מערכת COL
|
יום ט"ז אדר ה׳תשס״ו
16.03.2006
רעיון לחזרה בבתי כנסת – פרשת כי תשא
COL מפרסם גם השבוע דרשה מוכנה לפרשת השבוע לשבת תצווה עבור השלוחים והתמימים ההולכים לבתי כנסת לחזרת דא"ח. הדרשה ב'כתבה מלאה'
יש כלל הקובע כי יש קשר בין המועדים שחלים במשך השבוע – לבין הפרשה בתורה שנקראת בשבוע זה. מכך מובן גם בקשר לפרשה שלנו, פ' כי תשא, שיש לה קשר עם ימי הפורים שנחגגו בשבוע זה של פ' כי תשא.
ובכן:
בתחילת פרשת השבוע מדובר על נושא מחצית השקל. "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש, עשרים גרה השקל, מחצית השקל תרומה לה'. כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם".
למעשה, מחצית השקל היא תרומה קבועה שהיתה חובה על כל יהודי בכל שנה. בתקופת חודש אדר, בכל שנה בזמן בית המקדש, והיתה מיועדת לצורך מימון קרבנות הציבור שמקריבים במשך השנה.
חז"ל אומרים, שבזכות מחצית השקל ניצל עם ישראל מגזירתו של המן. גזירתו של המן היתה קשורה גם היא עם כסף – כאשר המן בא לשכנע את אחשורוש בגזירתו, הוא אמר לו: "יכתב לאבדם, ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך". ובכן, "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים" (מגילה יג, ב).
כשנעמיק בענין נראה, שהקשר בין מחצית השקל לבין ההצלה מגזירת המן אינו רק בזה שבשני הדברים מדובר על שקלי כסף – בני ישראל מביאים מחצית השקל לה', ואילו המן שוקל עשרת אלפים ככר כסף למלך אחשורוש – אלא שהקשר בין שני הדברים הוא פנימי ומהותי:
אחד הדברים המיוחדים בגזירתו של המן היא היחס השווה שהוא התייחס לכל בני ישראל, ללא הבדל. השנאה של המן לבני ישראל היתה שנאה עצמית ומהותית, ולא היה אצלו שום הבדל בין ילד קטן לבין אדם מבוגר; בין איש לבין אשה; בין נער רך לבין תלמיד חכם מכובד. המן רצה "להשמיד להרוג ולאבד" את כולם ביחד, "מנער ועד זקן טף ונשים – ביום אחד"! אצל המן לא שיחקו חילוקי המעמדות בין בני ישראל, ובשונה מצוררים אחרים שהתמקדו בעיקר בחלק מסויים של בני ישראל – כמו: פרעה גזר רק על הזכרים, "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", והיוונים גזרו רק כנגד שומרי המצוות, "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" – הרי שהמן התנכל לעם היהודי כולו, מבלי שום הבדל.
ולכן מצות מחצית השקל שימשה כהקדמה שביטלה את גזירת המן – משום שגם היא מדגישה את האחדות שבין בני ישראל, את העובדה שאין הבדלים, בצד החיובי כמובן:
מצות מחצית השקל מיוחדת בכך שבה נאמר "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". בעוד במצוות אחרות יש רמות בקיום המצוה: יש מקיימים את המצוה בדיעבד ובצורה מינימלית, ויש מוסיפים ומהדרים ברמות שונות (כמו לדוגמא במצות משלוח מנות ומתנות לאביונים, יש אחד שמסתפק בנתינה המינמלית – ויש אחד שמוסיף ונותן לעשרות אביונים וכו'), הרי שבמחצית השקל קבעה התורה הגדרה כללית מאחדת שאין לחרוג ממנה בשום אופן.
מצוה זו מבטאת את האחדות שבין בני ישראל, כאשר אין יותר ואין פחות, כולם שווים מצד השורש העליון שלהם בקב"ה, ולכן כולם נותנים אותו הדבר בדיוק: מחצית השקל. וגם יהודי עשיר, שיכול לתת הרבה יותר, נותן דוקא את הסכום הקצוב הזה בדיוק כמו שנותן האביון הדל – כדי להדגיש את האחדות הפנימית שבין בני ישראל, שמצידה אין כל הבדל בין "נער ועד זקן, טף ונשים".
אחדות חיובית זו של "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" – היא שעמדה לנו להינצל מהאחדות השלילית שרצה המן לגזור עלינו, ובזכותה זכינו לנס פורים הנחגג עד היום הזה.
ב.
הקשר בין פרשת השבוע לבין חג הפורים, מתבטא בפרט נוסף:
בסיפור חג הפורים תופסת מקום נכבד ביותר דמותו של מרדכי הצדיק, שהוא זה שהנהיג את בני ישראל באותה התקופה, והוביל אותם לנס הגדול של פורים. ובכן, שמו של מרדכי רמוז בפרשת השבוע.
