מערכת COL
|
יום כ"ט אדר ה׳תשס״ו
29.03.2006
רעיון לחזרה בבתי כנסת – פרשת ויקרא
COL מפרסם גם השבוע דרשה מוכנה לפרשת השבוע לשבת תצווה עבור השלוחים והתמימים ההולכים לבתי כנסת לחזרת דא"ח. הדרשה ב'כתבה מלאה'
בקשר לענין הקרבנות שבפרשת השבוע, אומרים חז"ל במדרש (ילקוט שמעוני תהלים רמז תשב):
"שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו, אמרה להם: חטאים תרדוף רעה (משלי יג, כא). שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו, אמרה להם: הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח, ד). שאלו לתורה חוטא מהו עונשו, אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו".
מתוך דברי חז"ל אלו נמצאנו למדים, שהרעיון הזה של הקרבת קרבן בתור כפרה על חטא ועבירה אינו כה פשוט ומובן. מדובר בחידוש מיוחד של התורה.
מצד ה"חכמה" – שום קרבן לא עוזר. ולכן בספר משלי, ספר החכמה של שלמה המלך "החכם מכל אדם", נאמר: "חכמים תרדוף רעה" – אין פשרות!... מי שחטא - סובל; כמו כן מצד ה"נבואה", ועוד יותר חריף: יחזקאל הנביא קובע ואומר "הנפש החוטאת היא תמות" – אין תקנה לנפש החוטאת, אלא רק עונש חמור של מיתה ח"ו. בעוד מצד ה"חכמה" הסתפקנו בעונש של "רעה", כאב ויסורים ח"ו, הרי מצד ה"נבואה" מוסיפים ומחמירים בעוצמת העונש: "הנפש החוטאת היא תמות".
דוקא כשמגיעים לספר התורה, חמשה חומשי תורה, אז מצליחים למצוא את ה'פטנט' שיכפר על החוטא, ללא צורך במיתה ויסורים חלילה: "יביא אשם ויתכפר לו". החוטא צריך בסך הכל לקנות בהמה ולהקריב אותה כקרבן (כפי שמפורט באריכות בפרשתנו כיצד מקריבים קרבנות וכו') – וקרבן זה מכפר על חטאו.
[במאמר מוסגר יצויין, שחז"ל ממשיכים ו'עולים דרגא'. המדרש ממשיך, "שאלו לקב"ה חוטא מהו עונשו, אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו" – כלומר: כשמגיעים כביכול אל הקב"ה בכבודו ובעצמו, שאינו מוגבל כביכול בהגבלות התורה, הרי אפילו קרבן לא צריך, אלא מספיקה עשיית תשובה – "יעשה תשובה ויתכפר לו". אולם כאן נתמקד בעיקר בחידוש התורה שיש צורך בקרבן לכפרה, בהתאם לתוכן הפרשה].
ב.
וזה ביאור הדברים:
ה"חכמה" ענינה הוא שכל והגיון. לפי השכל וההגיון, מעשה של עבירה מביא עמו נזק מסויים, לא בתור עונש בלבד – אלא בתור תוצאה טבעית. כשאדם עובר עבירה, הוא מביא על עצמו סבל בעצם מעשה העבירה, משום שמעשה העבירה הוא מעשה פגום ומקולקל, וכשהאדם מתעסק עמו הוא 'נדבק' בקלקול זה.
כשם שכל אחד מבין, שאדם שאוכל מאכלים לא בריאים או שואף לקרבו ריחות מזוהמים, הדבר משפיע לרעה על בריאותו וחייו. אפילו אם זה היה שלא באשמתו, אפילו אם הוא לא ראוי לעונש על כך, הוא לא ידע וכדומה – זה לא משנה. ברגע שהחומרים המסוכנים חדרו לגופו של האדם, הם משפיעים בהתאם, ומביאים עמם קלקול ונזק אל הגוף, ה' ישמרנו.
כך זה גם במישור הרוחני: העבירות גוררות עמהן נזק, לגוף ולנפש. כשיהודי אוכל חלילה מאכלות אסורות, אפילו אם זה היה שלא מידיעתו – הדבר מביא לו נזק וקלקול; וכמו כן בכל עבירה ועבירה, שהיא גוררת עמה קלקול ופגם.
