בקונטרס 'חנוך לנער' כתוב על הפסוק "חנוך לנער על-פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" שהכוונה שצריכים לחנך ילד על-פי דרכו ואז גם לאחר שמזקין (=קונה חכמה) לא יסור ממנו – לא יעזוב את מה שקנה ממי שחנכו. כבר מגיל רך צריכים להשריש אצל הילד את עניין האמונה, וככל שהילד גדל, כך צריכים להעניק לו עוד חינוך, בדרכי נועם.

לכל נער וילד יש השכל שלו ולפי זה צריכים ללמד אותו. לעיתים, נוצר מצב שאנחנו לא יודעים לאבחן נכון את שכלו של הילד וזה מביא לתוצאות לא טובות.

מחיר יקר

בעבר, כיתת-לימוד הייתה מכילה תלמידים ספורים והמלמד היה יכול לתת תשומת-לב לכל תלמיד ותלמיד. היום, כיתות-הלימוד גדולות ומונות עשרות תלמידים ונוצר מצב שיש תלמידים ש'מתפספסים' וזה כואב. הנה דוגמה: אם בעבר היתה תורנות שבכל יום ילד היה קורא את הגמרא, אז בחשבון פשוט - מדי שבוע וחצי כל ילד היה צריך לקרוא. היום, אולי פעם בחודש מגיע תורו של ילד לקרוא. על הדבר הזה אנו משלמים ועוד נשלם מחיר יקר מאוד.

כיום, לילד חלש יש פחות סיכויים לשרוד מאשר בעבר. ילד חלש עולה כיתה ועוד כיתה ונשאר למעשה באותה רמה ופתאום אנחנו תופסים את עצמנו ושואלים: מדוע הוא חלש כזה? מדוע אין לו כוח ללמוד? מדוע הוא לא משתתף בשיעורים? מדוע הוא לא מעורה בלימודים? התשובה, כאמור, טמונה ביחס אל התלמיד.

כתוב "כי תצא אש ומצאה קוצים" ובגמרא כתוב שאלו הרשעים. לכאורה, מה אכפת לי מהקוצים? לכאורה זה נכון, אבל צריכים לדעת שאומנם הקוצים נשרפים ראשונים, אבל הם גם שורפים את הגדיש - אלה הצדיקים.

לאחר שאותו ילד חלש גודל, הוא נהפך לעוד אחד מ'נוער השוליים' שהוזנח. ואז, מגיע שלב בו הוא מתפרץ ועוזב את הדרך. בדיוק באותו זמן, אנו מתחילים לחשוב כיצד הוא הגיע לכזה מצב. תהיה הסיבה אשר תהיה, המסקנה האמיתית ברורה: אבל אשמים אנחנו.

מצוקת נוער השוליים

דיברתי עם עשרות רבות מהנוער הנקרא "שוליים" ושמעתי משפט זהה: מישהו הסתכל עלי? מישהו הרגיש אותי? מישהו ראה אותי? אם לאף-אחד לא אכפת ממני, למה שלי יהיה אכפת ממנו...

אנו חייבים לפקוח את העיניים ולהתחיל לטפל בנוער השוליים. נערים יקרים ואהובים שאם לא נעזור להם כעת, נשלם בעתיד מחיר יקר מאוד. כיצד עוזרים להם? שוכרים מורה פרטי וכדומה. אני בטוח שיהיו שיגידו: זה עולה כסף. אבל הם כנראה שוכחים שאם לא נוציא מעט כסף עכשיו, נצטרך להוציא הרבה כסף מאוחר יותר. ובנפשנו הדבר.

לא-מזמן דיברתי עם מורה ממרכז הארץ. במהלך השיחה הוא סיפר לי שהוא מעביר שיעור שמתאים לכל התלמידים. שאלתי אותו למה הכוונה והוא ענה שזה "לא לחלשים ולא לחזקים". אמרתי לו: אתה שם-לב מה אתה אומר? השיעור שלך לא לחזקים; כלומר, שיעור לא קשה מדי כדי שגם אחרים יבינו, אבל זה לא פתרון בשביל החלשים.

כי מה יוצא: החזקים הבינו את השיעור ואילו החלשים – זה לא בשבילם, כפי שאמרת. לדעתי זהו חוסר-אחריות: כשילד חלש שומע שיעור "שהוא לא לחלשים ולא לחזקים" זה לא מדבר אליו. ואז, הוא מתחיל לשחק, לחפש תעסוקה, להציק לילדים שמסביבו ועוד כהנה וכהנה. ומה עושה המורה? מעניש את הילד; מוציא אותו מהכיתה; שולח אותו הביתה וכולי. וכל זה בשעה שהמורה מודה שהשיעור אינו מכוון אליו... אם כך הם פני הדברים, תגיד לכל הורי הילדים החלשים בכיתה: אני מוסר שיעורים שלא מתאימים לילדכם.