חז"ל אומרים (חולין קלט, ב) : "מרדכי מן התורה מנין"? כלומר: היכן יש רמז בתורה לגדולתו של מרדכי? [אגב, חז"ל שואלים כעין זה גם על אסתר: "אסתר מן התורה מנין"? ומשיבים: מהפסוק "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"; ואפילו להמן מוצאים חז"ל מקור בתורה, "המן מן התורה מנין"]. ומשיבים, שהדבר נלמד מהפסוק בפרשת השבוע המדבר על מעשה הקטורת, ושם נאמר: "קח לך בשמים ראש, מר דרור". כלומר: הראש לבשמים בחשיבותו ומעלתו הוא בושם בשם "מר דרור", ובמלים "מר דרור" יש רמז לשם "מרדכי", שהוא ה"ראש לבשמים, לצדיקים ואנשי כנסת הגדולה".
במיוחד הדבר בולט בתרגום אונקלוס, שמתרגם את המלים: "מר דרור" – "מירא דכיא", וכאן יש ממש את כל המילה "מרדכי" [במלים "מר דרור" יש רמז רק לעיקר השם – לאותיות "מרד"; אולם בלשון התרגום "מירא דכיא", יש רמז גם לאותיות האחרונות של השם – "כי"].
וכשנעמיק עוד נראה, שיש ברמז זה לשם "מרדכי" בפרשת השבוע דוקא – ענין של "הקדמת רפואה למכה":
בהמשך הפרשה מסופר על החטא הנורא של מעשה העגל. חטא זה קשור באופן ישיר לפורים, שכן חז"ל אומרים שגזירת הכליה על בני ישראל היל"ת באה עליהם בגלל "שהשתחוו לצלם" – עבדו עבודה זרה (מגילה יב, א) – בדוגמת מעשה העגל.
וכאן אנו רואים את "הקדמת רפואה למכה", כאשר עוד לפני שהתורה מספרת על חטא העגל – החטא הראשון של עבודה זרה שהביא נזק רב לבני ישראל ובתקופת אחשורוש הוא גרם לגזירת כליה חלילה על "שונאיהם של ישראל" – היא מקדימה ורומזת לנו את מרדכי, "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור", "מרי דכיא",
כי עוד לפני החטא והגזירה, מעמיד הקב"ה את מרדכי הצדיק שמחזיר את עם ישראל בתשובה ומביא להם את הישועה הגדולה.
מבוסס על: לקו"ש חכ"א ע' 492. שיחות פורים וש"פ תשא תשכ"ו.
ובכן:
בתחילת פרשת השבוע מדובר על נושא מחצית השקל. "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש, עשרים גרה השקל, מחצית השקל תרומה לה'. כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם".
למעשה, מחצית השקל היא תרומה קבועה שהיתה חובה על כל יהודי בכל שנה. בתקופת חודש אדר, בכל שנה בזמן בית המקדש, והיתה מיועדת לצורך מימון קרבנות הציבור שמקריבים במשך השנה.
חז"ל אומרים, שבזכות מחצית השקל ניצל עם ישראל מגזירתו של המן. גזירתו של המן היתה קשורה גם היא עם כסף – כאשר המן בא לשכנע את אחשורוש בגזירתו, הוא אמר לו: "יכתב לאבדם, ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלאכה להביא אל גנזי המלך". ובכן, "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים" (מגילה יג, ב).
כשנעמיק בענין נראה, שהקשר בין מחצית השקל לבין ההצלה מגזירת המן אינו רק בזה שבשני הדברים מדובר על שקלי כסף – בני ישראל מביאים מחצית השקל לה', ואילו המן שוקל עשרת אלפים ככר כסף למלך אחשורוש – אלא שהקשר בין שני הדברים הוא פנימי ומהותי:
אחד הדברים המיוחדים בגזירתו של המן היא היחס השווה שהוא התייחס לכל בני ישראל, ללא הבדל. השנאה של המן לבני ישראל היתה שנאה עצמית ומהותית, ולא היה אצלו שום הבדל בין ילד קטן לבין אדם מבוגר; בין איש לבין אשה; בין נער רך לבין תלמיד חכם מכובד. המן רצה "להשמיד להרוג ולאבד" את כולם ביחד, "מנער ועד זקן טף ונשים – ביום אחד"! אצל המן לא שיחקו חילוקי המעמדות בין בני ישראל, ובשונה מצוררים אחרים שהתמקדו בעיקר בחלק מסויים של בני ישראל – כמו: פרעה גזר רק על הזכרים, "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", והיוונים גזרו רק כנגד שומרי המצוות, "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" – הרי שהמן התנכל לעם היהודי כולו, מבלי שום הבדל.