לכן אומר שלמה המלך בספר משלי: "חטאים תרדוף רעה". מי שחוטא, שלא יתלונן אחר כך – כי בעצם החטא הוא מביא על עצמו "רעה". איזו "רעה"? זה תלוי לפי חומרת העבירה: ככל שהעבירה חמורה יותר, היא מקלקלת יותר את האדם העובר עליה. לפי הכמות והאיכות של העבירה – כך התוצאה השלילית שלה. לכל עבירה תוצאה המתאימה לה.
זה מצד מדריגת ה"חכמה"; אולם מצד מדריגת ה"נבואה", עולים דרגה:
ה"נבואה" ענינה הוא ההתקשרות עם השכינה. נביא הוא אדם כזה שפרש מדרכי העולם והוא נמצא בעצם במצב של התפשטות הגשמיות, חייו קודש לדביקות במדריגות רוחניות נשגבות, והוא חי את הנשמה הרוחנית באופן מוחשי.
מנקודת מבט זו, הרי שהקלקול של העבירה הוא יותר חמור. אם לפי ה"חכמה" העבירה רק מביאה לפגם וקלקול, כמו אוכל מקולקל המביא לכאב בטן – הרי לפי ה"נבואה" העבירה מביאה למצב של "מיתה", הפסקה כללית בכל החיים.
מצד ה"נבואה" חיים אמיתיים הם החיים של הנפש, החיים של דביקות בשכינה – וכשאדם עובר עבירה, אפילו עבירה קטנה, הרי הוא מנתק את עצמו מהחיים הנשגבים הללו, הוא בעצם 'הורג' את נפשו. ולכן מדגישה הנבואה: "הנפש החוטאת" – הנפש דוקא, שהחיים האמיתיים שלה הם הדביקות בשכינה – "היא תמות"! כאשר אדם עושה עבירה, הוא מפריד את נפשו מהדביקות במקור החיים, בקב"ה.
ולענין זה, אין הבדל בין עבירה לעבירה. אם לפי ה"חכמה" אמרנו שיש הבדל בין עבירה קלה לעבירה חמורה, למדת הנזק והקלקול שהם מביאים על האדם, הרי לפי ה"נבואה" אין הבדל בין עבירה לעבירה, כי לכולם יש תוצאה הרסנית אחת: הם מפרידים את הנפש מהחיים האמיתיים שלה.
ג.
אולם גם ה"נבואה" אינה תכלית המעלה, ויש מעליה את ה"תורה". ה"נבואה" ענינה התקשרות של האדם עם השכינה, יש כאן חיבור של האדם בעולם עם השכינה העליונה, חיבור של שני דברים; אולם ה"תורה" מייצגת את השכל האלוקי, חכמתו של הקב"ה, בטהרתה, כמות שהיא. החכמה האלוקית המופשטת לגמרי מהעולם.
ובכן, ה"תורה" למעשה רואה את החטא עוד יותר חמור. אם לפי ה"נבואה" אפשר לכפר על העבירה על ידי מיתה ח"ו, הרי שלפי ה"תורה" גם זה לא יועיל. מנקודת מבטה של החכמה האלוקית, מי שעבר עבירה אין לו שום זכות קיום בשום מובן, ואין מה לדבר על כפרתו.
אולם מצד שני, בגלל הקשר החזק של התורה עם הקב"ה, הרי היא "תורת חסד", תורה שמלאה בחסד ורחמים, ולכן אומרת התורה, כי למרות שבעצם לא היה ראוי בכלל לכפר על מעשה העבירה, הרי שהתורה כן מוצאת עצה, ואומרת לחוטא: "יביא אשם ויתכפר לו" – תביא בהמה לקרבן.
מה באמת עוזרת הבהמה? איך הקרבן יכול לתקן את הקלקול והנזק שהביא האדם על עצמו על ידי מעשה העבירה?
