נאומו המלא של השגריר יחיאל לייטר בבאנקעט כינוס השלוחים
שגריר ישראל בארצות הברית, ד״ר יחיאל לייטר, נשא את נאום האורח המרכזי בבאנקעט כינוס השלוחים העולמי. לפני עלייתו לבמה הוקרן סרט המציג את דרכו בשירות הציבור ואת סיפור משפחתו, ובו גם אזכור לבנו, רס״ן משה ידידיה לייטר הי״ד.
סרט ההקדמה
הפקה: Rivkin Media
תמלול בעברית
[00:01] עבור העם היהודי, ארץ ישראל תמיד הייתה יותר ממולדת. היא ההיסטוריה שלנו, ההבטחה שלנו והעתיד שלנו. עבור השגריר יחיאל לייטר, זה המקום שבו בנה את חייו, הקים את משפחתו והקדיש את עצמו לשירות עמו.
[00:19] היום הוא נושא בכבוד ובאחריות לייצג את ארץ ישראל בארצות הברית. אבל סיפורה של משפחתו הוא גם סיפור של הקרבה יוצאת דופן. בנו, רס״ן משה ידידיה לייטר, אב לשישה, נפל בקרב בעזה. לפני שבועות אחדים נפצע קשה בנו השני, נריה, בפיגוע.
[00:45] הערב, בהכרת תודה על ההקרבה של משפחתו, בתפילה מעומק הלב לנריה דוב בן חנה ובכבוד רב, אנחנו מקבלים את פניו של אדם שסיפור עמו שזור בסיפור חייו.
[00:58] שלוחים יקרים ואורחים נכבדים, אנא קבלו את שגריר ישראל בארצות הברית, ד״ר יחיאל לייטר.
הנאום המלא בדיבוב לעברית
הפקה: Rivkin Media
תמלול הנאום בעברית
תמלול בעברית, בעריכה קלה לקריאה, על סמך הדיבוב וההקלטה המקורית. הזמנים משוערים, לפי הסרטון שבכתבה. קטע שלא פוענח מסומן בסוגריים מרובעים. הטענות והנתונים בגוף התמלול מובאים כפי שהציג אותם הדובר.
[00:00] פתיחה: אולם מלא שגרירים
[קריאה לקהל להתיישב.]
האורות הללו מסנוורים אותי. אני רואה רק שחור. אני רוצה לראות אנשים, להתחבר לאנשים.
אני רגיל לדבר לפני קהלים גדולים, בוועידות גדולות. אבל זו הפעם הראשונה שאני לא השגריר היחיד בחדר. אני רק אחד מחמשת אלפים שגרירים. ועזרתם לי היום לפתור דילמה שיש לי כבר הרבה זמן.
כשהחבר הטוב שלי, ר׳ חיים יענקל ליבוביץ׳, ביקש ממני להצטרף אליכם בכינוס, הוא אמר: יחיאל, אתה תגלה חשמל כמו שלא חווית מעולם. תמיד תהיתי על החשמל. היוונים כתבו על החשמל, הם מצאו אותו באוויר, אבל חשמל מעשה ידי אדם לא פותח עד סוף המאה השמונה עשרה ותחילת המאה התשע עשרה. את הסוללה הראשונה פיתח אדם בשם וולטה. למה נדרשו אלפיים וחמש מאות שנה כדי לגלות חשמל מעשה ידי אדם? התשובה: העולם חיכה לבעל התניא. פשוט מאוד. אחרי שייסד את תנועת חב״ד, היה אפשר לייצר חשמל בעולם.
אני רוצה לברך את עמיתי, שגריר ישראל באו״ם דני דנון, שנמצא איתנו. אני בטוח שעם כדור הארץ המסתובב מאחוריי הוא מרגיש ממש בבית. גם ראש עיריית ירושלים, מרכז העולם, משה ליאון, נמצא איתנו. וגם חבר במשפחה החדשה שלי, משפחה מיוחדת שנקראת משפחת השכול, משפחות שאיבדו את יקיריהן: הרב מנדל קץ, שאיבד את בנו משה בלבנון. הפכנו למשפחה אחת.