ולכן מצות מחצית השקל שימשה כהקדמה שביטלה את גזירת המן – משום שגם היא מדגישה את האחדות שבין בני ישראל, את העובדה שאין הבדלים, בצד החיובי כמובן:
מצות מחצית השקל מיוחדת בכך שבה נאמר "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". בעוד במצוות אחרות יש רמות בקיום המצוה: יש מקיימים את המצוה בדיעבד ובצורה מינימלית, ויש מוסיפים ומהדרים ברמות שונות (כמו לדוגמא במצות משלוח מנות ומתנות לאביונים, יש אחד שמסתפק בנתינה המינמלית – ויש אחד שמוסיף ונותן לעשרות אביונים וכו'), הרי שבמחצית השקל קבעה התורה הגדרה כללית מאחדת שאין לחרוג ממנה בשום אופן.
מצוה זו מבטאת את האחדות שבין בני ישראל, כאשר אין יותר ואין פחות, כולם שווים מצד השורש העליון שלהם בקב"ה, ולכן כולם נותנים אותו הדבר בדיוק: מחצית השקל. וגם יהודי עשיר, שיכול לתת הרבה יותר, נותן דוקא את הסכום הקצוב הזה בדיוק כמו שנותן האביון הדל – כדי להדגיש את האחדות הפנימית שבין בני ישראל, שמצידה אין כל הבדל בין "נער ועד זקן, טף ונשים".
אחדות חיובית זו של "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" – היא שעמדה לנו להינצל מהאחדות השלילית שרצה המן לגזור עלינו, ובזכותה זכינו לנס פורים הנחגג עד היום הזה.
ב.
הקשר בין פרשת השבוע לבין חג הפורים, מתבטא בפרט נוסף:
בסיפור חג הפורים תופסת מקום נכבד ביותר דמותו של מרדכי הצדיק, שהוא זה שהנהיג את בני ישראל באותה התקופה, והוביל אותם לנס הגדול של פורים. ובכן, שמו של מרדכי רמוז בפרשת השבוע.
חז"ל אומרים (חולין קלט, ב) : "מרדכי מן התורה מנין"? כלומר: היכן יש רמז בתורה לגדולתו של מרדכי? [אגב, חז"ל שואלים כעין זה גם על אסתר: "אסתר מן התורה מנין"? ומשיבים: מהפסוק "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"; ואפילו להמן מוצאים חז"ל מקור בתורה, "המן מן התורה מנין"]. ומשיבים, שהדבר נלמד מהפסוק בפרשת השבוע המדבר על מעשה הקטורת, ושם נאמר: "קח לך בשמים ראש, מר דרור". כלומר: הראש לבשמים בחשיבותו ומעלתו הוא בושם בשם "מר דרור", ובמלים "מר דרור" יש רמז לשם "מרדכי", שהוא ה"ראש לבשמים, לצדיקים ואנשי כנסת הגדולה".
במיוחד הדבר בולט בתרגום אונקלוס, שמתרגם את המלים: "מר דרור" – "מירא דכיא", וכאן יש ממש את כל המילה "מרדכי" [במלים "מר דרור" יש רמז רק לעיקר השם – לאותיות "מרד"; אולם בלשון התרגום "מירא דכיא", יש רמז גם לאותיות האחרונות של השם – "כי"].
וכשנעמיק עוד נראה, שיש ברמז זה לשם "מרדכי" בפרשת השבוע דוקא – ענין של "הקדמת רפואה למכה":
בהמשך הפרשה מסופר על החטא הנורא של מעשה העגל. חטא זה קשור באופן ישיר לפורים, שכן חז"ל אומרים שגזירת הכליה על בני ישראל היל"ת באה עליהם בגלל "שהשתחוו לצלם" – עבדו עבודה זרה (מגילה יב, א) – בדוגמת מעשה העגל.
וכאן אנו רואים את "הקדמת רפואה למכה", כאשר עוד לפני שהתורה מספרת על חטא העגל – החטא הראשון של עבודה זרה שהביא נזק רב לבני ישראל ובתקופת אחשורוש הוא גרם לגזירת כליה חלילה על "שונאיהם של ישראל" – היא מקדימה ורומזת לנו את מרדכי, "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור", "מרי דכיא",
כי עוד לפני החטא והגזירה, מעמיד הקב"ה את מרדכי הצדיק שמחזיר את עם ישראל בתשובה ומביא להם את הישועה הגדולה.
מבוסס על: לקו"ש חכ"א ע' 492. שיחות פורים וש"פ תשא תשכ"ו.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