אלא, שהבהמה משמשת כתחליף לאדם. אמנם מצד השכל ההגיוני אי אפשר להשוות בין אדם לבהמה, אבל מצד התורה, שהיא מופשטת ומייצגת את חכמת הבורא, הרי שאין הבדל בין אדם לבהמה. לגבי הקב"ה, אין הבדל בין אדם לבהמה, כולם שווים באפסיותם לגבי הבורא. ולכן אומרת התורה, גם אם חטאת ואין לך זכות קיום – תוכל להחליף זאת על ידי הקרבת בהמה [מזכיר את ה"כפרות" שעושים בערב יום כיפור]. מנקודת מבטה של התורה, מתבטלים 'חילוקי המעמדות' שבין אדם לבין הבהמה, וגם בהמה יכולה לשמש תחליף אל האדם, למרות ההבדל הגדול שביניהם.
ואם נסביר זאת באופן קצת שונה, הקרבת הבהמה באה לבטא תוכן יסודי וכללי, שהוא המביא לכפרת העבירה:
כשאדם מביא בהמה לכפרה, הוא אומר בעצם שאין לייחס את העבירה אל האדם בכללותו ובמעלתו, אלא אל ה"בהמה" שבו. הבאת הבהמה כמוה כהתנצלות, שאמנם חטאתי עוויתי ופשעתי, אבל זה לא היה מתוך הכרה והסכמה מלאה של האישיות שלי, אדרבה: בתוך נפשי התנגדתי למעשה העבירה, אלא שמה אוכל לעשות וה"בהמה" הפנימית, היצר הרע, התגברו עלי ודחפו אותי אל העבירה המטופשת הזאת. אל תייחסו את המעשה הטפשי הזה אליי בתור בן אדם, אלא תבינו שהיתה כאן התגברות של ה"בהמיות" שבתוכי, שהיא שדחפה אותי והביאה אותי אל המעשה הזה.
מצד התורה, הקב"ה מרחם על האדם ומביא בחשבון שהאדם עשה את העבירה מצד התגברות ה"בהמה" שבתוכו – ולכן הכפרה היא על ידי הבאת בהמה, שבזה מדגישים שעשיית החטא אינה שייכת אל האדם עצמו, והוא עשה זאת רק מצד התגברות הבהמיות.
מקורות: 'אגרות קודש' חלק ה' ע' ג; 'רשימות' חוברת קסד.
"שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו, אמרה להם: חטאים תרדוף רעה (משלי יג, כא). שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו, אמרה להם: הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח, ד). שאלו לתורה חוטא מהו עונשו, אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו".
מתוך דברי חז"ל אלו נמצאנו למדים, שהרעיון הזה של הקרבת קרבן בתור כפרה על חטא ועבירה אינו כה פשוט ומובן. מדובר בחידוש מיוחד של התורה.
מצד ה"חכמה" – שום קרבן לא עוזר. ולכן בספר משלי, ספר החכמה של שלמה המלך "החכם מכל אדם", נאמר: "חכמים תרדוף רעה" – אין פשרות!... מי שחטא - סובל; כמו כן מצד ה"נבואה", ועוד יותר חריף: יחזקאל הנביא קובע ואומר "הנפש החוטאת היא תמות" – אין תקנה לנפש החוטאת, אלא רק עונש חמור של מיתה ח"ו. בעוד מצד ה"חכמה" הסתפקנו בעונש של "רעה", כאב ויסורים ח"ו, הרי מצד ה"נבואה" מוסיפים ומחמירים בעוצמת העונש: "הנפש החוטאת היא תמות".
דוקא כשמגיעים לספר התורה, חמשה חומשי תורה, אז מצליחים למצוא את ה'פטנט' שיכפר על החוטא, ללא צורך במיתה ויסורים חלילה: "יביא אשם ויתכפר לו". החוטא צריך בסך הכל לקנות בהמה ולהקריב אותה כקרבן (כפי שמפורט באריכות בפרשתנו כיצד מקריבים קרבנות וכו') – וקרבן זה מכפר על חטאו.
