רעיון לחזרה בבתי כנסת – פ' צו

מנחם מ' רייצס

כיצד צריך להיות סדר יומו של יהודי? האם יהודי צריך להקדיש את כל יומו לתפילה ולתורה – או שיהודי נדרש לצאת לעבוד לפרנסתו?

התשובה היא, שאינו דומה יהודי ליהודי. בדרך כלל, הסדר שנקבע על ידי התורה הוא שיהודי כן צריך לצאת אל העולם, לעבוד לפרנסתו. למעשה, המטרה כאן היא לא רק הפרנסה, אלא כאשר יהודי עוסק בעניני העולם לשם שמים – הוא בעצם מקדש אותם ומרומם אותם לרוחניות, ולכן באמת סידר הקב"ה את הדברים כך שיהודי צריך לבוא במגע במשך רוב היום עם דברים גשמיים – כדי שגם עניני העולם, הדברים הגשמיים, יספגו מקדושתו של יהודי ויתעלו.

זהו הסדר הכללי, שלפיו נוהגים רוב בני ישראל. אולם מאז ומתמיד היה בבני ישראל גם "שבט לוי". בזמנו היתה זו משפחה מסויימת – השבט שיצא מזרע לוי בן יעקב, שהיא היתה מוקדשת לעבודת ה' בצורה מלאה, כל היום כולו. אפילו פרעה, שהעביד בפרך את בני ישראל במצרים, ידע שצריך להשאיר שבט אחד שלא יעסקו בעבודה, אלא יהיו קדושים לתורה ותפילה – שבט לוי. וכאשר נכנסו לארץ ישראל, חילקו את הארץ לשבטים וכל אחד קיבל את חלקו שבו הוא עובד ומתפרנס – נשאר שבט לוי במעמדו המיוחד, הוא לא קיבל חלק ונחלה, אלא הוא נסמך לפרנסתו על המתנות המיוחדות שניתנו לו מאת בני ישראל, ונשאר קודש לה' בצורה מלאה וגלויה. מתוך שבט לוי עצמו, היו מיוחדים הכהנים – בני אהרן הכהן – שהם ממש עסוקים אך ורק בעבודת הקודש והמקדש.

וגם בהמשך הדורות, כאשר נחרב בית המקדש ובני ישראל גלו מארצם, הפסיקו למעשה רוב הדברים המיוחדים שהיו לשבט לוי ולכהנים. אולם העיקרון נשאר: תמיד דאגו יהודים בכל מקום, שברובם עבדו קשה לפרנסתם, לדאוג לקיים קבוצה מסויימת בתוכם שתישאר בבחינת "שבט לוי". כאלה שלא עובדים לפרנסתם בעניני חולין, אלא עוסקים אך ורק בתורה ובקדושה מלאה.

וכפי שזה מתחלק בשפת הספרים, ל"יושבי אוהל" ו"בעלי עסק". רוב העם הם "בעלי עסק", יש להם עסק עם עניני החולין, ויש את "יושבי אוהל", שיושבים אך ורק באהלה של תורה, והם משפיעים מאורם ותורתם לכל העם. למעשה, ההצלחה של כל העם תלויה באותה קבוצה מצומצמת של "יושבי אהל", שזכות תורתם המיוחדת מגינה על כל העם, כשם שבשעתו, "שבט לוי" היה עסוק בעבודת הקרבנות והמקדש, זכות שהגינה על העם כולו והביאה לו לשפע ברכה והצלחה.

ב.

אולם מדוע נזכרנו בכל זה? מה הקשר בין החלוקה הזאת לבין פרשת השבוע פרשת צו?

ובכן, הרעיון הזה בא לידי ביטוי בולט בפרטי קרבן המנחה, שבו עוסקת פרשת צו. בנוסף לקרבנות שבאו מן בעלי החיים – בהמות ועופות – היה גם קרבן מיוחד שנקרא בשם מנחה, שהוא בא מן הצומח, מקמח של חטים. ולמעשה, דוקא הקרבן הזה יש בו סמליות מיוחדת בקשר לנושא הפרנסה בעם ישראל, כיון שה"קמח" הוא המזון הבסיסי שעליו יחיה האדם. בלי בשר של עוף ובהמה אדם יכול איכשהו להסתדר, אולם הלחם, הקמח, שמן הצומח הוא המזון הבסיסי והחשוב ביותר. ואכן, ה"קמח" במקורות משמש כסמל לכללות ענין הפרנסה – וכמו שאומרת המשנה בפרקי אבות (פ"ג מי"ז), כשהיא רוצה להזכיר את הצרכים הפיזיים של האדם, את פרנסתו: "אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח". ואם כן, תוך כדי עיון בפרטי קרבן המנחה הבאה מקמח – נוכל ללמוד על היחס הנכון לענין הפרנסה.

ג.

ובכן, במנחה אנו רואים חלוקה ברורה בין ישראל רגיל לבין כהן – חלוקה שאיננו מוצאים כמותה ביתר הקרבנות שמבעלי החיים. החלוקה היא, שכאשר ישראל רגיל, יהודי רגיל, מביא קרבן מנחה לא מקריבים את כל הקמח שהוא מביא על גבי המזבח. מה כן? קומצים חלק מסויים מתוך המנחה, ואותו מקריבים על המזבח, "אשה ריח ניחוח לה'"; אולם רוב המנחה נשארת למעשה, ואותה אוכלים בקדושה בתוך בית המקדש.

הרמז כאן ברור: יהודי לא נדרש להקריב את כל היום בבחינת "אשה ריח ניחוח לה'", לא בכל היום הוא נדרש ללמוד ולהתפלל, כיון שבמשך רוב היום הוא נאלץ לעסוק בעניני העולם. עיקר ההדגשה צריכה להיות על ה"קומץ": "קומץ" מתוך היום, חלק מסויים מתוך היום, בעיקר בבוקר לאחר הקימה ובערב לפני השינה, אותו יש להקדיש ו"לשרוף" לקב"ה, דהיינו: להתפלל ולקבוע עתים לתורה.

יותר מזה:

ההלכה היא, שאפשר לאכול את שיירי המנחה רק לאחר שמקריבים את ה"קומץ" על המזבח. וגם כאן המסר ברור: נכון שהתורה משאירה ליהודי את רוב היום שבו הוא עוסק בעניני חולין ופרנסה, אבל יש תנאי קודם – הקרבת ה"קומץ" על המזבח. רק לאחר שהיהודי מקריב את ה"קומץ" שלו לה', מקדיש זמן לתפילה ותורה – אז הוא רשאי לעסוק בצרכיו הגשמיים ובפרנסתו, לשם שמים.

וגם באותם "שיריים", אף שאין הם קרבים על גבי המזבח ממש – הרי הם נאכלים לכהנים בקדושה וטהרה; ובעיקר אסור לאכלם חמץ, "לא תאפה חמץ", רמז לכך שגם כאשר עוסקים בעניני העולם, יש לעשות זאת מתוך טהרה, ואסור לעשות זאת מתוך גאוה והתנשאות כחמץ, זהירות מפני ההרגשה של "כחי ועוצם ידי".

*

אמנם כל זה הוא בקמח שמביא ישראל, שהוא שייך לעניני העולם; אבל כאשר כהן מקריב קמח – הרי "כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל", לא רק קומץ קרב לה' אלא כל הקמח שלהם נשרף כליל, כי הם מובדלים מעניני עולם הזה, וחייהם קודש לעבודת ה' במובן הפשוט והגלוי.

מעובד על פי "רשימות" חוברת יג וחוברת קלד.