מתי ׳הריקוד הספונטני׳ באמת היה ספונטני / הרב אסי שפיגל
הרב אסי שפיגל
יש התוועדויות של הרבי שנחקקו בזיכרוני באופן מיוחד, התוועדויות ששינו את חיי. אחת הזכורות שבהן היא התוועדות שבת תולדות תשמ״ח. היא עומדת חיה מול עיניי עד היום, בגלל הדיבורים שזכינו לשמוע מהרבי, ובגלל השמחה והריקודים שנמשכו ב-770 אחרי שההתוועדות הסתיימה והרבי יצא מהאולם.
בדרך כלל, כשהסתיימה התוועדות של שבת ואחריה תפילת מנחה, ולפעמים גם ערבית, הקהל התפזר ברגע שהרבי יצא מבית המדרש. אחרי שעות ארוכות של עמידה והקשבה מאומצת, כולם מיהרו לאכול ולהתאושש קצת. קבוצת ה״חוזרים״ נשארה לשנן את דברי הרבי לקראת כתיבתם, ורוב הציבור הלך הביתה שמח וטוב לב. שהקהל כולו יישאר במקומו וימשיך לרקוד בכל כוחו? דבר כזה זכור לי רק מאותו מוצאי שבת, בכסלו תשמ״ח.
בשפה של אנ״ש והשלוחים יש ביטוי מוכר: ״הריקוד הספונטני״. בבאנקעט הגדול של כינוס השלוחים, בסיום ה׳רול קול׳, המעמד שבו מכריזים את שמות כל המדינות שבהן פועלים שלוחי הרבי, פורצים השלוחים בריקוד. את הביטוי אומרים בקריצה, כי לכולם ברור שהריקוד הגדול יגיע. כולם מחכים לו, וברגע הנכון, בכל שנה מחדש, הוא פורץ ״באופן ספונטני״. אם כך, תשאלו, למה בכלל קוראים לו ספונטני?
יש רגעים בחיים שבהם פורץ ריקוד ספונטני אמיתי. רגעים של התרוממות רוח שכולם מרגישים יחד, בלי קשר לשאלה אם היינו מוכנים להם. פתאום מאיר האור, וכולם מרגישים את אותה שמחה ואת אותו חשק לרקוד שעות. זה מה שחווינו ב-770 באותו מוצאי שבת, בסיום התוועדות הרבי בכינוס השלוחים העולמי הראשון. בלי שום תכנון, ובשונה מכל שבת אחרת, הקהל המשיך לשיר את ניגון ראש חודש כסלו ולרקוד במלוא המרץ גם אחרי שהרבי יצא.
אני זוכר את כולם עומדים על הספסלים וקופצים. זה נמשך זמן ארוך מאוד, ואף אחד לא רצה ללכת. כעבור כמה דקות אני קולט בזווית העין את ר׳ חיים ברוך הלברשטם שי׳, האיש האגדי שדרכו כבש הרבי את העולם (ולא רק את גליציה), מגיח מלמעלה עם מצלמת הווידאו על הכתף ומתעד את הרגעים. גם הוא, כמו כולם, הרגיש את גודל השעה, ותיעוד הריקוד הזה פשוט התבקש מאליו.
חסיד מבוגר עטוף בצעיף מחייך בין הרוקדים בזאל של 770, באותו מוצאי שבת
מה גרם להתפרצות השמחה הזו? היה כאן שילוב של כמה דברים שהגיעו לשיאם. זו הייתה שנת תשמ״ח, שהרבי התייחס אליה כבר בתחילתה באופן מיוחד, שנה שמגיעה פעם באלף שנה. כולנו היינו עדיין תחת הרושם של ההקפות של תשמ״ח, שכמותן לא נראו שנים רבות, והימים היו רוויי הפתעות. בכ׳ מרחשוון חילק הרבי דולרים לכל הקהל, ובאותו יום החל בנוהג של חלוקת קונטרסים לציבור, כשהראשון שבהם היה קונטרס ״החלצו״ הידוע. אווירת ״דידן נצח״ ריחפה ב-770 כבר חודשים, וביום שלישי של אותו שבוע, כ״ה מרחשוון, חגגנו שוב, כשנדחה הערעור על תוצאות המשפט של ה׳ טבת. ועל כל זה נוספה תחושת הרוממות שהביא כינוס השלוחים העולמי הראשון. ראינו איך פניו של הרבי מאירות בשמחה מיוחדת, שמחה שרק כינוס של שלוחים מכל העולם יכול להביא. כל פעם שהרבי נכנס לתפילה, וגם במהלך התפילות, הוא היה שרוי בשמחה גדולה, והנוכחים בד׳ אמותיו הרגישו את זה היטב.
ועם כל זאת, אני חושב שהסיבה העיקרית לריקוד הייתה ההתוועדות עצמה, והדברים שזכינו לשמוע מהרבי. כדי לקבל את התמונה המלאה צריך לחזור וללמוד את ההתוועדות של אותה שבת. השיחות הראשונות הוגהו, ואפשר למצוא אותן בתורת מנחם ובספרי השיחות. לשיחה המוגהת יש השלמות שנדפסו בלשון הקודש וגם בשיחות קודש, וכדאי מאוד ללמוד אותן בעיון. את הכול אפשר למצוא באתר ׳המפתח׳. ואם לתמצת הכול לנקודה אחת: באותה שבת הרעיף הרבי על השלוחים ברכות עצומות, ברוחניות ובגשמיות. ההתוועדויות של הרבי היו תמיד גדושות בברכות, אבל ההתוועדות הזו כולה ברכה.
