"דידן נצח", זועקות הכותרות באדום, כחול וסגול ססגוני.
"ניצחנו"... "ניצחון"...
"שמחה גדולה ב770"
האותיות מרקדות להן במחול עליז בין האתרים שלנו.
ואני? ליבי שותת דם ואיני יוצא במחול עימהן, גם אם תושטנה לי את ידן.
כי... אין מקום לשמחה ואין מקום לצבעים, היכן שאנו עומדים היום.
כי... כשאני שומעת מילים כמו מלחמה ונצחון, אני מדמה בנפשי עמידה אל מול אויב קר מבט שחיצים משוננים חגורים למותניו, לא עמידה אל מול מה שאמור להיות בשר מבשרנו.
הפצע הפתוח אצלי בלב על המצב שלנו בליובאוויטש כיום נפער, מתרחב עד אין קץ.
מה זה היה לנו??? מתי זה הפכנו ל"הם" ו"אנחנו"??
מנסה לשים את האצבע על הנקודה בה החל הכל.
ג' תמוז. המון אדם ואני הקטנה בתוכם, אנשים טובים עם מבט יוקד רטוב מדמעות.
יחד עמדנו נבוכים סביב ההר. סוככנו בידינו והבטנו למעלה.
וההר עשן כולו, קול השופר הולך וקרב, ציפור כבר עצרה נשימתה, ברקים ורעמים כיוונו עצמם לרגע המתאים, אך משה שלנו איננו עוד.
המנהיג הכל יכול בעל פני המלאך עלה השמימה ואנחנו מצפים... שרק ירד משם...
שרק ירד... לא ביקשנו לנו דבר... שרק ישוב אלינו...
לא לוחות... לא תורה... רק שישוב, שיחייך אלינו את החיוך הטוב שלו, שאין עוד כמותו בתבל, שיאמר את המילה הנכונה שרק הוא יכול לומר. לא יכולים בלעדיו. רק שישוב.
והימים נוקפים.
לעיתים דומה כאילו תקתוק השעון איטי יותר. המחוגים ממשיכים להלך בכח ההרגל, אך ראשם שפוף הוא. כזה גם ראשנו...
הכאב הפך שגרה.
נותרה בידינו תורה אדירה. מימיו של הנהר לא פסקו מלזרום לרגע, אך אנו השתוקקנו אל הים בו התרגלנו לשחות.
היינו כטובעים.
היו אז ביננו מי שמצאו קרשים צפים על מים לתלות בהם את גופם הדווי . "משה רבינו לא מת", הם לחשו תחילה בשקט, בקול ענות חלושה.
הישרתי מבטי נכוחה. אימצתי היטב את עיני, כל כך רציתי להאמין להם. כל כך רציתי גם לראות...
אך רק ערפל גדול ריחף מולי פני, אבק דרכים לבן באופק הפתוח.
והידיעה שהיכתה בי ללא רחם כי דרך כל בשר השולטת בעולם לא פסחה גם עלינו. כמה שקשה לקבל זאת. וקשה... כל כך קשה...
אחר כך הפכה הלחישה לזעקה גדולה שניסתה לגבור על רחש הגלים המתנפצים. "הוא כאן איתנו בעיני בשר", המשיכה הצעקה. "למטה מעשרה טפחים". אחריה הריקודים ברחובה על עיר, אחריהם הדגלים והסיסמאות שנתלו על גזע כל עץ רענן ועל קירות הבתים, אל מול עיניהם המשתהות של העוברים בדרך ופניהם התמהות של אנשים שרכשו אלינו כבוד רב אך תמול שלשום.
מכאן התגלגלו האבנים מהר מידי במדרון.
לא אחת אני תוהה ביני לביני האם לא יכולנו לעצור אותן בזמן, לבלום אותן ברגל בוטחת ולבנות איתן חומה של שלום ואהבה, כזו שהרבי כל כך רצה.
