הכוח להמשיך לחפור גם בידיים ריקות / הרב יוסף יצחק אליטוב
אברהם אבינו איננו עוד, ובארותיו הולכות ונעלמות תחת ערמות עפר. המקומות שהשקו אדם ובהמה, שהעניקו חיים לארץ הצמאה, נסתמים בידי הפלשתים. אל הבארות הללו שב יצחק. הוא מסלק את העפר, חופר מחדש ומחזיר להן את השמות שקרא להן אביו.
התורה מתעכבת על עבודתו. בארות שנחפרו, בארות שנסתמו, מריבה על המים וחפירה נוספת. בתוך תולדות חייו של האב שעלה על המזבח ונבחר להמשיך את ברית אברהם, תופסת מלאכת החפירה מקום רחב ומפתיע. פעם אחר פעם אנחנו שבים עמו אל האדמה.
מה נותן לאדם כוח לשוב אל מקום שכבר סתמו? להמשיך במפעלו של אביו גם כשהמציאות כאילו מחקה אותו? העפר כבר מונח שם, ועל החופר מוטל לשאת שוב את כובדו. מה רואה יצחק כשהוא עומד מול האדמה הזאת, ומניין הוא נוטל כוח להתחיל?
כשהבאר נעלמת
"סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר". תחילה נחסם פי הבאר באבנים, ואחר כך התמלא החלל בעפר, כפי שמפרש האור החיים הקדוש באחד מביאוריו. החסימה הראשונה מנעה את השימוש. המילוי טשטש את עצם קיומה של הבאר, עד שהבארות היו, כלשונו, "כלא היו".
מול באר שפיה חסום אפשר להצביע על המכשול ולדעת מה צריך להסיר. כאשר החלל כולו מתמלא, נשארת לפנינו אדמה. מי שאינו יודע מה היה כאן עלול לעבור במקום בלי להעלות בדעתו שמתחת לרגליו חבויים מים. העפר הסתיר גם את הסיבה לחפור.
יצחק רואה את אותו עפר שרואים כולם. הידיעה על הבאר נותנת לעפר משמעות אחרת בעיניו. הוא יודע מה צריך להסיר, מפני שהוא יודע מה אפשר למצוא. אביו כבר מצא כאן מים, ומלאכתם של הסותמים אינה מבטלת את קיומו של המקור. המים ישנם. צריך להגיע אליהם.
החפירה מגלה דבר שהיה קיים עוד קודם שהחופר הגיע. את המים אין הוא מייצר. הוא מסיר את מה שמונע מהם להופיע, עד שכוח הנביעה של המקום עצמו מתגלה. בעבודת יצחק, כפי שהיא מתבארת בחסידות, יש משמעות מיוחדת לכך שהמים עולים מתוך האדמה שנחפרה.
הידיעה שיש מים אינה עושה את העפר קל יותר ואת האבן רכה יותר. היא נותנת טעם לשאת את כובדם. החופר זקוק לה דווקא בשעות שבהן ידיו מלאות אדמה, ואין בהן אפילו טיפה אחת של מים. עליו להשקיע את כוחו במה שעדיין אינו יכול לראות.
חסד וגבורה
שתי דרכים ניכרות בעבודתם של אברהם ויצחק. אברהם הוא איש החסד. הוא יוצא אל הבריות, מכניסן אל אוהלו, מאכיל ומשקה ומקרבן להכיר במי שאמר והיה העולם. השפע שבו פונה החוצה. אדם מגיע אליו כשהוא רעב וצמא, ובתוך הטובה שהוא מקבל נפתח לפניו גם עולם של אמונה.
החסד מעניק לאדם דבר שעדיין לא הגיע אליו בכוחות עצמו. מישהו גדול ממנו מתקרב אליו, מלמד אותו ונושא אותו מעט למעלה. בלשון החסידות, זו תנועה "מלמעלה למטה": הקדושה מאירה בתוך מציאות שעדיין זקוקה לאור הבא אליה מבחוץ.
