האם אחיי השלוחים עדיין אחיי? | טור אישי
בשעה שאלפי שלוחים עושים את דרכם לכינוס השלוחים העולמי, הרב שמואל אוירכמן כותב מביתו באחיסמך על הגעגוע אל הרבי ועל תחושת השייכות לצבא השלוחים. לצד ההתרגשות שהוא מתאר, הוא משתף בכאב ובשאלות האישיות שמלוות אותו בעקבות המעבר לאחיסמך: האם שינוי המקום משנה גם את מקומו בשליחות?
הרב אברהם וולף מאודסה קרא את הטור במהלך טיסתו לכינוס, והשיב במכתב אישי המחזק את הקשר שאינו תלוי במרחק או בכתובת. הרב אוירכמן השיב למכתבו והרחיב על הגעגוע ועל הצימאון לעבודת השליחות. לפניכם הטור וחילופי המכתבים בעקבותיו.
״ברגע זה ממש, מכל קצוות העולם, אלפי שלוחים טסים בדרכם אל ד׳ אמותיו.
בקצה אחד של העולם עומד ממש עכשיו שליח נרגש בפתח ביתו ואומר שלום למשפחתו. ובקצה אחר של העולם, שוב פעם ממש עכשיו, חברו כבר יושב במונית בדרכו לטיסתו. מחשבותיו עוד נתונות ל׳קאש פלואו׳ שהשאיר מאחור, אך ליבו כבר נמצא ביעד שאליו ימריא מיד.
ובדיוק באותו הזמן, בשדה תעופה אחר, עומד עוד שליח. הוא ממהר אל השער ובנו הקטן רץ אחריו. בקצה אחר, ממש עכשיו, ישנו שליח נוסף שכבר יושב במטוס. ליבו ומחשבותיו גואים בהתרגשות לקראת מה שיקרה עוד מעט, ממש אחרי שינחת. חברו השליח שהמריא לפניו כבר נחת, וגם הוא ממש עכשיו נוהג ברכב עם אחיו השלוחים. כולם נרגשים, כי בעוד רגעים ספורים הם מגיעים.
ככל שהם מתקרבים, הדיבורים מתמעטים והם שוקעים אל תוך עצמם. ככל שהבתים בחוץ הופכים למוכרים יותר, כך ההתכנסות הפנימית מעמיקה יותר. המחשבות נודדות ואיתן מציפים הרגשות. אל מול עיניהם חולפת השנה שעברה, ואיתה אתגריה הקשים. כן, התחושות מעורבות. מה חוו יותר, אתגרים או הצלחות? הם כאילו מתווכחים ביניהם מי כאן הוותיק ומי הוא רק אורח, והרי למדנו שתדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם.
ככל שמתקרבים, הם דוחקים להסדיר את המחשבות, לארגן את הדו״חות על מה שנעשה בשנה שחלפה. הם תוהים איך מכניסים חיים שלמים לתוך הדפים. פניהם אפופות יראה. הם יודעים שעוד רגע קט הם טובלים, מיטהרים ואל הקודש נכנסים.
בתוך ה׳טענט׳ הם יושבים על הספסלים ליד שולחנות עם דפים ועטים. האחד חולף ליד השני, אך כעת איש אינו אומר שלום. כולם מרוכזים בהכנה ובכוונה לקראת הרגע שבו ייכנסו אל הקודש פנימה, המקום שבו רבם ומשלחם נמצא ונוכח.
כן, הרבי שאליו ניגנו בכאב ובגעגוע ״אוי רבי״. כן, בדמעות אליו ניגנו את הזעקה שבמילות השיר:
״הֵיכָן הִיא הַיָּד שֶׁעוֹדְדָה רְבָבוֹת? אֵיפֹה הַקּוֹל שֶׁאִחֵד הַלְּבָבוֹת? לִבֵּנוּ זוֹעֵק לַה׳ בַּמְּרוֹמִים, לִרְאוֹת אֶת מַלְכֵּנוּ אֲנַחְנוּ כֹּה עוֹרְגִים״.
אבל כאן, בתוך הד׳ אמות ב׳אוהל׳ הק׳, ישנה ודאות מוחלטת: כאן הוא נמצא, ויתיר מבחיוהי.