האם השכלנו לכנוס את האנשים, נשים וטף ולצום עלינו שלושת ימים, להכות על השולחן באגרוף קפוץ, להתעלם מהכאב של מגע העץ על ידינו ולבקש להניח רגע בצד את הנושא של משיח... רק קצת... ולנסות להבין מה בדיוק קורה לנו?!?!
הכיצד זה הטפלנו את העיקר והעקרנו את הטפל??!!
למרות שקטונתי מליחס רחשי לב למנהיג שלנו, אין בליבי ספק כי לא לכך התכוון הרבי שלנו!!!
כן, זה נכון שהרבי החדיר בנו השכם והערב את עניין הגאולה.
לא היה עוד איש בעולם כולו ששאף ורצה וקיוה וחיכה...
אבל... מה זה היה לנו?
האם שכחנו בלהט הנושא שדומה כי יצא מכל פרופורציות, את האהבה העצומה שהחדיר בנו הרבי לכל יהודי, לכל נפש בעולם, לכל אחד ואחת?!
קל וחומר לנו, שאנשים אחים אנחנו, את אותה תורה ספגנו, אל אותו מנהיג נשאנו מבטינו ביחד, כל כך ביחד, אך לפני שנים מספר.
איכה זה מחקנו מתודעתינו את צמד המילים "אהבת ישראל" שליווה כל שיחה וכל הדרכה שקיבלנו, לא פחות מנושא הגאולה, אם לא יותר...
האהבה הזו שזרמה בעורקיו של הרבי והלמה בתוך ליבו וליבותנו בקצב אחיד.
היכן היא בינותינו כיום?
אין מקום לכולם כיום ב-770, כך מסתבר.
ואני עם דמעות בעינים זוכרת כי אך לפני עשור הצטופפנו עשרות ומאות אלפים באותו בית מדרש צנוע. לא אמר אחד כי צר לו המקום.
מחינו את הזיעה במטפחת המשובצת ונדחקנו עוד ועוד זה לזה, זו לזו.
מכיוון הבמה הוצפנו באור יקרות והחום החסידי שנשב מגופינו חימם את העולם כולו.

הנה בא אל קיצו עוד יום עם מאות מטיילים בנפאל הרחוקה.
ישבנו כמו תמיד סביב שולחנות ערוכים ושוחחנו דרך הפה, הלב והנשמה עד השעות הקטנות של הלילה.
אני רוצה לשתף אותכם שהשבת דיברנו איתם בין השאר על הרעיון של מחצית השקל. הגאונות שבביחד.
האחד מחזיק בכף ידו חצי, האחר נושא בכיסו עוד חצי ובקופה מתערבבים החצאים והופכים לשלם כזה, שהם בכלל שכחו שהיו פעם חצי.
כמו אצלנו בשולחן ובבית שזכינו לנהל כאן.
כל כך הרבה חצאים שהגיעו עם תרמילים כבדים מהארץ פורקים את התיק על הספות ויושבים יחד. כל כך יחד.
הנפש האלוקית שלהם שולחת מדורות של אור וחום אל הגוף וכל השברים והקרעים שהפרידו עד עתה בינם לבין כל מה שריח יהדות נושב ממנו, הולכים ומתאחים, נעלמים כלא היו כלל. הפנים מתבהרות, הידיים משולבות בחזקה.
טוב להם. הם שלם עכשיו.
ואני מביטה בהם ועצב מתגנב בליבי, חושבת ביני לביני עד מתי זה נוכל להמשיך ולדרוש אהבה ואחדות מכל העולם, כשאצלנו השורות כה מפורדות ומופזרות, כשהקרעים רק הולכים ומתרחבים...?! יחד עם זאת, יודעת בבירור, כי אם פה מתרחש הביחד המופלא והכמעט בלתי אפשרי הזה, אזי אנחנו, שינקנו אהבה ואחדות משחר ילדותנו, מי בכלל יכול לנו??
רק צריך להפנים עד כמה אנחנו חצי כיום.
ולהתפלל לשלם שהיה פעם...


חני, נפאל.