יצחק הוא איש הגבורה. בעבודתו מודגשות היראה, ההתבטלות לפני הקב"ה והעלאת המציאות אליו. הוא מעמיק בתוך המקום עצמו, עד שגם מה שהיה מכוסה ומרוחק נעשה כלי לאלוקות. התנועה היא "מלמטה למעלה", מתוך הארץ ומתוך האדם המבקש להתקרב.
האורח מקבל מידיו של אברהם. בבארותיו של יצחק מתגלה כוח הנביעה של המקום שבו הוא חופר. ההבחנה הזאת, המתבארת ב"תורה אור", מאירה שתי דרכים להביא חיים לעולם. החסד מעניק ומעורר, והגבורה דורשת מן המקבל לעמול עד שהדבר שניתן ייקנה בתוכו.
גם אברהם חפר בארות, והתורה עצמה מספרת זאת. ההבחנה נוגעת למידה המרכזית בעבודתו של כל אחד מן האבות. כשיצחק חוזר אל בארות אביו, גבורתו משמשת להמשכת החסד. בעבודת היראה וההתבטלות שלו הוא משלים את מידתו של אברהם, כפי שמתבאר בקדושת לוי.
בעבודת היראה אדם מעמיד את עצמו לפני הקב"ה ומקבל עליו את רצונו. הדבר דורש ממנו לצאת מגבולות נוחותו והרגליו. כשמגיע זמן הלימוד והוא עייף, עליו להתיישב וללמוד. כשהתפילה דורשת ריכוז, עליו לשוב ולכוון את דעתו. קבלת רצונו של הקב"ה נעשית למאמץ ממשי, שהאדם נושא גם כשההתלהבות אינה נושאת אותו.
מעבר לשבעת הימים
הכוח הזה מקבל עומק נוסף כשמתבוננים ברמז שבשמות יצחק, יעקב ויוסף. שלושתם כפולות של שם הוי"ה, העולה עשרים ושש. יוסף עולה מאה חמישים ושש, שש פעמים שם הוי"ה. יעקב עולה מאה שמונים ושתיים, שבע פעמים. יצחק עולה מאתיים ושמונה, שמונה פעמים.
הרמז מובא ב"בית יעקב" בשם האר"י הקדוש. אפשר לקרוא לאורו שלוש דרכים שבהן הקדושה פוגשת את העולם, ולמצוא בהן גם פתח להבנת חפירתו של יצחק.
יוסף עומד בתוך עולם המעשה. הוא שליט במצרים, אוצר תבואה, מכלכל ארץ ומנהל את חייה בתוך שנות רעב. הקדושה שלו פועלת בלב מציאות של חשבונות, שדות, מסחר ושלטון. בשש הפעמים שבשמו אפשר לראות את הכוח להאיר את ששת ימי המעשה, להכניס את שם הוי"ה אל המקומות שבהם מתנהלים חיי החולין.
יעקב נושא בשמו את השבע, את שלמות המעגל. ששת ימי המעשה מגיעים אל שבת קודש. שש שנות עבודת האדמה מגיעות אל השמיטה. גם רבים ממעגלי המועדים נשזרים בשבע: שבעת ימי הפסח והסוכות, ושבעה שבועות של ציפייה למתן תורה. הקדושה מעניקה לזמן את שלמותו, ולכל ימיו את מקומם.
בשמו של יצחק מופיע השמונה. לאחר שהמעגל הושלם, נפתחת מדרגה שמעל גבולותיו. זו משמעותו של השמונה בביאורו של המהר"ל: מדרגה שמעבר לטבע, מעבר לסדר שנברא בשבעת ימי בראשית.
דווקא יצחק, הנושא בשמו את הרמז הזה, שב שוב ושוב אל האדמה. אפשר לראות בכך את עומק עבודתו. הכוח שמעל הטבע נותן לו לעמוד בתוך העבודה הארצית ולהוסיף בה גם כשהמראה הגלוי מכביד על האמונה. הוא חופר באותה אדמה, אבל את האפשרות הטמונה בה הוא מכיר ממקום עמוק יותר.