הידיעה היא ברורה. כאן הרבי נמצא ואני ביחידות ממש. הרבי מקשיב ושומע אותי. הרבי רואה את מה שעבר עליי ומה שפעלתי. הרבי רואה את האמת שבי ויודע שהתכוונתי לטוב ביותר. כאן נמצא הרבי שאוהב את חסידיו כילדיו ממש.
כן כן, זה פשוט וברור. אנו צבא השלוחים, החיל המיוחד. אלינו רבינו זעק ופסק: עליכם מוטלת העבודה להביא את משיח בפועל ממש! זכרו, מי שלא נבנה בימיו כאילו חס ושלום נחרב בימיו. זכרו שעליכם מוטלת המלאכה. אל תניחו שום פינה ואל תוותרו על אף נשמה. שמא חלילה יהיה מצב ׳של לא נגע ולא פגע׳.
זכרו ובקשו עד מתי! אנו רוצים משיח עכשיו!
רגעים אלו משנים הכול, נותנים כוחות ונותנים לשלוחים את הטעם והכוח להמשיך להיות בבחינת כמותו ממש. להמשיך לוותר על ענייני העולם, כי הרבי רוממנו מכל עם. זכינו אנו להיות לגיונו של מלך ממש.
עוד ימים מעטים השלוחים יחזרו שוב במטוסים אל כל קצוות העולם. הם ינצרו את אותם הרגעים שבהם שפכו ליבם עם החברים. הגעגועים יתעוררו שוב והעבודה תקשה מעט. אבל הם יודעים בפשטות שהם כמותו ממש, והוא איתם גם בקרב.
אני יושב עכשיו בלוד, אחיסמך, כותב וחושב על מה שהיה ומה שקרה. איפה הייתי בשנה שעברה ואיפה אני עכשיו. אז הייתי בחזית ממש ועכשיו באחיסמך. האם אני עדיין כמותו ממש?! האם חלילה זה חלף?! האם אחיי השלוחים עדיין אחיי? מה יהיה על ילדיי, האם הם עדיין ׳בן של שליח׳? האם זה שאני כאן משמעותו שכבר איני שם?!
אוי רבי, עד מתי!״
״אשב לידך בטענט, ארקוד איתך בבאנקעט״
בעקבות הטור כתב הרב אברהם וולף מאודסה מכתב אישי לרב שמואל אוירכמן, במהלך טיסתו לכינוס השלוחים. להלן מכתבו:
״הרב שמואל שי׳, שלום וברכה,
יושב אני עכשיו במטוס, בדרך לרבי לכבוד כינוס השלוחים, וקראתי את הדברים אשר כתבת מביתך באחיסמך, בשעת לילה מאוחרת.
מילים מדהימות על השלוחים, על הכינוס, על ההכנות והנסיעה אל המשלח.
אתה מתאר את תנועת הנפש של השלוחים מכל קצוות תבל המתכנסים בד׳ אמות של המשלח מחד, ומיד כותב מילים קשות וכואבות על ״מצבך״ כיום ועל מקומך בצבא הרבי מאידך.
מילים רוויות עצב ודמעה, מילים שבהן אתה שופך את רחשי לבך וגעגועיך לזמנים אחרים שבהם גם אתה היית חייל באחד מגדודי המלך.
היה כל זה לפלא עצום בעיניי.
אתה, שהנך חסיד בן חסיד, שליח בן שליח, יודע וחש כי מילים אלו הן ההיפך הגמור מתורת החסידות בכלל ומתורתו של כ״ק אדמו״ר בפרט. אין שום מקום אצל שליח לאותם ספקות המביאים לידי עוגמת נפש, אשר מתגנבים ללבך בסיום דבריך, כאילו שינוי המקום הגשמי פועל חלילה איזה שינוי בעצם מהותך ובהתקשרותך למשלח.
עליך לזכור ש״שלוחו של אדם כמותו ממש״. וכמו שאין שום שינוי במשלח, כך אין שום שינוי בשליח.
האם אתה חושב או מרגיש ש״תואר״ או ״משרה חיצונית״ הם שעושים את האדם לפתע ל״לא שליח״? הרי שליחות איננה מקום גאוגרפי מסוים דווקא, ואפילו איננה מוסד או מבנה. שליחות היא עצם מציאותו של החסיד מרגע שנתקשר למשלחו. וכיוון שהשליחות נעשית מציאותו של השליח, הרי השליח ושליחותו הם נצחיים, בדיוק כמו המשלח. ובאם יש איזה שהוא שינוי, זהו רק שינוי של ״מעלין בקודש ואין מורידין״.
