מערכת COL
|
יום י"א ניסן ה׳תשס״ו
09.04.2006
רעיון לחזרה בבתי כנסת – חג הפסח
אחת מהמילים הכי שימושיות בימים אלו של הכנות לפסח ובפסח עצמו, היא המילה "כשר". כולם מחפשים אחרי מוצרים שהם "כשר לפסח"; השאלה הכי אקטואלית בימים אלו היא: "האם זה כשר לפסח או לא"; והאיחול שנוהגים לאחל איש לרעהו לקראת החג, הוא בנוסח המסורתי: "חג הפסח כשר ושמח" ■ דרשה עבור אנ"ש והתמימים ב'כתבה מלאה'
(אילוסטרציה)
ואמנם, בנוסח ה"הגדה של פסח" שאומרים בליל הסדר לא כתובה בפירוש מילה זו של "כשר", אבל יש לה רמז מעניין בתוך ההגדה:
בהגדה אנו מצטטים את הפסוק מפרשת לך לך, בברית בין הבתרים, שבו הודיע הקב"ה לאברהם על הגלות שצפויה לבניו – "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". ואז מסיים הקב"ה בדברי נחמה והבטחה על הגאולה: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (טו, יד). לאחר הגלות הארוכה והקשה, יבוא הפיצוי – בני ישראל יצאו ממצרים ויקחו עמהם רכוש גדול של המצריים. וכפי שבאמת היה, בני ישראל לקחו עמהם כלי כסף, כלי זהב ובגדים של המצריים, כפי שמספרת התורה.
והנה, המילה "רכוש" – "ברכוש גדול" – כתובה בתורה (וכן בהגדה) בכתיב חסר. לא כתוב "רכוש" עם אות וא"ו באמצע, כתיב מלא – אלא "רכש", בלי וא"ו, כתיב חסר. וכאן יש רמז לענין הכשרות: כשנהפוך את האותיות של "רכש", נקבל את הצירוף "כשר".
לפי רמז זה, יתפרש הפסוק: "ואחרי כן יצאו ברכש גדול" – "בכשר גדול"... וכמו שרואים, שאמנם כל השנה אנו מקפידים על כשרות, אבל בפסח ההקפדה על כשרות היא ביתר שאת וביתר עז, בצורה מיוחדת ויוצאת דופן. לא סתם "בכשר", אלא "בכשר גדול"...
ב.
בספר "לקוטי לוי יצחק" (אגרות' – ע' קצח), להגאון המקובל רבי לוי יצחק זצ"ל (אביו של הרבי), מבואר רמז מעניין במילה "כשר". המילה "כשר", מוסבר שם, היא ראשי תיבות של המילים בתהלים (קיט, קסב): "כ'מוצא ש'לל ר'ב". (לשון הפסוק במילואו – "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". פסוק זה מוכר לנו מהנוסח של תקיעת שופר וברית מילה).
וכך מבואר שם התוכן ברמז זה: "כשר ראשי תיבות כ'מוצא ש'לל ר'ב, לרמז על בירור הניצוצין שהוציאו ישראל ממצרים, כמו שכתוב: ואחרי כן יצאו ברכש גדול". והיינו, שבהוצאת הממון של מצרים על ידי בני ישראל היה משום 'מציאת שלל', כמו נטילת שלל האויב במלחמה – כך בעניננו, בני ישראל נטלו 'שלל' ממצרים במטרה להפכו לקדושה.
וכשנעמיק נראה, שהרמז הזה – "כשר" ראשי תיבות "כמוצא שלל רב" – אינו רק רמז על השלל הרב שהוציאו עמם בני ישראל בשעתו, בעת יציאת מצרים החד פעמית, אלא שהרמז הזה מסמל את הכשרות המיוחדת של פסח בכל שנה ושנה, שכשרות זו יש בה משום מציאת שלל, "כמוצא שלל רב".
מה באמת הקשר בין כשרותו של פסח לבין מציאת שלל רב?