מה שאין העין רואה
אדם רואה את מה שעומד לפניו. הראייה הפנימית מבקשת להכיר גם את מה שטרם קיבל צורה גלויה. בין שתיהן יכול להיפער מרחק גדול: העין פוגשת עפר, והאמונה יודעת שמתחתיו מצוי מקור מים. המרחק הזה הוא מקום עבודתו של החופר.
בזקנותו כהו עיניו של יצחק. ואף על פי כן, בדמותו מתגלה ראייה שאינה נמדדת רק בכוחן של עיני הבשר. באחד מביאורי המדרש, כהות העיניים עצמה נקשרת למבטו בשכינה בשעת העקדה. כבר שם נפגשות, באופן מופלא, חולשת הראייה הגשמית ועוצמת המפגש עם מה שמעבר לנראה.
אפשר לשוב מתוך ההבחנה הזאת אל יצחק הזורע. קודם שהארץ העלתה מאה שערים, היו בידיו זרעים. הוא נתן אותם באדמה בשעה שהיבול עוד לא היה לפנינו. בין המעשה לתוצאה נפרשה דרך שלמה, ובתחילתה נדרש ממנו למסור לאדמה דבר ממשי מתוך אמונה במה שעתיד לצמוח.
זוהי התנועה המתוארת בלשון שהביאו התוספות: "שמאמין בחי העולמים וזורע". האמונה קודמת למראה השיבולים. היא מאפשרת לאדם להניח את הזרע במקום שבו הוא נעלם מעיניו, ולהוסיף בעבודתו בעוד הצמיחה מתרחשת בסתר.
כך אפשר להבין גם את מבטו של החופר. הוא מסלק אבן, ומתחתיה עוד עפר. גם למחרת ייתכן שלא יראה מים. אבל בעיני רוחו נוכחת הבאר שאליה הוא מבקש להגיע, והידיעה הזאת מחברת את האבן שהוא מסיר היום אל המים שיתגלו בהמשך.
כאן מקבלת הגבורה של יצחק גם את מובנה הקרוב, גבורתו של הגיבור. היראה מעמידה אותו לפני הקב"ה, והתוקף מאפשר לו לשאת את מה שנדרש ממנו. הוא מסוגל להשקיע את כוחו גם כשהוא מבין שהדרך ארוכה ושהתוצאה אינה ממתינה מעבר לאבן הקרובה.
לפעמים נדרשת גבורה לרגע אחד. החופר נזקק לה לאורך ימים. עליו לשוב אל אותה מלאכה אחרי שההתרגשות שככה, להמשיך לזרוע, להשקות ולהשקיע גם בתהליך שנמשך שנים. הידיים מתעייפות, והראייה הפנימית משיבה להן את סיבת העבודה.
במובן הזה, כוחו של השמונה נוגע גם לחיינו. כוח האמונה שנמסר לנו מאפשר להוסיף לעבוד כשגבולות ההרגל כבר מציעים לעצור. האדם יודע שהדרך עוד ארוכה, ובכל זאת ניגש אליה. בעוד ידיו מוציאות עפר, בעיני רוחו הוא רואה את המים.
אחרי שהלב התעורר
אחרי שעה של התעוררות מגיע הבוקר הבא. שמענו דבר שנגע בנו, התפללנו בחיות, חשנו עד כמה עבודת ה' קרובה אל הלב. עכשיו אנחנו שבים אל סדר היום, והחיות שהייתה מובנת כל כך שוב אינה ניתנת מאליה. צריך למצוא מחדש את הזמן ואת הריכוז, ולעשות את מה שאתמול רצינו לעשות בהתלהבות.
קל לחשוב שאם ההרגשה חלפה, גם מה שהתגלה בה לא היה ממשי. אבל ההתעוררות יכולה להיות אמיתית, ועדיין להזדקק להמשך של עבודה. הקרבה שטעמנו מבקשת כעת מקום גם בשעות שאין בהן אותה מתיקות. לפעמים דווקא המפגש החוזר, הרגיל לכאורה, דורש מאיתנו יותר מן ההתחלה.
