מי לוקח אחריות על התמימים? / הרב אברהם אשר בלינוב
סוגיית גיוס בני הישיבות מציבה את תלמידי "תומכי תמימים", הוריהם והנהלות הישיבות בפני מציאות מורכבת, המחייבת הרבה יותר מפתרונות נקודתיים. באסיפת ראשי הישיבות בארץ, שהתקיימה במסגרת ארגון 'כרמי שלי', עלה הנושא הבוער לדיון והועלו הצעות שונות להתמודדות עמו. מתוך הדברים מתחדדת הצעה אחת: הקמת מערך חב"די מרכזי, מקצועי וקבוע, שייטול אחריות על הטיפול בעניינם של התמימים מול הרשויות, ויאפשר להם להמשיך בשליחותם העיקרית — לשקוד על התורה ועל העבודה מתוך מנוחת הנפש.
מי דואג לבחור?
בחור ישיבה צעיר מקבל זימון, הוריו אינם יודעים כיצד לנהוג, בהנהלת הישיבה מנסים לברר את משמעות הדברים, למי צריך לפנות ומה עלולות להיות ההשלכות. מכאן מתחיל לעיתים מסע של טלפונים, בירורים והתייעצויות בחיפוש אחר מי שיוכל להושיט יד.
במקרה אחר, תמים המתכונן לנסיעה לחצרות קודשנו מגלה כי מעמדו מול הרשויות עלול למנוע ממנו לצאת מן הארץ, לעיתים השאלה מתעוררת רק לאחר שכבר נרכש כרטיס הטיסה וההכנות לנסיעה בעיצומן.
אלו אינן שאלות תיאורטיות, המציאות המתפתחת סביב סוגיית גיוס בני הישיבות מעמידה את עולם הישיבות בפני אתגרים ממשיים. צווים, זימונים, הליכים משפטיים והגבלות יציאה מן הארץ מחייבים היכרות עם מערכת משפטית ומנהלית מורכבת, המתעדכנת ומשתנה מעת לעת.
והשאלה המתבקשת היא: מי נושא באחריות?
האם כל בחור אמור למצוא לעצמו את הדרך? האם כל משפחה צריכה לחפש כתובת שתסייע לה? האם כל ראש ישיבה נדרש להפוך - נוסף על תפקידיו החינוכיים והרוחניים, גם למומחה בדיני הגיוס?
דומה שהתשובה ברורה, אלא שהדרך לתרגם אותה למערכת מסודרת עדיין דורשת מחשבה, ובעיקר מעשה.
מהדיון באסיפת ראשי הישיבות להצעה מעשית
באסיפת ראשי הישיבות בארץ, שהתקיימה במסגרת ארגון 'כרמי שלי', עלתה הסוגיה הבוערת לדיון.
במהלך האסיפה הועלו רעיונות ודרכי פעולה שונות. חלקם התבססו על מענים ויוזמות שכבר קיימים בשטח, ואחרים עסקו בדרכים הרצויות להרחבת הפעילות וליצירת מענה מסודר יותר.
בתוך הדברים העליתי הצעה, שאותה אבקש לפתח כאן: הקמת מערך חב"די ארצי, מקצועי וקבוע, שיהווה כתובת מרכזית לכלל תלמידי ישיבות תומכי תמימים בארץ הקודש.
אין הכוונה להקים עוד גוף שיפעל במקביל לגופים קיימים, ובוודאי שלא להמעיט בערכם של הרבנים, העסקנים ואנשי המקצוע שכבר נושאים בעול. אדרבה, דווקא מתוך ההערכה לפעילותם, ראוי לבחון כיצד ניתן לרכז את הידע, הניסיון והיכולות שנצברו לכדי מערכת מסודרת ונגישה שתעמוד לרשות כלל הישיבות.
אך לפני שניגשים לפרטי ההצעה, ראוי לעמוד על נקודת היסוד שממנה היא נובעת.