ובכן, בכשרות של פסח אנו מוצאים דבר מיוחד במינו. בדרך כלל, כאשר התורה אוסרת עלינו דבר מסויים באכילה ובשימוש, אנו מקפידים ומתרחקים לא רק מהדבר האסור עצמו, אלא במדת האפשר פורשים מכל סביבותיו. כשיש מסעדה שמגישים בה מאכלי טריפה – ישתדל יהודי לא להיכנס אליה אפילו כדי לקנות שתיה פשוטה, וכדומה. מציבים את הגבול עוד לפני האיסור עצמו, כדי שלא להיכשל חלילה בטעות ובקירבה מסוכנת אל האיסור.
והנה, בפסח אסרה עלינו התורה את החמץ. החמץ הוא האוייב של חג הפסח, אנו נלחמים בו ימים ושבועות במטרה להוציאו מרשותנו ולנקות את ביתנו מפניו. ולכאורה הדבר המתקבל ביותר על הדעת היה, שבפסח נימנע כליל מכל דבר שיכול להיות חמץ.
נפרוש בפסח כליל ממיני הדגן העשויים להחמיץ, לא נאכל אותם בשום צורה שהיא, ונחיה במשך שבוע על תחליפים שאינם יכולים להיות חמץ: אורז, תפוחי אדמה, ירקות, בשר ודגים – דברים אלו עצמם אינם יכולים להיות חמץ בשום צורה שהיא (אם לא מכניסים בתוכם פירורים וכדומה), וכשאנו משתמשים רק בהם אנו מרחיקים את החמץ – האוייב של פסח – בצורה הכי מוחלטת. [בנוגע לאורז יש חילוקי מנהגים, אולם כמובן שאין הוא חמץ שאסור בהנאה וכו', ורק שבהרבה קהילות מקפידים שלא לאוכלו].
זו לכאורה היתה הסברא ההגיונית לעשות בפסח, אולם בפועל לא כך עושים. איננו מרחיקים כליל את אותם מיני דגן שהחמץ תופח מהם, אלא אדרבה: דוקא אותם חומרים שמשמשים את האויב – החמץ, מהם אנו עושים את המצוה הגדולה ביותר של פסח – מצות אכילת מצה.
אי אפשר להכין מצה מאורז או מתפוחי אדמה. מי שיכין מצה מחומרים אלה לא יצא ידי חובת מצה כלל. מצה צריכים לעשות דוקא מחומרים כאלה שיכולים כן להחמיץ – רק מאותם מיני דגן שמהם נעשה החמץ, מהם אפשר לעשות מצה. למעשה, המוצר של פסח שהוא הכי מסוכן מבחינת חמץ ודורש זהירות כפולה ומכופלת, היא המצה, שבהעדר זהירות היא הופכת תוך זמן קצר לחמץ ממש.
ועכשיו נוכל להבין היטב מדוע אנו מברכים שחג הפסח יהיה "כשר", ראשי תיבות "כמוצא שלל רב":
בפסח אנחנו לא מסתפקים רק במלחמה עם האוייב – החמץ, להרחיק אותו מכל גבולנו, אלא שאנו באים ושוללים ממנו "שלל רב": לוקחים את אותם חומרים הכי מסוכנים והכי קרובים לחמץ – ועושים מהם עצמם את המצוה היסודית של מצה בליל הסדר ובכל ימי הפסח.
כשם שביציאת מצרים לא הסתפקו בני ישראל ביציאה ובהתרחקות ממצרים, אלא הם שללו "שלל רב", לקחו עמהם מתוך הממון של מצרים עצמם – כך אנו היום, לא רק יוצאים מהחמץ ומתרחקים ממנו, אלא לוקחים עמנו מתוך החומרים העשויים להיות חמץ גופא ועושים מהם מצות מצה.
ג.
עד כאן הסברנו את המילה "כשר" – בקשר לאיסור החמץ ואכילת המצה. אולם אנו מברכים לא רק ב"פסח כשר", אלא גם "ושמח".
ובכן, אם המילה "כשר" שייכת אל המצה, הרי שהמילה "שמח" שייכת כמובן אל הארבע כוסות שמצוה לשתותם בליל הסדר, והם באים מיין המשמח אלוקים ואנשים.
והעיקר שיהיה לנו חג פסח כשר ושמח כפשוטו, ביחד עם משיח צדקנו ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים.