אדם שמע ביאור שהאיר לו את מילות התפילה. למחרת הוא עומד שוב מול אותן מילים, כשהלב אינו נפתח מעצמו. הוא שב אל הביאור ומתבונן בו, מבקש להבין מה הוא אומר לפני הקב"ה. מחשבתו נודדת, והוא מחזיר אותה. ייתכן שלא יחוש אותה התרגשות, ובכל זאת הוא מוסיף להתפלל בתשומת לב.
תלמיד המתפעל מן המתיקות שבה רבו הוגה בתורה נמשך בעקבותיו אל הלימוד. אחר כך באה הסוגיה הקשה, והוא יושב מולה בלי המתיקות שראה על פני רבו. המילים מוכרות לו, אבל הקשר ביניהן עוד אינו ברור. הוא שב וקורא, מנסה להבין את השאלה ואת הדרך שבה התשובה מיישבת אותה.
השעה עוברת, והקושי נשאר. עכשיו נבחנת נכונותו לשוב אל הסוגיה גם בפעם הבאה. הוא זוכר מה הביא אותו לכאן, ומוסיף להגות בתורה גם כשמתיקותה עדיין חבויה ממנו. בגבורה הזאת הוא מתקרב לעבודתו של יצחק, השב אל מקום שכבר עמל בו ומוסיף בו את יגיעתו.
וכשהדברים מתיישבים, המתיקות נעשית מוכרת לו מבפנים. הוא יודע עתה מה משמח את רבו, מפני שגם הוא עמל והבין. בפעם הבאה שיפגוש קושי, תהיה עמו גם הידיעה שקנה ביגיעתו: הבנה יכולה להיות רחוקה בתחילה, ולהתברר מתוך לימוד ממושך. ההתמדה נתנה לאהבת התורה שלו מקום להתקיים.
הנביעה הפנימית הזאת היא שנותנת לחפירה את כוחה המתמשך. בלשונו של אדמו"ר הזקן על בארותיו של יצחק, "לא נפסק עוד נביעתם". המים עולים עתה מתוך המקום שנחפר. גם מה שקיבל אדם מרבו או מאביו זקוק ליגיעתו, כדי שיוכל לשאת אותו הלאה.
במקום שאליו הגיע האב
ההתמדה של יצחק מקבלת משמעות נוספת כשזוכרים אל אילו בארות הוא שב. אלה בארותיו של אביו. הוא יכול היה להותיר אותן לעפר ולזיכרון, אבל בחר להחזיר להן חיים. בתוך עבודתו שלו נמשכת עבודה שהחלה עוד לפניו.
הוא טורח, חופר ומגלה מחדש, ובכל זאת שומר את השמות הישנים: "וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו". היגיעה שלו אינה משכיחה ממנו ממי קיבל את הבאר. בשמירת השמות הזאת ניכר כבוד האב, כפי שמדגיש רבנו בחיי, יחד עם הנאמנות לדרכו.
גם לשמות עצמם הייתה שליחות. אדם יצא לשאוב מים, ובשם הבאר שאליה הלך נשמעה האמונה שהשמיע אברהם בעולם. כך מבאר "הכתב והקבלה" את קריאת השמות בידי אברהם. ההכרה בקב"ה נכנסה אל שגרת החיים, אל הצימאון ואל הצורך במים.
כשהבארות נסתמו, גם הקול הזה הלך ונאלם. בחפירתו משיב יצחק לעולם את המים ואת משמעותם. מה שיקר לו בזיכרון אביו מקבל כעת ביטוי במעשה. בני אדם יכולים שוב לשאוב, ושמו של הקב"ה יכול שוב להישמע בפיהם.
הדרך שהאבות פתחו נמסרת לדורות הבאים גם ככוח להתקרב אל הקב"ה. כל אחד מהם גילה, לפי מידתו, תורה וקרבת אלוקים בתוך המציאות הארצית. זו משמעות חפירת הבארות בתורת הבעש"ט. עבודתם הכשירה גם עבור הבנים את האפשרות להשיג ולהתקרב, בתוך עולם שקדושתו מכוסה.