על מה בעצם אנחנו מבקשים להגן?
הדיון בסוגיית גיוס בני הישיבות מתמקד, מטבע הדברים, בשאלות משפטיות וציבוריות. אולם בעבורנו, כחסידי חב"ד, יש לשאלה זו רובד עמוק ויסודי הרבה יותר.
כאשר אנו מבקשים לאפשר לתמים להמשיך בלימודיו בישיבה, אין מדובר רק בשמירה על מסגרת לימודית או בהסדרת מעמדו מול הרשויות. מדובר באחריות לאפשר לו למלא את השליחות המוטלת עליו בשנות חייו אלו.
עמדתו של הרבי בדבר תפקידם של בני הישיבות ידועה וברורה. במכתב מראש חודש אלול ה'תשכ"א, בתשובה לשאלה בדבר גיוס בני הישיבות בארץ הקודש, כתב הרבי כי: בני הישיבות אינם צריכים להתגייס לצבא. והדגיש את חשיבות לימוד התורה בהתמדה ובשקידה, המגן ומציל על ארץ הקודש ועל יושביה.
בשיחת ו' תשרי ה'תשכ"ח המחיש הרבי את האחריות המוטלת על לומדי התורה באמצעות משל לחייל הנוטש את תפקידו. בשיחה נוספת, שנדפסה בשיחות קודש ה'תשל"ב, השתמש הרבי במשל למפקד היושב בחדר הפיקוד ומנהל את המערכה, שהוצאתו לחזית עלולה לפגוע בתפקיד החיוני שהוא ממלא.
הדברים מבטאים תפיסת עולם ברורה: לימוד התורה אינו עיסוק פרטי בלבד, אלא שליחות ואחריות כלפי כלל ישראל.
אין בכך, חלילה, משום הפחתה מחשיבותם של החיילים המוסרים את נפשם למען ביטחון עם ישראל, ההכרה בחשיבותה של כל שליחות מחייבת את ההבנה שלכל אחד תפקיד המוטל עליו, ושעליו למלא אותו במסירות ובשלמות.
תמים היושב בישיבה, לומד נגלה וחסידות, עוסק בעבודת התפילה ומתחנך להתקשרות לרבי ולמילוי שליחותו, אינו נמצא בתקופת המתנה לקראת חייו האמיתיים. שנות הישיבה הן עצמן שנים של שליחות, שבהן הוא נדרש להתמסר בכל כוחותיו לתורה ולעבודה.
בשיחת אחרון של פסח ה'תשל"ו, שנדפסה בלקוטי שיחות חלק י"ד, מבאר הרבי את מקומו המרכזי של לימוד התורה בעבודתם של תלמידי תומכי תמימים.
דווקא משום שאנו מכירים בגודל השליחות המוטלת על התמימים, איננו יכולים להסתפק באמירה שעליהם להמשיך ללמוד בהתמדה ובשקידה, אלא מוטלת עלינו האחריות לדאוג לכך שיוכלו לעשות זאת.
אם אנו מבקשים מהתמים להקדיש את שנותיו לתורה ולעבודה, עלינו לדאוג שלא ייאלץ להקדיש את זמנו ואת כוחות נפשו להתמודדות עם מערכות שאינן מתחום אחריותו, זוהי נקודת המוצא להצעה המעשית.
כתובת אחת. אחריות כוללת.
בציבור החרדי פועלים זה מכבר גורמים מקצועיים שצברו ניסיון בליווי בני ישיבות מול רשויות הגיוס, ובהם מרכז העזרה והייעוץ בראשות הרב שמעון שישא.
גם בציבור החב"די פועלים רבנים, ראשי ישיבות ועסקנים מסורים, המשקיעים מזמנם וממרצם בסיוע לבחורים ולהוריהם. המגעים שהתקיימו לאחרונה בין בית דין רבני חב"ד לבין גורמים העוסקים בנושא הם צעד חשוב בכיוון הנכון.