מיוסד ומבוסס על לקו"ש חכ"ז ע' 319; 'הגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים וביאורים' ע' שצט (נדפס גם בסוף ספר 'אגרות מלך').
בהגדה אנו מצטטים את הפסוק מפרשת לך לך, בברית בין הבתרים, שבו הודיע הקב"ה לאברהם על הגלות שצפויה לבניו – "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". ואז מסיים הקב"ה בדברי נחמה והבטחה על הגאולה: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (טו, יד). לאחר הגלות הארוכה והקשה, יבוא הפיצוי – בני ישראל יצאו ממצרים ויקחו עמהם רכוש גדול של המצריים. וכפי שבאמת היה, בני ישראל לקחו עמהם כלי כסף, כלי זהב ובגדים של המצריים, כפי שמספרת התורה.
והנה, המילה "רכוש" – "ברכוש גדול" – כתובה בתורה (וכן בהגדה) בכתיב חסר. לא כתוב "רכוש" עם אות וא"ו באמצע, כתיב מלא – אלא "רכש", בלי וא"ו, כתיב חסר. וכאן יש רמז לענין הכשרות: כשנהפוך את האותיות של "רכש", נקבל את הצירוף "כשר".
לפי רמז זה, יתפרש הפסוק: "ואחרי כן יצאו ברכש גדול" – "בכשר גדול"... וכמו שרואים, שאמנם כל השנה אנו מקפידים על כשרות, אבל בפסח ההקפדה על כשרות היא ביתר שאת וביתר עז, בצורה מיוחדת ויוצאת דופן. לא סתם "בכשר", אלא "בכשר גדול"...
ב.
בספר "לקוטי לוי יצחק" (אגרות' – ע' קצח), להגאון המקובל רבי לוי יצחק זצ"ל (אביו של הרבי), מבואר רמז מעניין במילה "כשר". המילה "כשר", מוסבר שם, היא ראשי תיבות של המילים בתהלים (קיט, קסב): "כ'מוצא ש'לל ר'ב". (לשון הפסוק במילואו – "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". פסוק זה מוכר לנו מהנוסח של תקיעת שופר וברית מילה).
וכך מבואר שם התוכן ברמז זה: "כשר ראשי תיבות כ'מוצא ש'לל ר'ב, לרמז על בירור הניצוצין שהוציאו ישראל ממצרים, כמו שכתוב: ואחרי כן יצאו ברכש גדול". והיינו, שבהוצאת הממון של מצרים על ידי בני ישראל היה משום 'מציאת שלל', כמו נטילת שלל האויב במלחמה – כך בעניננו, בני ישראל נטלו 'שלל' ממצרים במטרה להפכו לקדושה.
וכשנעמיק נראה, שהרמז הזה – "כשר" ראשי תיבות "כמוצא שלל רב" – אינו רק רמז על השלל הרב שהוציאו עמם בני ישראל בשעתו, בעת יציאת מצרים החד פעמית, אלא שהרמז הזה מסמל את הכשרות המיוחדת של פסח בכל שנה ושנה, שכשרות זו יש בה משום מציאת שלל, "כמוצא שלל רב".
מה באמת הקשר בין כשרותו של פסח לבין מציאת שלל רב?
ובכן, בכשרות של פסח אנו מוצאים דבר מיוחד במינו. בדרך כלל, כאשר התורה אוסרת עלינו דבר מסויים באכילה ובשימוש, אנו מקפידים ומתרחקים לא רק מהדבר האסור עצמו, אלא במדת האפשר פורשים מכל סביבותיו. כשיש מסעדה שמגישים בה מאכלי טריפה – ישתדל יהודי לא להיכנס אליה אפילו כדי לקנות שתיה פשוטה, וכדומה. מציבים את הגבול עוד לפני האיסור עצמו, כדי שלא להיכשל חלילה בטעות ובקירבה מסוכנת אל האיסור.
והנה, בפסח אסרה עלינו התורה את החמץ. החמץ הוא האוייב של חג הפסח, אנו נלחמים בו ימים ושבועות במטרה להוציאו מרשותנו ולנקות את ביתנו מפניו. ולכאורה הדבר המתקבל ביותר על הדעת היה, שבפסח נימנע כליל מכל דבר שיכול להיות חמץ.