בשיחה הראשונה דיבר הרבי על כך שהשליחות הראשונה בתורה נזכרת בסוף פרשת תולדות: ״וישלח יצחק את יעקב״. בפרשת חיי שרה מסופר אמנם על שליחותו של אליעזר, ועל כך האריך הרבי בכינוסים של שנים שבהן חל הכינוס בחיי שרה, אבל אליעזר היה בסופו של דבר עבד ולא שליח. יעקב אבינו הוא השליח הראשון. הרבי הסביר באריכות את ההבדל בין השניים: לעבד אין מציאות משלו, וכל מציאותו היא מציאות האדון. השליח, לעומתו, צריך להכניס את מציאותו האישית לתוך השליחות. לא חלילה מתוך ״כוחי ועוצם ידי״, אלא כך שהשליח ישקיע בשליחות את כל כישרונותיו ויכולותיו, ולא ישמש רק כעבד.
יד על כתף ושירה בקול: חסידים ותמימים בריקוד שנמשך ב-770 זמן רב לאחר שהרבי יצא מבית המדרש
בשיחה השנייה המשיך הרבי ללמוד הוראה מהפרשה, ודיבר על הברכות שקיבל יעקב מיצחק עוד לפני שיצא לשליחות. הברכות הגיעו בשתי פעימות: פעם אחת הברכה המרכזית, ״ויתן לך״, ופעם נוספת ממש לפני היציאה לדרך, ״ויפרך וירבך... ויתן לך את ברכת אברהם״. וכך אמר הרבי: ״מכך אפשר ללמוד גם בנוגע לכינוס השלוחים... לפני ש׳יצחק׳ שבדורנו שולח שליח, הוא מברך אותו... בברכות שלמעלה ממדידה והגבלה... ולכל לראש ברכות בגשמיות שיתברכו בפרנסה בהרחבה... ולאחרי זה ברכות בלימוד התורה... וכן בעת מינוי השליח מקבלים עוד פעם את ברכת ׳יצחק׳, וכפי שרואים בפועל בקיום ברכות אלו... שכל השלוחים הסתדרו ב״ה והעמידו משפחות בבנים ובנות... ורואים את הברכות שלמעלה מדרך הטבע בהצלחת השלוחים במילוי שליחותם״. כל אחד יכול לשער מה הרגשנו כששמענו את המילים האלה.
אבל ההפתעה הגדולה הגיעה בשיחה השלישית. הרבי אמר שהברכות צריכות להיות בגשמיות כפשוטה, ולכן, כדי שהשלוחים לא יצטרכו לדאוג כל כך להוצאות, הוא ישתתף מקופה מיוחדת: נתינה של 10 אחוזים מהחובות, והלוואה על 50 אחוזים משאר החובות. שהרבי יודיע בהתוועדות על עזרה כלכלית לכל השלוחים בעולם, ובהיקפים כאלה? הייתי אז בחור צעיר, עוד לא בן 20, והמתנה הזו לא נגעה אליי, ובכל זאת אני זוכר היטב את התחושה. העובדה שהגענו לתקופה שבה הרבי מחלק לשלוחים כסף, ובסכומים כאלה, רוממה את כולנו. הרגשנו שהכול קשור ל״דידן נצח״, שאנחנו בזמנים מסוג חדש, ושהרבי פותח לשלוחים צינורות חדשים של שפע. בהמשך ההתוועדות הודיע הרבי על הפתעה נוספת: חלוקת קונטרס לשלוחים ולשלוחות למחרת, ביום ראשון, ראש חודש כסלו. הדיבורים האלה וההבטחה להטבת מצבם הכלכלי של השלוחים הם שרוממו את הקהל, והם שגרמו לכולם להמשיך לרקוד זמן רב אחרי שהרבי יצא מבית המדרש.
בשיחת הרבי לפרשת תולדות (לקוטי שיחות חלק כה) מבואר שיש מצוות, כמו ברית מילה, שקיומן נמשך ומתחדש כל הזמן, גם זמן רב אחרי שקוימו בפועל. אולי אפשר לומר על דרך זה שיש גם ריקודים שנמשכים זמן רב אחרי שהתרחשו. ולכן, הריקוד בכינוס השלוחים נקרא ״הריקוד הספונטני״ לא בבדיחות הדעת אלא ברצינות. הוא המשכו של אותו ריקוד ספונטני היסטורי, בכינוס השלוחים העולמי הראשון, בשבת תולדות תשמ״ח.
היום, יותר מתמיד, ולמרות ובגלל כל מה שקורה סביבנו, עלינו לשנן את אותה שיחה ולהתבונן בה שוב ושוב. כשנביט היטב סביבנו ובתוכנו ונתמקד בברכות שמעניק לנו הרבי עוד לפני היציאה לשליחות, ועל אחת כמה וכמה בשליחות עצמה, נמשיך גם אנחנו, בבית שלנו, את הריקוד הספונטני עם הרבי, עד ביאת משיח צדקנו בקרוב ממש. לחיים ולברכה, ושבת שלום.
מוקדש לידיד נפשי, שליח הרבי באודסה הרב אברהם וולף שליט״א, ולכל השלוחים בעולם, באהבה ובשמחה
מאפשרים לכם לקבל