אולם המציאות הנוכחית מלמדת שאין די בהסתמכות על יוזמות נקודתיות, חשובות ככל שיהיו.
נדרשת מערכת קבועה, שתפעל בהכוונת בית דין רבני חב"ד ובשיתוף ראשי ישיבות תומכי תמימים, ותעניק מענה מקצועי, אחיד ונגיש לכלל הישיבות החב"דיות.
מערכת כזאת אינה צריכה להחליף את אנשי המקצוע הקיימים. תפקידה יהיה לרכז את הפעילות, ליצור כתובת ברורה, לתאם בין הגורמים ולוודא שכל בחור הזקוק לסיוע אכן מקבל אותו.
עליה להכיר היטב את אורח החיים הייחודי של תלמידי תומכי תמימים, את מסלול הלימודים בישיבה קטנה ובישיבה גדולה, את שנת ה'קבוצה', את הנסיעות לחצרות קודשנו ואת צורכיהם החינוכיים והרוחניים.
לצד זאת, עליה להעמיד לרשות הבחורים והוריהם מידע מוסמך ומעודכן על הזכויות והחובות מול הרשויות, לסייע בבדיקת מסמכים ובבירור מעמד משפטי, להנחות בהליכים הנדרשים ולדאוג לליווי משפטי מקצועי בעת הצורך.
בכל ישיבה ימונה איש קשר קבוע שיעמוד בקשר עם המערך המרכזי ויתאם את הטיפול בעניינם של תלמידי הישיבה.
כך, כאשר מתעוררת שאלה או מתקבל זימון, לא יתחיל בכל פעם מסע חיפושים מחודש. הנהלת הישיבה תדע למי לפנות, ההורים יקבלו הכוונה מסודרת, והבחור יוכל להמשיך בסדרי לימודיו מתוך ידיעה שעניינו מטופל באחריות.
המערכת הנדרשת אינה יכולה להיות רק מוקד חירום. עליה להיות מערכת יוזמת, מלווה ועוקבת.
יש ליצור מנגנון שיאפשר לזהות מבעוד מועד מקרים הדורשים טיפול, לעקוב אחר פניות ולוודא שאיש אינו נותר ללא מענה, תוך שמירה קפדנית על פרטיות הבחורים ועל המידע הנוגע להם.
שלא יגלו את הבעיה בשדה התעופה
דוגמה מובהקת לצורך במערכת כזאת היא סוגיית הנסיעות לרבי, הנסיעות לחודש תשרי, לי"א ניסן ולג' תמוז, ובוודאי שנת ה'קבוצה', תופסות מקום מרכזי בחייהם של תלמידי התמימים.
אולם במציאות הנוכחית, ההיערכות לנסיעה אינה יכולה להסתכם ברכישת כרטיס טיסה ובקבלת אישור הנהלת הישיבה.
בחור עלול לגלות סמוך למועד הנסיעה כי קיימת מגבלה משפטית או מנהלית העלולה למנוע ממנו לצאת מן הארץ. מעבר לעוגמת הנפש ולהפסד הכספי, מדובר במצב שבמקרים רבים ניתן היה להיערך אליו מוקדם יותר.
לפיכך, אחד מתפקידיו של המערך המרכזי צריך להיות גיבוש נוהל אחיד לכל ישיבות חב"ד, שלפיו כל בחור המתכנן נסיעה לחו"ל יופנה מבעוד מועד לבדיקת מעמדו מול הרשויות באמצעות הגורמים המקצועיים.
אין הכוונה להעניק אישורים במקום הרשויות המוסמכות, אלא לוודא שהבחור, הוריו והנהלת הישיבה יודעים מהו מצבו המשפטי והאם עליו להסדיר דבר מה לפני הנסיעה.
זהו לכאורה פרט טכני, אך הוא ממחיש היטב את ההבדל שבין התמודדות מאולתרת לבין מערכת ציבורית אחראית.