[סביב 04:00] ״אל תיתן לזה לעלות לראש״
אני לא יודע אם מישהו מכם חווה את זה, אבל אחת מזכויות היתר של שגריר היא שפונים אליו לעיתים קרובות בתואר ״הוד מעלתו״. השמועה הגיעה כנראה לאוזניה של אמי, שתהיה בריאה עד מאה ועשרים, היא בשנות התשעים לחייה. ביקרתי אצלה וקיימתי כיבוד אם, ופתאום, תוך כדי שיחה, היא אמרה: ״יחיאל, האם זה נכון שקוראים לך ‘הוד מעלתו’?״ אמרתי: ״אמא, לא ביקשתי את זה. זה בא עם התפקיד״. היא חשבה כמה דקות ואז אמרה: ״אל תיתן לזה לעלות לך לראש״. אז אני אומר לכולכם, הוד מעלתכם השגרירים: אל תתנו לזה לעלות לכם לראש.
אני מודה לכם, מודה לכם על התפילות, בשם בני נריה דוב בן חנה. אני מגיע אליכם היישר משערי צדק. נחתתי הבוקר. את השבוע האחרון ביליתי ליד מיטתו, ואני רואה במוחש שהתפילות מתחילות לפעול. אז בבקשה, המשיכו להתפלל.
זה היה שבוע קשה. הייתי צריך לתכנן את האזכרה לבני הבכור, משה ידידיה, תוך כדי שאני מטפל בבני השני. ביום חמישי האחרון הייתה האזכרה, יום השנה לנפילתו בבית חאנון בעזה.
[06:00] מה שאמר משה לחייליו לפני הקרב
אחד הדברים החשובים שסיפרו לי החיילים שלו היה המסר שאמר להם לפני שנכנסו לקרב בעזה. משה התאמן שנים רבות, שירת בכוחות מיוחדים בחיל האוויר והיה שועל קרבות ותיק. הוא אמר להם: אתם תיכנסו לקרב ותאבדו את הכיוון. יש אש ארטילרית, מטוסים מטילים פצצות, ואתם מאבדים את ההתמצאות. הדבר החשוב ביותר כשנכנסים לשדה הקרב הוא להמשיך לשאול את עצמכם: איפה אני, איפה החברים שלי ואיפה האויב? אם תחזרו על זה שוב ושוב, תוכלו לשמור על הכיוון ולא לאבד את עצמכם בשדה הקרב.
ומה שאני רוצה לומר לכם היום הוא מסר פשוט מאוד מבני. השאלה היא איפה אנחנו, איפה החברים ואיפה האויב, ובמצבנו היום אנחנו צריכים גם לשאול כל הזמן: מי אנחנו, מי החברים שלנו ומי האויבים שלנו?
את שני החלקים הראשונים אתם יודעים לעשות היטב. זו השליחות שלכם. אתם יודעים מי אתם, ואתם דואגים ליהודים שאינם יודעים מי הם. אתם גם יודעים מי החברים שלנו. אבל המגפה של הדור שלנו היא ששכחנו איך לזהות את האויב. האויב נמצא שם והוא משנה צורה. האנטישמיות אינה מורכבת מדבר אחד; היא נגיף שמשתנה. חשבתי על זה ביומי הראשון בשגרירות.
[09:00] המכתב לקראת הביקור בבית הלבן
זה היה ב־27 בינואר 2025. ראש הממשלה התקשר אליי ואמר: ״זה עתה סיימתי שיחה עם הנשיא טראמפ. הוא הזמין אותי לבית הלבן. אני מגיע בשבוע הבא״. אמרתי לו: ״זו בדיחה? רק עכשיו הגעתי״. הוא אמר: ״לא, אני מגיע ביום שני הבא״.
כדי להופיע בחדר הסגלגל, שגריר צריך להציג קודם את כתב ההאמנה שלו. בדרך כלל זה לוקח כחודשיים. התקשרתי למזכיר המדינה מרקו רוביו ואמרתי לו: ״צריך לעשות משהו. ראש הממשלה מגיע״. הוא אמר: ״אין בעיה, תכין לי מכתב ואנחנו נזרז את הביקור שלך בחדר הסגלגל. תבוא בבוקר, ראש הממשלה יגיע אחר הצהריים ואז תבוא איתו״.
ישבתי ליד שולחני והצוות הביא לי מכתב מוכן למזכיר המדינה. זה היה מכתב טוב, אבל הוא לא היה שלי. למי אכפת מהמכתב? האם מישהו אי פעם יראה אותו שוב? אבל לי זה היה חשוב. אני בנו של פליט מווינה של שנת 1938. אבי ז״ל הגיע לכאן בגיל שמונה, עם חתיכת לחם יבש בכיס אחד ומטבע של רבע דולר בכיס השני. עכשיו בנו עומד לייצג את מדינת ישראל בבית הלבן. אמרתי לעצמי שאני רוצה שלמכתב תהיה משמעות, אפילו אם הוא מכתב טכני.