יצחק נושא עמו אל החפירה כוח שקדם לו. מה שהאב עשה מאפשר לבן להתחיל ממקום אחר. אבל מן המקום הזה ואילך, שום זיכרון אינו יכול לעשות במקומו את העבודה. כעת על הבן לשאת את העבודה בתקופה אחרת, מול העפר שהצטבר ומול הקשיים שנוספו. מה שקיבל מאביו מלווה אותו כשהוא ניגש לאדמה ונוטל על עצמו להמשיך.
התפילה של הבן
לבן יש חלק משלו בעבודה הזאת. הוא קיבל דבר יקר, וכעת עליו לתת לו חיים במעשיו. אצל האבות הייתה לכך משמעות מיוחדת, כפי שמתבאר בקדושת לוי, עד ש"יצחק עשה פעולה שיהיה נקרא בן אברהם". צדקותו ועבודתו נתנו תוכן לשייכותו.
מן הביאור על האבות עולה גם שאלת ההמשכיות הנוגעת לכל בית. בן מקבל מאביו דרך בתורה, ניגון של תפילה וחביבות של מצווה. בתוך כל אלה מצוי עמל של שנים. בילדותו הוא פוגש אותם כחלק מן הבית, וכשהוא גדל עליו למצוא את מקומם בתוך החיים שהוא בונה.
אב מלמד את בנו את פירוש מילות התפילה. הוא חוזר איתו על המילים, מתעכב על משמעותן ומרגילו לומר אותן בתשומת לב. הבן שומע גם את האופן שבו אביו מתפלל, את הרצינות ואת החיות. הוא לומד מן הזמן שאביו מקדיש לתפילה ומן הנכונות שלו להתעכב על מילה.
כעבור שנים הוא עומד בעצמו לתפילה. אותן מילים לפניו, ולצדן טרדותיו שלו והדברים שעליהם הוא מבקש. את תפילתו יצטרך להתפלל בעצמו. הלימוד עם אביו מלווה אותו, אבל כוונת הלב נדרשת כעת ממנו. הוא שב אל מה שקיבל ומשתדל לפנות לו מקום בתוך יומו.
ואפשר שיבוא בוקר שבו ירצה למהר. פירוש המילים ידוע לו, אבל דעתו כבר במקום אחר. כאן נדרשת ממנו העקשנות של ההמשכיות: להתעכב עוד מעט, להשיב את המחשבה ולשוב אל המילים. הוא ממשיך דבר שאביו בנה בעמל של שנים, בתוך נסיבות החיים שנמסרו לו.
המסורת נעשית לחלק מיומו באמצעות השיבה הזאת, פעם אחר פעם. גם בימים שיש בהם פחות חיות הוא ניגש להתפלל ומבקש לכוון את לבו. מה שראה אצל אביו מלווה אותו ברגעי המאמץ, כשהוא נדרש לתת בעצמו את הזמן ואת תשומת הלב. שם מתברר מה פירוש להמשיך מן המקום שאליו הגיע האב.
וכאשר הוא עצמו מבקש להנחיל תורה לבנו, ההתמדה מקבלת צורה נוספת. עתה עליו לשאת גם את הזמן הדרוש לזולתו, לחזור על מה שלימד ולהוסיף להאמין בכוחו של הילד לקבל. מה שעמל לקנות בנפשו דורש ממנו סבלנות כשהוא מבקש למסור אותו הלאה.
האדם שמעבר לעפר
הראייה הזאת נוגעת גם לאדם העומד לפנינו. יצחק ביקש לברך את עשו, ורבקה עמדה על כך שיעקב יקבל את הברכות. בחסידות מתבאר שיצחק הכיר בכוח הקדושה החבוי בשורשו של עשו, וביקש לעוררו באמצעות הברכה. הוא ראה אפשרות שאינה ניכרת במעשיו הגלויים של בנו.
אבל הכרת השורש אינה משלימה מאליה את הדרך לגילויו. בפועל, בירורו של עשו היה צריך להיעשות באמצעות יעקב, ולו נמסרו הברכות. גם לראייה הפנימית נחוצה דרך שתביא את הטוב החבוי לידי מעשה. המים יכולים להיות בעומק, ועדיין צריך לברר היכן וכיצד לחפור.