אתה כותב מתוך כאב על כך שבעבר היית ״בחזית״ וכעת אתה בלוד-אחיסמך, ותוהה אתה האם ״חלילה זה חלף״? הרי הנהגת הצבא היא זו המוכיחה שכאשר מפקד מעביר חייל מחזית אחת לחזית אחרת, אין זה מגרע חלילה ממעמדו ומחשיבותו כחייל ב״צבא המלך״. ואדרבה, הדבר נעשה רק כי המפקד זקוק עכשיו לפעולתך דווקא במקום החדש, בעבודה פנימית או בהכנת העורף, שבלעדיה אין קיום לחזית כולה.
ההבדל בין ״החזית״ לבין ״אחיסמך״ אינו אלא בלבושים ובפרטי הפעולות, אבל בתוכן הפנימי, שניהם כאחד נועדו לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. גם באחיסמך ישנן נשמות שזקוקות למאור פנים, לחיזוק בהתקשרות, לחיוך יהודי חסידי, להפצת המעיינות חוצה ולהכנת הסביבה לקבלת פני משיח צדקנו. ומי יודע אם לא לזאת נתגלגלו הדברים, כדי שתאיר פינה זו מתוך עומק הכוחות שרכשת בשנות השליחות במקומות האחרים!
וביותר תמוהה הדאגה שלך על הילדים שיחיו, ״האם ייחשבו כבן של שליח״? חינוך הילדים אינו נקבע על פי הכתובת בתעודת הזהות, אלא על פי האווירה הנושמת בבית!
כאשר הילדים רואים אב ואם שחיים ״רבי״, שכל עניינם הוא משיח והפצת המעיינות, שהבית פתוח לחסד ושהשליחות בוערת בעצמותיהם (כפי שראית, חווית וחיית אתה כילד בבית הוריך), הרי ממילא הם בני שלוחים לכל דבר ועניין, בעלי תוקף חסידי ואור מיוחד שאינו תלוי בשום הגדרה פורמלית.
על כן, חל עליך חוב קדוש להשליך הצידה את המחשבות המבלבלות, שאינן אלא מתחבולות היצר להפיל את רוחך ולהחליש את השמחה בעבודת ה׳. במקום לחטט במה שהיה ובמה שנשתנה, יש לאזור חיל ולהתבונן: מה הרבי רוצה ממני ברגע זה ממש, במקום שבו אני עומד כעת, ולמלא שליחות זו בשמחה ובטוב לבב, מתוך ביטחון גמור שהמשלח עומד על גבך, מביט בך, רווה ממך נחת ומעניק לך את כל הכוחות הדרושים.
תנצל את ימי הכינוס (אף שפיזית אינך בניו יורק, אך ברור שאתה ב״כינוס״) להתחזקות אמיתית, להתקשרות פנימית ולאחווה עמוקה עם אחיך השלוחים, שהם אכן אחיך ממש בעצם הנפש. וכל זה מתוך שמחה וחיות. תמשיך את שליחותך בלוד-אחיסמך להאיר את סביבתך באור התורה והחסידות, עד לקיום הייעוד ״הקיצו ורננו שוכני עפר״, ונזכה להתראות כולנו יחד עם הרבי בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.
אני, אף שאיני מכירך אישית, ומן הסתם מעולם לא נפגשנו, אך שמעתי וקראתי עליך, והערב בטיסה לרבי גם קראתי את דבריך, אשב לידך בטענט במהלך הכינוס כשאכתוב את הפ״נ שלי לרבי. אכנס איתך יחד עם שאר השלוחים לאוהל במהלך הפ״נ הכללי, אעמוד לידך בחזית 770 בתמונה המשותפת לכל השלוחים, ארקוד איתך בבאנקעט, אדחף איתך בחדר של הרבי בשחרית ביום שני. וכשאחזור לאודסה ואתה לאחיסמך, אלחץ את ידך לפני ההמראה ויחד נשיר טײַערע ברידער, ווען וועלן מיר זיך ווידער זען?
