול שלו, אפילו אם יבחר בדרך שטרם קיימת במשפחה שלנו, כמו ברסלב. תמיד אפשר ללמוד הנהגות טובות מחוגים שונים".

בתו הקטנה-גדולה של אלי ניסתה פעם לשכנע אותו בכל צורה אפשרית שיתחיל לחבוש את הספודיק הגבוה, לאחר שמדד אותו פעם אחת מול עיניה. "זה כל כך יפה, אבא. למה אתה לא יכול לקנות בחנות עוד אחד כזה?" ביקשה בתחנונים. "הרגעתי אותה שאם תמשיך לרצות את הספודיק, היא תוכל להינשא לאחד שחובש כמותו. אשמח מאוד אם גם ילדיי יהיו מגוונים בדעותיהם, בדומה לאחים שלי", מצהיר אלי.

אולי כעת מאוחר מדי, אבל תיאורטית תמיד אפשר לדמיין את המצב לו הייתה משפחת ביר משפחה רגילה כמו כולם: בה לומדים כל האחים באותו "כולל", מצביעים אותה אות ונועצים באותו רב. לא היה עדיף אחרת, כמו כולם?

"זה טוב להיות בן למשפחה כזו", אומר ר' אלי. "אודות לכך אני יודע להתייחס יותר בכבוד לדעות ולהשקפות של הזולת. כך אני יכול להיות מעריצו של מרן הגרא"מ שך, אבל גם להתפעל מהאדמו"ר מליובאוויטש זי"ע. כך הלכתי לפני חודש לאדמו"ר מגור, כאשר אני מעריץ בכל לב את הגר"ח קנייבסקי ומרן הגרי"ש אלישיב. את הסובלנות הזו נתנה לי המשפחה המיוחדת שלנו".

"אני חושב שאם לא היינו משפחה מגוונת, זה היה מאוד חבל", אומר ר' משה, וכל האחים והגיסים מהנהנים בראש.