ויש דוגמאות הפוכות: אני מכיר ילד שבכיתה ב היה נחשב לחלש מאוד. לאחר דין ודברים הוא עבר לכיתה המקבילה וראה זה פלא: בתוך חודש ימים הוא נהפך לאחד הילדים המצטיינים בכיתה. אם לא היה מתמזל מזלו, הוא היה נשאר באותה כיתה, ממשיך להיות לקוי בקריאה וכך היה ממשיך הלאה עד לישיבה-קטנה, ואז אף-אחד לא היה מקבל אותו "כי הוא חלש". ואת מי היינו מאשימים? את הילד כמובן.

דרושים: מורים מקצועיים

להבנתו של הילד, יש כמה מרכיבים. אחד מהם הוא המורה. כיום, לצערי, יש מורים המלמדים בבתי-ספר ובינם לבין השם "מלמד" אין כלום. הסיבה: היום כל מנהל יודע שהוא חייב למלא מכסת מורים ומכיוון שכך, הוא לא יהסס לקחת מורה צעיר, חסר ניסיון, שעד שילמד את המקצוע לאשורו, הוא יגרום נזק בלתי-הפיך בחינוך של מספר ילדים.

מורה צעיר מגיע, נכנס לכיתה ומספר ילדים צועקים לעברו (כדרכם של ילדים שנכנס אליהם מורה חדש), והוא מתחיל לכעוס ומוציא אותם מהכיתה או מעניש וכדומה. רק לאחר מספר חודשים-שנים, הוא מתחיל להבין שבדרכי נועם, זה היה נגמר אחרת גם מבחינה חינוכית עתידית. אני בטוח שכל מורה שהפך את גישתו לדרכי-נועם, מצליח.

אין שחר לדעה שבעבר ילדים היו ממושמעים יותר מכיוון שמכות היו חלק משגרת החינוך. הגיע הזמן לומר בפה מלא שדברים אלו הם הבל-הבלים. אני יודע בוודאות שילד שקיבל מכות ממלמד, יזכור לו את זה שנים ארוכות. ואילו מי שמשתמש בשפה רכה, בדרכי נועם ובגישה עדינה – הילדים זוכרים אותו כמלמד טוב, הוא נהפך להיות כמו אבא לתלמידים והוא מצליח.

מישהו עבר פעם אצל הרבי נשיא-דורנו ושאל אם הגישה של הכאה נכונה. ענה לו הרבי שאביו לא השתמש בגישה זו ואף על פי כן הוא - הרבי - חונך טוב...

מדריך מוצלח מאוד ב'ישיבה-קטנה' סיפר לי שהוא חושד באחד הבחורים שהזיק לאחד מחפציו והוא יטפל בו בחומרה. שאלתי אותו: מניין לך בוודאות שזה הוא? הצעתי לו לבדוק שוב לפני התגובה, כי למרות הביטחון בתשעים ותשעה אחוזים יש עדיין אחוז אחד של ספק. וכך היה. הוא בדק וגילה שחשדו 'המבוסס' היה חשד שווא. למחרת הוא מתקשר ואומר לי: "צבי, הצעתך נפלה ממש מהשמים. עשיתי בירור ואכן עלה שזה לא הוא...

ונסיים בסיפור: אחד החניכים שלי, שברבות הימים נבחר לראש-עיריית עתלית, לקח על עצמו כפרויקט את הטיפול בנוער השוליים. פעם הוא אמר לי שלכל ארבעה ילדים "בעייתיים" הוא מביא מורה מקצועי שיטפל בהם. כיום, הוא מיגר כמעט את התופעה של "נוער השוליים" בעתלית. כששוחחתי עמו פעם, התבטא: "נכון, זה עלה לקופת העירייה הרבה כסף, אבל ידענו דבר אחד: אם לא נשקיע כעת את הכסף הנחוץ, בעוד כמה שנים נשקיע פי חמישה כסף בשביל הנוער הזה". זה מבט יהודי.

***

אנחנו נמצאים בסמיכות לחג-הפסח - חג-החינוך ואין טוב מימים אלו להרהר בדברים שנכתבו. כידוע, בליל-הסדר אתה לא יכול להתחיל לפני שהילד שואל את ארבע הקושיות ובשביל זה, אפילו עושים מעשים שיגרמו לילד לשאול. וכשהילד שואל – עונים לו. והגדת לבנך, לפי שכלו.

אני קורא להורים ולמלמדים: פיקחו עין על הילדים החלשים והקדישו להם את כל הכוחות ואת כל הכסף הנחוץ ובעזרת ה' תזכו לרוב נחת חסידית.

(הכותב הוא איש-חינוך ותיק).

המאמר מתפרסם במוסף "והגדת" בגליון החג של 'כפר-חב"ד'