[במאמר מוסגר יצויין, שחז"ל ממשיכים ו'עולים דרגא'. המדרש ממשיך, "שאלו לקב"ה חוטא מהו עונשו, אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו" – כלומר: כשמגיעים כביכול אל הקב"ה בכבודו ובעצמו, שאינו מוגבל כביכול בהגבלות התורה, הרי אפילו קרבן לא צריך, אלא מספיקה עשיית תשובה – "יעשה תשובה ויתכפר לו". אולם כאן נתמקד בעיקר בחידוש התורה שיש צורך בקרבן לכפרה, בהתאם לתוכן הפרשה].
ב.
וזה ביאור הדברים:
ה"חכמה" ענינה הוא שכל והגיון. לפי השכל וההגיון, מעשה של עבירה מביא עמו נזק מסויים, לא בתור עונש בלבד – אלא בתור תוצאה טבעית. כשאדם עובר עבירה, הוא מביא על עצמו סבל בעצם מעשה העבירה, משום שמעשה העבירה הוא מעשה פגום ומקולקל, וכשהאדם מתעסק עמו הוא 'נדבק' בקלקול זה.
כשם שכל אחד מבין, שאדם שאוכל מאכלים לא בריאים או שואף לקרבו ריחות מזוהמים, הדבר משפיע לרעה על בריאותו וחייו. אפילו אם זה היה שלא באשמתו, אפילו אם הוא לא ראוי לעונש על כך, הוא לא ידע וכדומה – זה לא משנה. ברגע שהחומרים המסוכנים חדרו לגופו של האדם, הם משפיעים בהתאם, ומביאים עמם קלקול ונזק אל הגוף, ה' ישמרנו.
כך זה גם במישור הרוחני: העבירות גוררות עמהן נזק, לגוף ולנפש. כשיהודי אוכל חלילה מאכלות אסורות, אפילו אם זה היה שלא מידיעתו – הדבר מביא לו נזק וקלקול; וכמו כן בכל עבירה ועבירה, שהיא גוררת עמה קלקול ופגם.
לכן אומר שלמה המלך בספר משלי: "חטאים תרדוף רעה". מי שחוטא, שלא יתלונן אחר כך – כי בעצם החטא הוא מביא על עצמו "רעה". איזו "רעה"? זה תלוי לפי חומרת העבירה: ככל שהעבירה חמורה יותר, היא מקלקלת יותר את האדם העובר עליה. לפי הכמות והאיכות של העבירה – כך התוצאה השלילית שלה. לכל עבירה תוצאה המתאימה לה.
זה מצד מדריגת ה"חכמה"; אולם מצד מדריגת ה"נבואה", עולים דרגה:
ה"נבואה" ענינה הוא ההתקשרות עם השכינה. נביא הוא אדם כזה שפרש מדרכי העולם והוא נמצא בעצם במצב של התפשטות הגשמיות, חייו קודש לדביקות במדריגות רוחניות נשגבות, והוא חי את הנשמה הרוחנית באופן מוחשי.
מנקודת מבט זו, הרי שהקלקול של העבירה הוא יותר חמור. אם לפי ה"חכמה" העבירה רק מביאה לפגם וקלקול, כמו אוכל מקולקל המביא לכאב בטן – הרי לפי ה"נבואה" העבירה מביאה למצב של "מיתה", הפסקה כללית בכל החיים.
מצד ה"נבואה" חיים אמיתיים הם החיים של הנפש, החיים של דביקות בשכינה – וכשאדם עובר עבירה, אפילו עבירה קטנה, הרי הוא מנתק את עצמו מהחיים הנשגבים הללו, הוא בעצם 'הורג' את נפשו. ולכן מדגישה הנבואה: "הנפש החוטאת" – הנפש דוקא, שהחיים האמיתיים שלה הם הדביקות בשכינה – "היא תמות"! כאשר אדם עושה עבירה, הוא מפריד את נפשו מהדביקות במקור החיים, בקב"ה.
ולענין זה, אין הבדל בין עבירה לעבירה. אם לפי ה"חכמה" אמרנו שיש הבדל בין עבירה קלה לעבירה חמורה, למדת הנזק והקלקול שהם מביאים על האדם, הרי לפי ה"נבואה" אין הבדל בין עבירה לעבירה, כי לכולם יש תוצאה הרסנית אחת: הם מפרידים את הנפש מהחיים האמיתיים שלה.