חשבתי, ביקשתי סייעתא דשמיא, ופתחתי את המכתב במשפט אחד: ״אני מייצג את העם שמולדתו היא ארץ ישראל״. הרבי עמד בחזית המאבק למען שלמות הארץ. הוא לא התנצל. ואני אומר לכם, רבותיי, העניין היום הוא כבר לא יהודה ושומרון, לא הגולן, לא עזה ולא ירושלים. מה שמונח על הכף הוא עצם קיומה של מדינת ישראל.
[12:00] המאבק באנטישמיות והפגישה ב״ניו יורק טיימס״
זה איננו ויכוח על פשרה טריטוריאלית. בשמונה באוקטובר, עשרות אלפים בארצות הברית של אמריקה, כאן בארצות הברית, יצאו לרחובות, לקמפוסים ולמרכזי הערים וקראו: ״מהנהר ועד הים״. הם לא מדברים על ויתור על חברון. משמעות הדברים היא השמדת העם היהודי בארץ ישראל.
ואם מישהו חשב שעשרות שנים של חינוך על השואה, חקיקה, מוזיאונים ומסעות יעוררו הזדהות ואמפתיה כלפי העם היהודי ויבטיחו שזה לא יקרה שוב, הוא טעה. ללמד שהיהודים היו קורבנות לא די בכך כדי לשמור עלינו בחיים.
בעוד יומיים תמלא שנה לפגישה שקיימתי, בעשרה בנובמבר, עם מערכת ה״ניו יורק טיימס״. רובכם ודאי מסתכלים עליי ואומרים: מה, אתה משוגע? למה אתה נפגש איתם? הדובר שלי אמר: ״אתה חייב להיפגש איתם. זה חלק מהעבודה. זה מגיע עם ‘הוד מעלתו’״.
נכנסתי לחדר. הם היו חבר המושבעים, השופט וכיתת היורים. חמישה עשר עורכים היו בחדר ועוד שישה על המסך. הם האשימו אותי, את ממשלת ישראל ואת חיילי צה״ל ברצח עם ובהרעבת אנשים למוות.
נתתי להם עובדות. אמרתי להם כמה משאיות של סיוע הומניטרי נכנסות בכל יום. אמרתי להם איך אנחנו מסכנים את חייהם של חיילינו כדי שלא ליטול את חייהם של מי שאינם לוחמים בצד השני. אמרתי להם שהיחס בין לוחמים לבין מי שאינם לוחמים שנפגעו הוא הנמוך ביותר בהיסטוריה המודרנית. אני הבאתי עובדות, והם הביאו רגשות.
[15:00] ״זו עלילת דם״
ארבעים וחמש דקות מתחילת השיחה, אמר אחד העורכים: ״השגריר, לא ייתכן שכולם טועים״. טיעון אינטלקטואלי עמוק מאוד. אמרתי לו: ״לא כולם טועים. לא כולם חושבים שאנחנו מבצעים רצח עם״. ג׳ון ספנסר, מומחה מוביל ללוחמה בשטח בנוי שמלמד בווסט פוינט, אמר שמעולם לא הייתה מלחמה שבה היחס של נפגעים שאינם לוחמים היה נמוך כל כך. דאגלס מארי, עיתונאי שהתלווה לחיילינו במשך ארבעה חודשים, אמר שמעולם לא נוהלה מלחמה מוסרית יותר. אז לא כולם. ואם אתם חושבים שזה כולם, אולי זה בגללכם, ה״ניו יורק טיימס״. אני לא מתכוון אליכם, היושבים כאן באולם.
הוא שאל: ״למה אתה מתכוון, השגריר?״ אמרתי: ״לפני כמה שבועות פרסמתם תמונה של ילד בשם מוחמד, בן שמונה עשר חודשים. התמונה תפסה כשליש מעמוד השער. אמו החזיקה אותו, גופו היה כחוש ועמוד השדרה שלו בלט. מי שראה אותה חשב מיד על השואה, על התמונות של המוזלמנים על גדרות התיל במחנות הריכוז. עכשיו אנחנו מבצעי רצח העם. פעם היינו הקורבנות, ועכשיו אנחנו הנאצים״.