ההבחנה הזאת מלווה גם את עבודת החינוך. לפעמים המלמד מסביר, חוזר ומסביר, ואינו רואה שינוי. כלפי חוץ ניכרות אדישות או התנגדות, ונדמה שהניסיון להתקרב רק מוסיף שכבה של הסתגרות. אחרי שכבר השקיע מעצמו, הוא עלול להסיק שהדברים אינם נוגעים כלל לנפשו של העומד מולו. כאן נבחנת גם יכולתו שלו להמשיך.
אבל מה שאדם מגלה כרגע אינו ממצה את כל מה שיש בנפשו. גם ביהודי שהחיצוניות שלו מכסה ומסתירה, חבויים מים חיים, כפי שמדגיש הרבי מליובאוויטש בעבודת הקירוב. האמון בפנימיותו של הזולת מאפשר לפגוש גם את ריחוקו בלי לראות בו את גבול האפשרות להתקרב.
הוא חוזר אל מה שכבר ניסה ללמד ומברר מה עדיין לא הובן. ייתכן שההסבר היה בהיר בעיניו, אבל לא הגיע אל קשייו של הילד. ייתכן שנחוצה מילה פשוטה יותר או שהות נוספת. החזרה דורשת ממנו לוותר על הציפייה שהמאמץ הראשון כבר יספיק, ולהתמסר גם למאמץ הבא.
גם החופר נדרש להכיר את האדמה שבה הוא עובד. הוא עשוי לפגוש שכבה קשה מזו שפגש אתמול, וצריך למצוא כיצד להסירה. ההשקעה שכבר השקיע אינה מחליפה את העבודה הנחוצה כעת. כך גם המחנך שב אל הילד שלפניו, אל שאלתו ואל יכולתו לקבל היום.
העקשנות נוגעת לנכונותו של המחנך להוסיף בעבודה. היא דורשת ממנו סבלנות כלפי הילד ועמידה מול הייאוש של עצמו. החפירה אינה נעשית עמוקה יותר מפני שהקול נעשה חזק יותר. היא מעמיקה כאשר מגיעים אל מה שעדיין לא הובן, אל המקום שבו הילד עצמו מתחיל לבקש.
גם דרך העבודה עצמה זקוקה לעיתים לשינוי. יצחק נע ממקום למקום והוסיף לחפור. בחינוך ובקירוב, אפשר לשנות את ההסבר, להכיר בטעות ולחפש דרך אחרת להגיע אל הלב. העקשנות היא בנכונות להוסיף לעבוד. היא מאפשרת למחנך לבחון מחדש כיצד הוא עובד, בלי להתייאש מן האדם שלפניו.
כשהסתימה חוזרת
הניסיון נעשה קשה יותר כאשר כבר חפרנו. בארות האב נסתמו, וגם לאחר חפירת הבארות החדשות באו רועי גרר ורבו על המים. העבודה שהושקעה אינה מגינה על יצחק מן ההתנגדות. גם המים שכבר נתגלו נעשים עילה למריבה.
לעפר ולאבנים מצטרפים כאן בני אדם. מול קושי של אדמה אפשר עוד לקבל את העמל כדרכו של עולם. כאשר אחרים מפריעים, סותמים או נוטלים את פרי היגיעה, מתעוררת שאלה קשה יותר: מה טעם להוסיף לבנות דבר שמישהו אחר מבקש לקלקל?
יצחק נדרש להחליט על המשך עבודתו בתוך המציאות הזאת. מי שמילאו את הבארות בעפר גרמו נזק ממשי. רועי גרר מאלצים אותו להתמודד עם מריבה נוספת. הניסיון הוא לשאת את מה שאירע בלי למסור למפריעים גם את ההכרעה אם להוסיף לעבוד.
בחיי הרוח, הסתימה החוזרת מכאיבה במיוחד. אדם התאמץ, התקדם, וכעבור זמן הוא פוגש שוב את אותו קושי. אב ראה התעוררות בבנו, ושוב נדמה לו שהלב נסגר. הוא מבקש מן ההווה להוכיח שהיגיעה הקודמת הועילה, ומתקשה לקבל את הצורך להתחיל שוב.