נפרוש בפסח כליל ממיני הדגן העשויים להחמיץ, לא נאכל אותם בשום צורה שהיא, ונחיה במשך שבוע על תחליפים שאינם יכולים להיות חמץ: אורז, תפוחי אדמה, ירקות, בשר ודגים – דברים אלו עצמם אינם יכולים להיות חמץ בשום צורה שהיא (אם לא מכניסים בתוכם פירורים וכדומה), וכשאנו משתמשים רק בהם אנו מרחיקים את החמץ – האוייב של פסח – בצורה הכי מוחלטת. [בנוגע לאורז יש חילוקי מנהגים, אולם כמובן שאין הוא חמץ שאסור בהנאה וכו', ורק שבהרבה קהילות מקפידים שלא לאוכלו].
זו לכאורה היתה הסברא ההגיונית לעשות בפסח, אולם בפועל לא כך עושים. איננו מרחיקים כליל את אותם מיני דגן שהחמץ תופח מהם, אלא אדרבה: דוקא אותם חומרים שמשמשים את האויב – החמץ, מהם אנו עושים את המצוה הגדולה ביותר של פסח – מצות אכילת מצה.
אי אפשר להכין מצה מאורז או מתפוחי אדמה. מי שיכין מצה מחומרים אלה לא יצא ידי חובת מצה כלל. מצה צריכים לעשות דוקא מחומרים כאלה שיכולים כן להחמיץ – רק מאותם מיני דגן שמהם נעשה החמץ, מהם אפשר לעשות מצה. למעשה, המוצר של פסח שהוא הכי מסוכן מבחינת חמץ ודורש זהירות כפולה ומכופלת, היא המצה, שבהעדר זהירות היא הופכת תוך זמן קצר לחמץ ממש.
ועכשיו נוכל להבין היטב מדוע אנו מברכים שחג הפסח יהיה "כשר", ראשי תיבות "כמוצא שלל רב":
בפסח אנחנו לא מסתפקים רק במלחמה עם האוייב – החמץ, להרחיק אותו מכל גבולנו, אלא שאנו באים ושוללים ממנו "שלל רב": לוקחים את אותם חומרים הכי מסוכנים והכי קרובים לחמץ – ועושים מהם עצמם את המצוה היסודית של מצה בליל הסדר ובכל ימי הפסח.
כשם שביציאת מצרים לא הסתפקו בני ישראל ביציאה ובהתרחקות ממצרים, אלא הם שללו "שלל רב", לקחו עמהם מתוך הממון של מצרים עצמם – כך אנו היום, לא רק יוצאים מהחמץ ומתרחקים ממנו, אלא לוקחים עמנו מתוך החומרים העשויים להיות חמץ גופא ועושים מהם מצות מצה.
ג.
עד כאן הסברנו את המילה "כשר" – בקשר לאיסור החמץ ואכילת המצה. אולם אנו מברכים לא רק ב"פסח כשר", אלא גם "ושמח".
ובכן, אם המילה "כשר" שייכת אל המצה, הרי שהמילה "שמח" שייכת כמובן אל הארבע כוסות שמצוה לשתותם בליל הסדר, והם באים מיין המשמח אלוקים ואנשים.
והעיקר שיהיה לנו חג פסח כשר ושמח כפשוטו, ביחד עם משיח צדקנו ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים.
מיוסד ומבוסס על לקו"ש חכ"ז ע' 319; 'הגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים וביאורים' ע' שצט (נדפס גם בסוף ספר 'אגרות מלך').
לכתבה זו התפרסמו 3 תגובות - לקריאת כל התגובות
הוסף תגובה
3 תגובות
1.
ממי זה??
י"ב ניסן ה׳תשס״ו
למה לא כותבים מי כתב פירוש זה?
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
2.
ממי זה ??
י"ב ניסן ה׳תשס״ו
למה לא כותבים מי כתב פירוש זה?
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
3.
תשובה
ט"ו ניסן ה׳תשס״ו
הכותב הוא הרב רייצס מקרית גת כפי שפורסם כבר מס פעמים.
תגובה חדשה
הגב לתגובה
0
0
מאפשרים לכם לקבל