״לא ציינתם שהילד סובל ממחלה גנטית, משיתוק מוחין וממחלות נוספות. וגם חתכתם מהתמונה את אחיו, שהיה בריא לחלוטין״. העורך הבכיר אמר לי: ״השגריר, אתה לא חושב שאתה עושה יותר מדי ממה שקרה עם תמונה בעמוד השער?״ אמרתי לו: ״לא. זו עלילת דם״.
[18:00] ״לדעת מי אנחנו, מי החברים שלנו ומי האויבים שלנו״
אין שום הבדל בין מה שעושים לנו היום לבין מה שעשו לסבים ולסבתות שלנו בגטאות באירופה לפני מאות שנים. זו עלילת דם. זה דבר רציני מאוד. אנחנו צריכים לדעת לזהות מהו האויב ומיהו האויב. זו לא עוד התפרצות אנטישמית. בבקשה תבינו: זו עלילת דם, ועלילת דם תעלה בחיי אדם.
הסיבה שמאשימים אותנו ברצח עם היא כדי להכין את רצח העם הבא נגדנו. היטלר לא הופיע משום מקום. קדמו לכך שנים של דמוניזציה ושלילת הלגיטימיות של היהודים. ועכשיו, דרך מדינת ישראל, דרך המדינה היהודית, יש ניסיון לשלול את הלגיטימיות ואת הזכויות של יהודים כיהודים.
צריך לקרוא לדבר בשמו, לזהות את הבעיה ולהילחם בה. נילחם בה כשנדע מי אנחנו, כשנדע מי החברים שלנו, וכשנדע מי האויב, נזהה אותו ונקרא לו בשמו.
אסיים במחשבה מבני. הייתי שמח לבוא לכאן רק עם בשורות טובות. הבשורה הטובה היא זו: כשמשה התחיל את הטירונות שלו, אימונים מפרכים וקשים, הוא חזר הביתה לשבת ביום שישי אחר הצהריים אחרי שלושים ושש שעות בשטח, במדבר, עם תמרים בלבד לאכול. הם צעדו כשמונים או תשעים קילומטרים.
[21:00] ״אני מוסיף משקל״
הם נשאו משא כבד מאוד על הגב, כחמישים או שישים קילו. עיניו היו שקועות והוא היה כחוש. שאלתי: ״משה, איך הברכיים שלך לא קורסות תחת המשקל הזה? איך אתה מחזיק את המשא על הכתפיים?״
הוא אמר: ״יש לי פטנט. פיתחתי פטנט״. שאלתי: ״מה הפטנט שלך, משה?״ הוא ענה: ״פשוט מאוד. אני מוסיף משקל״. אמרתי לו: ״משה, אני שואל אותך שאלה רצינית״. הוא אמר: ״אבא, אני רציני. אני מוסיף למשקל את התקוות, התפילות והחלומות של הסבים והסבתות שלי. אני שם אותם על הכתפיים, ואז אני יכול לשאת כל משקל על הגב״.
הוא תמיד היה אומר: ״אבא, אם תבקש ממני לישון יותר ולעשות פחות, תזכור מה אמר הרבי לרב שטיינזלץ״. משה למד בישיבה התיכונית של הרב עדין שטיינזלץ. הרב שטיינזלץ סיפר לבחורים שניגש לרבי ושאל אותו: ״מה להוריד מסדר היום שלי? אני מתרגם, כותב פירושים, מדבר וכותב״. הרבי אמר לו: ״תוסיף עוד״. משה אמר: ״אם תגיד לי להוריד משהו, אני אוסיף עוד״.
ועכשיו אני מבקש מכל השגרירים שבעולם הזה, הוד מעלתכם: תוסיפו עוד. תוסיפו עוד קצת למשא שעל כתפיכם. אתם נושאים על הכתפיים עבור עצמכם ועבור היהודים שעדיין לא נושאים די על גבם. אתם נושאים גם עבור כל הדורות שחיכו ליום הזה, ושוב מתמודדים עם איומים כפי שקרה לאורך ההיסטוריה שלנו. כדי לעמוד מול הניסיון להשמיד את החזון של עולם טוב יותר, עולם שמכיר בבורא וביד המכוונת את גורלנו, [מילים לא ברורות], אנחנו צריכים להוסיף למשא שאנחנו נושאים על הכתפיים. תודה רבה לכם.
מאפשרים לכם לקבל