האכזבה עלולה להטיל ספק בכל מה שנעשה. ובעבודת הקירוב מודגש שגם כשהחיות שהתעוררה פנתה לאפיק אחר, יש להוסיף ולעמול כדי להגיע לפנימיותו של היהודי. הכאב על מה שנסתם יכול להתקיים לצד הנכונות לשוב ולפתוח, מתוך בירור מה נדרש ממנו עכשיו.
לפעמים הצער חודר עמוק יותר. האדם מתחיל לחשוש שהקושי מעיד גם על ריחוק מן הקב"ה. חשש כזה מייחס האור החיים הקדוש ליצחק לאחר שגורש בידי מלך פלשתים. על ההבטחה שניתנה לו בהמשך, "אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי", בא הביאור: "לא עזבתיך אתך אני".
המילים האלה משיבות את הקרקע מתחת לרגליו של מי שעמלו הכביד עליו. גם לאחר מה שאירע, הקב"ה עמו. תחושת העזיבה אינה מעידה שנעזב. אפשר לשאת את הקושי בלי להפוך אותו לפסק דין על עצם הקשר, ולהוסיף לעבוד מתוך הידיעה הזאת.
להוסיף לחפור
גם כשאיש אינו מפריע, החופר עשוי לשוב בסוף היום וידיו ריקות ממים. הוא עמל, נשא עפר והעמיק, ועדיין אינו יכול להשקות. ההמתנה הזאת מעמידה שאלה משלה: מה ערכו של יום עבודה שתכליתו עוד לא נראתה?
קל למדוד כל עבודה לפי סופה. אדם רואה לפניו עניין שלם ומבקש להגיע עד גמרו, וכל עוד לא הגיע נדמה לו שהכול עדיין חסר. כך עלול גם לומד התורה להתייחס לשעות שבהן הוא מתקשה. הסוגיה עוד אינה נהירה לו, והוא ממתין לרגע ההבנה כדי להכיר בערך לימודו.
אלא שגם בשעה שהוא טורח להבין, הוא עוסק בתורה. הוא מעיין בלשון, בוחן את הקושיה ושב אל הסברה. כל היגיעה הזאת היא עצמה עבודתו לפני הקב"ה. "בעמל התורה כל עמל שלימות בפני עצמו", כלשונו של המהר"ל. לעמל יש ערך בתוך הלימוד, גם קודם שהאדם השלים את מה שביקש לדעת.
גם החופר חי בתוך הפער שבין מה שהוא עושה עכשיו לבין מה שהוא מבקש להשיג. הוא מצפה למים ובינתיים נושא את העפר. הסרת השכבה אינה מאפשרת עדיין לשתות, ובכל זאת היא הדבר המוטל עליו עכשיו. גם יום שהעלה רק עפר שייך למלאכת החפירה.
הידיעה שיש מים נותנת לעבודה את כיוונה. ההכרה בערך העמל נותנת משמעות גם ליום שבו עדיין לא הגיעו אליהם.
הידיעה שכל שעה של לימוד יקרה לפני הקב"ה אינה פוטרת אותו מלנסות להבין. היא מאפשרת לו להוסיף ולנסות, גם כשההבנה מתעכבת. הוא מבקש להבין ומתפלל למתיקות התורה, ויכול לחזור מחר מתוך הכרה בערכו של מה שעשה היום.
כשישוב החופר אל הבאר, תמתין לו עוד מלאכה. הוא ניגש אליה מתוך הידיעה על המקור שמתחת לאדמה. משם הוא שואב את הכוח להמשיך, עוד לפני שהוא יכול לשאוב משם מים.
עד רחובות
לבסוף באה הבאר השלישית, שעליה אין מריבה. המים נובעים, ובני אדם יכולים לשאוב. גם בכתבי האר"י הקדוש מתבארת הבחינה השלישית כ"באר מים נובעים". יצחק קורא לה רחובות: "כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ".