ג.
אולם גם ה"נבואה" אינה תכלית המעלה, ויש מעליה את ה"תורה". ה"נבואה" ענינה התקשרות של האדם עם השכינה, יש כאן חיבור של האדם בעולם עם השכינה העליונה, חיבור של שני דברים; אולם ה"תורה" מייצגת את השכל האלוקי, חכמתו של הקב"ה, בטהרתה, כמות שהיא. החכמה האלוקית המופשטת לגמרי מהעולם.
ובכן, ה"תורה" למעשה רואה את החטא עוד יותר חמור. אם לפי ה"נבואה" אפשר לכפר על העבירה על ידי מיתה ח"ו, הרי שלפי ה"תורה" גם זה לא יועיל. מנקודת מבטה של החכמה האלוקית, מי שעבר עבירה אין לו שום זכות קיום בשום מובן, ואין מה לדבר על כפרתו.
אולם מצד שני, בגלל הקשר החזק של התורה עם הקב"ה, הרי היא "תורת חסד", תורה שמלאה בחסד ורחמים, ולכן אומרת התורה, כי למרות שבעצם לא היה ראוי בכלל לכפר על מעשה העבירה, הרי שהתורה כן מוצאת עצה, ואומרת לחוטא: "יביא אשם ויתכפר לו" – תביא בהמה לקרבן.
מה באמת עוזרת הבהמה? איך הקרבן יכול לתקן את הקלקול והנזק שהביא האדם על עצמו על ידי מעשה העבירה?
אלא, שהבהמה משמשת כתחליף לאדם. אמנם מצד השכל ההגיוני אי אפשר להשוות בין אדם לבהמה, אבל מצד התורה, שהיא מופשטת ומייצגת את חכמת הבורא, הרי שאין הבדל בין אדם לבהמה. לגבי הקב"ה, אין הבדל בין אדם לבהמה, כולם שווים באפסיותם לגבי הבורא. ולכן אומרת התורה, גם אם חטאת ואין לך זכות קיום – תוכל להחליף זאת על ידי הקרבת בהמה [מזכיר את ה"כפרות" שעושים בערב יום כיפור]. מנקודת מבטה של התורה, מתבטלים 'חילוקי המעמדות' שבין אדם לבין הבהמה, וגם בהמה יכולה לשמש תחליף אל האדם, למרות ההבדל הגדול שביניהם.
ואם נסביר זאת באופן קצת שונה, הקרבת הבהמה באה לבטא תוכן יסודי וכללי, שהוא המביא לכפרת העבירה:
כשאדם מביא בהמה לכפרה, הוא אומר בעצם שאין לייחס את העבירה אל האדם בכללותו ובמעלתו, אלא אל ה"בהמה" שבו. הבאת הבהמה כמוה כהתנצלות, שאמנם חטאתי עוויתי ופשעתי, אבל זה לא היה מתוך הכרה והסכמה מלאה של האישיות שלי, אדרבה: בתוך נפשי התנגדתי למעשה העבירה, אלא שמה אוכל לעשות וה"בהמה" הפנימית, היצר הרע, התגברו עלי ודחפו אותי אל העבירה המטופשת הזאת. אל תייחסו את המעשה הטפשי הזה אליי בתור בן אדם, אלא תבינו שהיתה כאן התגברות של ה"בהמיות" שבתוכי, שהיא שדחפה אותי והביאה אותי אל המעשה הזה.
מצד התורה, הקב"ה מרחם על האדם ומביא בחשבון שהאדם עשה את העבירה מצד התגברות ה"בהמה" שבתוכו – ולכן הכפרה היא על ידי הבאת בהמה, שבזה מדגישים שעשיית החטא אינה שייכת אל האדם עצמו, והוא עשה זאת רק מצד התגברות הבהמיות.
מקורות: 'אגרות קודש' חלק ה' ע' ג; 'רשימות' חוברת קסד.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