אחיך לשליחות, רגעים לפני הנחיתה בשדה התעופה לקראת הכינוס,
אברהם וולף, אודסה, אוקראינה.״
הרב אוירכמן משיב: ״צמאה נפשי להיות שליח בפועל ממש״
בתשובה למכתבו של הרב אברהם וולף, כתב הרב שמואל אוירכמן על הכוח שהוא שואב מן הגעגוע ועל רצונו לשוב לעבודת השליחות בחזית. וכך כתב:
״הרב וולף היקר,
ראשית, קראתי את דבריך האמיתיים והמרגשים, דברי כיבושין מתוקים, מחזקים ומעוררים. התרגשתי מעצם כך שהתיישבת וכתבת, כפשוטו, לאחיך השליח השוהה כעת בלוד, אחיסמך. מאות רבות, ואף יותר, קראו את מכתבך בהתרגשות רבה והתחזקו.
מדבריך מובן כי מצד אחד אני נמצא ב"מוד" של גלות, ומהצד השני בדבריך טמון "כוח ההתגברות". להבנתי, בתמצית דבריך מונחת מהות המשמעות של להיות חסיד של הרבי בדור השביעי: בכל מקום ובכל זמן, ולא משנה היכן, יש לכל יהודי שליחות להאיר את העולם. עבודתנו היא לגמור המשכת השכינה, לא רק שכינה אלא עיקר שכינה, ובתחתונים דווקא, וזהו תפקידו של החסיד.
בלילה ההוא, בעודי מסתכל ומתבונן בקבוצות הוואטסאפ של השלוחים וקופץ בין אתרי החדשות הרבים, ראיתי איך השלוחים מככבים בדרכים, האחד יוצא והשני בשדה, בעוד השלישי כבר ב׳אוהל׳ כותב. כמי שפורק את רגשי ליבו על הכתב, התיישבתי וכתבתי, כתבתי על המסע ועל נקודת המבט, על החוויה של השלוחים בדרכם אליו.
בתוך אחת עשרה פסקאות סיפרתי את התבוננותי על מה שקורה באותו הרגע בעולם עם הצבא החשוב ביותר, העומד בחזית הקרב.
בעודי חותם את התיאור והתחושה, עלה בי הגעגוע העמוק על השליחות שהייתה ואיננה, ואיתו התעורר בי ׳צימאון רב׳ לעבודת השליחות בחזית הקרב. אכן חסידים אנו, דור השביעי, עלינו מוטלת המשימה ולכל אחד וכל אחת שליחות במקומו ובמקומה.
אך הרב וולף היקר, חונכתי לרוץ ראשון בקרב. צמאה נפשי בצימאון רב להיות ׳שליח׳ בפועל ממש.
אל לנו לחשוש מהגעגוע והכאב, כדברי רבינו בשיחת אחרון של פסח תשי״ז: ״וכללות העניין בזה, שדווקא מצד הרגש הריחוק מתעורר ומתחזק הרצון והתשוקה והתענוג בהקירוב אל הקודש״. כשאדם מרגיש חיסרון ומתגעגע למצב שבו לא היה חסר, יש בכך כבר התחלה של השלמה. הגעגוע הוא רצון פנימי של הנפש, ולא מצב שצריך לברוח ממנו. כך גם בטבע האדם: מי ששרוי בצימאון גדול מרגיש בשתיית המים טעם אחר לגמרי. הרבי מסביר שכך הוא טבע הנשמה, ולכן הגוף בנוי כך.
הגעגוע והכאב אותם הרגשתי בסיום דבריי הם בחינת ה״צמאה לך נפשי״ לשליחות שמבעבע בתוכי. אכן, נולדתי וגדלתי בבית של שליחות. אני שליח ולעולם אהיה בן שליח. אבל אסור לנו להסתפק במועט, צריך לבעור בנו בכל הכוח הרצון להיות איתך, הרב וולף, שם בכינוס בפועל ממש.
ולכם ילדיי, אשרינו ומה טוב חלקנו שאיננו מוכנים לקבל את המצב, ומכוח ובזכות הכאב והגעגוע נתעקש ולא נוותר, כי יש לנו הכוח להמשיך בשליחות ולהביא את משיח בפועל ממש!״
מאפשרים לכם לקבל
