מדברי הרבי בתש"נ לחשבונות הפוליטיים כיום / יוסי אליטוב
אינני מקנא במי שנדרשים להכריע בימים האלה על עתיד השותפות הפוליטית של הציבור החרדי.
האפשרות להקמת ממשלה של שמאל, מרכז וחרדים מטלטלת את המחנה האמוני, ומעמידה אותנו מול שאלות שקשה אפילו לנסח בלי לפתוח פצע.
עצם הנכונות לבחון שותפות עם גדי איזנקוט ואביגדור ליברמן מלמדת עד כמה השתנתה המציאות. הציבור החרדי נלחם, מבחינתו, על עצם קיומו. הסדרת מעמדם של בני הישיבות נוגעת בלב חייו.
מי שמבקש להבין כיצד יהדות התורה מגיעה לבחינת חיבור פוליטי שעד לאחרונה נראה בלתי אפשרי, צריך להתחיל משם. מהמצוקה, מתחושת ההפקרה ומההבנה שעולם התורה אינו יכול להוסיף לחיות מהבטחה להבטחה.
הטענות כלפי נתניהו קשות, ואי אפשר לפטור אותן במשיכת כתף. הציבור החרדי העניק לו נאמנות ממושכת, ולעומתה קיבל דחיות והסברים מדוע עדיין לא הגיעה השעה להסדיר את העניין שלשמו שלח את נציגיו לכנסת. מותר לתבוע ממנו תשובות. צריך לתבוע ממנו תשובות.
אלא שמעבר לחשבון עם נתניהו עומדת שותפות עמוקה עם ציבור שלם. מצביעי הליכוד ואנשי הציונות הדתית הם שותפינו במאבק על זהותה היהודית של המדינה. קשר כזה נטוע בחיים עצמם, והקרע שעלול להיווצר בו יישאר גם לאחר שההסכמים הקואליציוניים ייחשבו להיסטוריה.
מנגד עומדים שותפים אפשריים שהפער בינינו לבינם נוגע לעצם משמעותה של מדינה יהודית. הבטחה להסדרת הגיוס אינה מוחקת את הפער הזה.
היא מעמידה את ההנהגה התורנית בפני הכרעה כבדת משקל, המסורה לגדולי ישראל. דווקא משום כך, צריך להניח לפניהם את מלוא השאלות.
*
הזיכרון מחזיר אותנו לממשלת רבין שהוקמה בשנת 1992 בהשתתפות ש"ס, ולמחלוקת החריפה שליוותה אותה בציבור החרדי. שנתיים קודם לכן התחוללה פרשת "התרגיל המסריח", שבמהלכה כמעט קמה ממשלה בראשות שמעון פרס.
בפסח 1990 נמנעו אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי מלתת לפרס את התמיכה הדרושה. עמדתו הנחרצת של הרבי עמדה ברקע החלטתם.
בספר "ברגע האמת", שכתבתי עם שלום ירושלמי ועם חברי ועמיתי אריה ארליך, תיעדנו את הדרמה ואת השיחה שהתקיימה למחרת כישלון הצגת הממשלה.
שניים מנכבדי חסידות גור בניו יורק הגיעו אל הרבי והסבירו את התועלת שתצמח למוסדות התורה מממשלה בראשות פרס.
הרבי דיבר בתקיפות והכה בידו על הקיר שלצדו: "אני מדבר על חיים של מיליוני יהודים שעלולים להיות בסכנה, ואתם מדברים איתי על כסף?!"
בלב הדברים עמדה שאלת פיקוח הנפש. הרבי חשש גם מהעידוד שישאבו ארגוני הטרור ואוייבי ישראל מעצם השיחות עמם, מהאפשרות שיפרשו אותן כהוכחה שהטרור משתלם. המסר שמשדרים לאויב היה בעיניו חלק ממשי משאלת ביטחונם של יהודים.
זאת הנקודה שמחזירה אותי לימים ההם. המציאות השתנתה, והאנלוגיה אינה הכרעה. אבל השאלה כיצד אויבינו מפרשים את המהלכים שלנו עודנה מונחת על השולחן.
