(כדי שלא יאשימו אותי ה"חוקרים" בסילופים, אקדים ואדגיש שמדובר בשיחות לא מוגהות, שאפילו לא עברו עריכה של ממש בסדרת 'תורת מנחם' לע"ע).

*

בשיחת יום ב' דחג הסוכות תשכ"ה, מביא הרבי את הסיפור הידוע על הבעש"ט בענין סוכתו שהיתה נראית כלא כשירה וכו'. הרבי מקדים לסיפור: "ישנו סיפור ע"ד הבעש"ט, שלא שמעתי זאת מכ"ק אדמו"ר, אבל משמע שזהו ממקור נאמן, וישנם כמה וכמה שמספרים זאת בפשיטות, שזה מחזק שכן היה. ובכלל ידוע הפתגם בנוגע לסיפורי הבעל שם טוב, שאפילו באם לא היה בפועל, אבל הרי היה ביכלתו ובכחו שכן יהיה. ובפרט שהנ"ל משמע שזה אמיתי, וזה ענין פלאי ביותר".

לאחר הקדמה זו, מדייק הרבי באריכות ובביאור בסיפור זה – למרות שהוא מעיד כי הסיפור לא נשמע מהרבי הריי"צ. ולעניננו נוגע יותר, שהרבי מזכיר כאן בפשיטות את הפתגם: "שאפילו באם לא היה בפועל, אבל הרי היה ביכלתו ובכחו שכן יהיה".

*
בשיחת מוצש"ק פ' תצוה, פ' זכור, תשל"ט, מדבר הרבי באריכות על ענין זה (כיון שכאן מדובר בשיחה שנאמרה בשידור והוקלטה, הרי אף שלע"ע לא שמעתי את ההקלטה, מסתבר שהרשימה נכונה).

תוכן דברי הרבי הוא כך:

ישנם כמה סיפורים שמלמדים מספרים לילדים כחלק מחינוכם. יש אומרים שלא כל הסיפורים היו מתאימים אל המציאות, ובכמה סיפורים הוסיפו ליופי המליצה וכו', כדי ללמוד מזה מוסר השכל בנוגע לחינוך הילד.
ועל דרך זה בנוגע לסיפור הנ"ל [הסיפור בענין ה"אפוד" שראה רש"י ועל פיו כתב בפירושו "שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים"] שהמלמדים נהגו לספר סיפור זה, ולמרות שלא שמעו זאת מבר סמכא, אבל התוכן והמוסר השכל הוא בוודאי אמיתי, ויתכן שגם הסיפור הוא אמיתי.

ובדוגמא למה שאומרים על כמה סיפורים בנוגע לבעל שם טוב, שלא שמעו מהרביים אלא רק מחסידים, וגם מחסידים כאלה שמרוב התפעלות שינו והוסיפו בתוך הסיפור .. כיון שמדובר אודות הבעל שם טוב, או על אדמו"ר הזקן וכיוצא בזה, הרי הוא משער שבנוסף על הנס שהוא שמע מהם, היה נס בתור נס, נס גדול יותר, ו'מונח' אצלו שהיתה הוספה בתוך הסיפור –

אומרים אבל בשם גדולי ישראל, שכיון ומדובר אודות גדול בישראל, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר על נשיא בישראל, הרי אפילו אם המעשה לא היה בפועל, אבל בכחו היה שיהיה בפועל, אלא רק שבפרט זה הרי שהדבר לא הגיע לידי מעשה בפועל.

ועל דרך זה בנידון דידן – אף על פי שיתכן שהסיפור דלקמן שמספרים על פירוש רש"י לא היה בפועל, אבל זה היה יכול להיות, והתוכן וההוראה שבזה הוא אמיתי.

[למען הדיוק יש להעיר שבלקו"ש חכ"ו ע' 198 – משיחה זו – מובא הסיפור בפשטות, בתור סיפור שהמלמדים מספרים בחדר, ללא שום הוספה והסתייגות].

*
חושבני שמשיחות אלו עולה ברור שיטתו של הרבי בענין היחס לסיפורים מוגזמים, ואפילו ביחס לסיפורים שאולי בכלל לא קרו.

אך ראוי להדגיש, שכל זה אמור ביחס לסיפורים שאין בהם הוראה והלכה הנוגדת את ההלכות והמנהגים המקובלים בידינו באופן של "הלכה למעשה". ומכאן המקום לתמוה, באווירת ימי הפורים שמהם באים אנו, על הספר "אוצר מנהגי חב"ד" לחודש תשרי, שבעמוד שע בו נאמר:

"בשמחת תורה היה כ"ק אדמו"ר זי"ע מסיר את ההגבלה שהטיל על שתיית ה'משקה'".

ואני בער ולא אדע, מהיכן נלקחה הוראה זו. כפי שחיפשתי לעת עתה בשיחות שבהם דיבר הרבי על הענין, וכפי שביררתי אצל כמה חסידים מנאמני בית חיינו, הנה מעולם לא נאמר כזה דבר, ואפילו משל לא היה.

יתכן ובשנה אחת הורה הרבי כך באופן חד פעמי, אולם אם כן הרי זה קרה פעם גם באחרון של פסח, ופעם גם בשבת י"ז בתמוז (נדחה). ואין לזה קשר עם הנהגה קבועה בשמחת תורה.

בנוגע לפורים יש בשיחות ביטויים לכאן ולכאן, אף שלמעשה נראה יותר שאכן גם בפורים חלה ה'גזירה'. על כל פנים, יש מקום לדיון מסויים. אולם בנוגע לשמחת תורה, לא נאמר שום דבר בסגנון זה, וצריך עיון גדול מהיכן נלקחו הדברים.

ויהי רצון שבקרוב ממש נזכה לימים שבהם תמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, ותרבה הדעה והחכמה והאמת, ואז נשמח יחד ביום שכולו משקה.