המים המתגלים אינם שמחתו של החופר בלבד. מי שעמל לקרב יהודי אל הקב"ה קורא לבאר רחובות יחד עמו, כפי שמתבאר בחסידות. ההרחבה היא "לנו": האחד זכה לסייע בגילוי, והאחר מצא בנפשו את הכוח שהתכסה. שניהם יכולים לשמוח עתה במים שעלו.
יצחק ממשיך מן המקום שאליו הגיע אביו. הוא נושא עמו את החסד של אברהם, ומשקיע בו את גבורתו שלו. סביבו עפר ואבנים, ולעיתים גם ידיים המבקשות לסתום. מתוך הידיעה מה מחכה בעומק הוא שב אל עבודתו, וידיו מוסיפות לחפור.
בסוף מגיעים אל המים.
מקורות
בראשית כו, טו, יח-כד. אור החיים הקדוש, שם, טו, על שני שלבי סתימת הבארות, ושם, כד, על חששו של יצחק וההבטחה "כי אתך אנכי".
תורה אור, פרשת תולדות, ד"ה "אלה תולדות יצחק", יז, ג ואילך, על עבודת אברהם ועבודת יצחק, היראה והביטול ועל הנביעה שאינה נפסקת.
קדושת לוי, פרשת תולדות, הביאור הראשון, ד"ה "ואלה תולדות יצחק בן אברהם", וכן הביאור הפותח "ונראה יותר", על עבודתו של יצחק ועל השלמת מידתו של אברהם.
בית יעקב, פרשת וישב, אות יג, המביא בשם ליקוטי תורה להאר"י, סוף פרשת וירא, את מניין שמות הוי"ה בשמות יצחק, יעקב ויוסף. הקישור לששת ימי המעשה, למעגלי הקדושה ולעבודת ההתמדה הוא פיתוח רעיוני של המחבר.
מהר"ל, תפארת ישראל, פרק ב, על השבע כמסגרת הבריאה ועל המדרגה השמינית שמעבר לטבע. החיבור לכוחו של יצחק להוסיף לחפור הוא הרחבת המחבר.
בראשית כו, יב, על זריעת יצחק. בראשית כז, א, ובראשית רבה סה, י, על כהות עיניו בזקנותו ועל המבט בשכינה בשעת העקדה. תוספות, שבת לא ע"א, ד"ה "אמונת", על "שמאמין בחי העולמים וזורע". זו אמירה כללית על הזריעה, והחיבור ליצחק הוא עיון של המחבר, בלי לייחס את כהות עיניו לתקופת זריעתו.
רבנו בחיי, בראשית כו, טו, על כיבוד האב ושמירת דרכו. הכתב והקבלה, שם, יח, על תוכנם של שמות הבארות.
בעל שם טוב על התורה, פרשת תולדות, אות ו, מתוך מאור עיניים, פרשת ויצא, על גילוי התורה בתוך המציאות הארצית ועל עבודת האבות הפותחת דרך לדורות הבאים.
ד"ה "ויתן לך", ש"פ תולדות, מבה"ח וער"ח כסלו תשכ"ח, הנחה בלתי מוגה, ספר המאמרים בראשית ח"ב, הוספות, עמ' רנו ואילך, ובפרט הקטע "ובזה יובן מה שרצה יצחק לברך את עשו", על ראיית השורש ועל הצורך בבירור באמצעות יעקב.
תורת מנחם, כרך יב, התוועדות י"ב תמוז תשי"ד, סעיפים ז-טו, על גילוי פנימיותו של יהודי, ההתמדה מול מכשולים ומנגדים וקריאת השם רחובות יחד עם היהודי שהתקרב.
מהר"ל, דרך חיים, פרק ב, משנה טז, על ערכו של כל עמל בתורה גם קודם השלמת המלאכה. החיבור למשל החפירה הוא הרחבה של הרעיון.
שער הפסוקים, פרשת תולדות, סימן כו, ד"ה "ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק", על בחינותיהן הרוחניות של שלוש הבארות. היישום להתמדה בעבודת האדם הוא הרחבה של הרעיון.
החיבורים ללימוד, לתפילה, לחינוך ולהמשכיות המשפחתית הם המחשות לרעיונות שבמקורות.
מאפשרים לכם לקבל