*
מה יראו בטהרן ביום שבו נתניהו יעזוב את לשכת ראש הממשלה? איזו תמונה יבקשו להציג בביירות? כיצד יתאר אותה ארדואן? מה יאמרו הקטארים?
כאן ידברו על משבר האמון עם החרדים ועל סוגיית הגיוס. ינתחו את תוצאות הבחירות ואת האפשרויות להרכבת קואליציה.
החשש שלי הוא שמעבר לגבול יבחרו מתוך כל המורכבות הזאת תמונה אחת: המנהיג שבראשותו הנחיתה ישראל מהלומות על איראן ועל חיזבאללה, איבד את השלטון בארצו.
כל השאלות הקשות על מדיניות נתניהו לפני שבעה באוקטובר עומדות במקומן. גם הביקורת על התנהלותו מאז אינה נעלמת.
ובכל זאת, בעיניי הוא מזוהה כיום עם נכונות להפעיל כוח נגד מוקדי האיום על ישראל. האם אויבינו יפרשו את החלפתו גם כהיחלשות הנכונות הזאת?
אינני יודע. זאת בדיוק השאלה שמבהילה אותי. אם הם ישכנעו את עצמם שהיד התקיפה נחלשה, מה יעשו עם המסקנה הזאת? האם יראו בכך הזדמנות לשקם את כוחם ולשוב ולנסות לפגוע בנו?
הרתעה תלויה גם במה שהאויב חושב שאנחנו מוכנים לעשות. הוא עלול לטעות בהערכתו, אבל גם לטעות שלו עלול להיות מחיר בחיי יהודים.
לכן התמונה שתצא מירושלים היא שיקול שצריך לבחון ברצינות, לצד ההסכמות שיושגו בחדרי המשא ומתן.
*
הפרסומים על חשדות לניסיון השפעה קטארי על הבחירות מוסיפים לדאגה. המוני הערבים שפשטו על הקלפיות לא הגיעו לבדם. אלה חשדות הטעונים בירור, ולא הוכחה שגורם זר הכריע את הבחירות. ככל שיתאמתו, תתחדד גם השאלה איזה הישג ביקשו הגורמים המעורבים להשיג כאן.
אני מכיר גם את הטענות הנוגעות לקשרים של יועצים בסביבת נתניהו עם קטר. הן מחייבות תשובות בפני עצמן.
לצד הבירור הזה עומד החשש שטהרן וגורמים עוינים נוספים יבקשו להציג את החלפתו כניצחון שלהם. מה תהיה משמעותה של חגיגת ניצחון כזאת, ואיזו זריקת עידוד היא עלולה לתת למי שמייחלים לפגוע בישראל?
היכולת של ממשלה חדשה להרתיע תלויה, כמובן, במדיניותה ובמעשיה. ובכל זאת, כבר ברגע הקמתה יוצא ממנה מסר.
אינני משוכנע שאנחנו מקדישים די מחשבה לאופן שבו המסר הזה ייקרא אצל מי שמחפשים בכל עת סימן לחולשה.
בהקשר הזה חוזר אליי הסיפור על משלחת נכבדי חב"ד שביקרה אצל כ"ק האדמו"ר מגור. בשיחה על אירועי תש"ן ועל עמדתו של הרבי, נשאלה השאלה מי צדק אז. לפי המסופר, האדמו"ר חייך והשיב: "הלובביצ'ר ראה בעליונים".
היום איננו זוכים לשמוע את הדברים מפי הרבי. אנו נשענים על גדולי ישראל שבדורנו, הנושאים באחריות להכרעות שאין כבדות מהן. המצוקה של עולם התורה ניצבת לפניהם במלוא חריפותה, ועמה האחריות לשלומם של יהודים.
השאלה שלי נשארת פתוחה. כאשר יושלם החשבון הפוליטי בירושלים ותצא לעולם התמונה של נתניהו עוזב את לשכתו, מה יראו בה אויבינו?
ובעיקר, מה יעשו למחרת?
מאפשרים לכם לקבל