האחריות אינה מסתיימת בטיפול המשפטי
לצד המענה המעשי, אסור להזניח את המישור החינוכי.
דווקא בתקופה שבה גוברים הלחצים מבחוץ, נדרשת העמקה מבפנים בהכרה של תלמידי התמימים בגודל תפקידם ובמשמעות שנות לימודיהם בישיבה.
אין די בכך שבחור ידע כיצד עליו להתנהל מול הרשויות. עליו להבין, בראש ובראשונה, מדוע הוא יושב בישיבה, מהי השליחות המוטלת עליו ומה נדרש ממנו כתלמיד בישיבת תומכי תמימים.
לשם כך ראוי לגבש, בשיתוף ראשי הישיבות והמשפיעים, תוכנית חינוכית מסודרת שתעסוק בלימוד שיחות ומכתבי הרבי על תפקידם של בני הישיבות, על מעלת לימוד התורה ועל האחריות המיוחדת המוטלת על תלמידי התמימים.
המטרה אינה רק להסדיר את מעמדו של הבחור כדי שיוכל להישאר בין כותלי הישיבה, אלא לאפשר לו לנצל את שנות הישיבה כפי שנדרש ממנו - בלימוד התורה בהתמדה ובשקידה, בלימוד החסידות, בעבודת התפילה ובהתמסרות להוראותיו של הרבי.
המערכת הציבורית תדאג להסיר ככל האפשר את המכשולים שמבחוץ, והנהלות הישיבות והמשפיעים ימשיכו לשאת באחריות לטיפוח עולמו הפנימי של התמים.
שני הדברים משלימים זה את זה, ושניהם נובעים מאותה נקודת יסוד: האחריות שלנו כלפי תלמידי תומכי תמימים.
ממחשבה למעשה
הקמת מערך כזה מחייבת שיתוף פעולה בין בית דין רבני חב"ד, ראשי הישיבות, מנהלי המוסדות והגורמים המקצועיים שכבר פועלים בתחום.
יש צורך בגיבוש תוכנית פעולה, בקביעת גורם אחראי, בהעמדת אנשי מקצוע, בהסדרת תקציב וביצירת נהלים ברורים ומנגנון מעקב ובקרה.
אפשר להתחיל במתכונת מצומצמת, תוך הסתייעות בגופים ובאנשי מקצוע שכבר צברו ניסיון בתחום, ובהמשך להרחיב את הפעילות בהתאם לצרכים שיעלו מן השטח, העיקר הוא שתהיה כתובת ברורה, שתוגדר אחריות ושיתקיים רצף טיפולי.
אם כבר קיימת התארגנות המסוגלת להעניק מענה מקיף לצורכי הבחורים, ראוי לפרסם את דרכי הפנייה אליה ואת תחומי אחריותה, כדי שכל הנהלת ישיבה וכל משפחה יידעו כיצד להיעזר בה, ואם טרם הוקמה מערכת כזאת, הגיעה העת להעמידה.
הציבור החב"די הוכיח לאורך השנים יכולת התארגנות מרשימה בהקמת מוסדות חינוך, מפעלי תורה וחסד ומערכות שליחות חובקות עולם. אין סיבה שלא יוכל להעמיד גם מערך מקצועי ואחראי למען תלמידי הישיבות שלו.
הדיון שהתקיים באסיפת ראשי הישיבות במסגרת 'כרמי שלי' מלמד שהנושא מונח על סדר היום ושהצורך במענה מעשי מוכר. כעת נדרש להמשיך מן הדיון אל המעשה, ולתרגם את הרעיונות שעלו למערכת מסודרת שתוכל לשאת באחריות לאורך זמן.
מי ייקח אחריות?
בסופו של דבר, השאלה אינה רק כיצד מתמודדים עם צו כזה או אחר, עם זימון מסוים או עם מגבלה על נסיעה לחו"ל.
השאלה עמוקה יותר: האם אנו, כציבור חסידי, מעמידים לרשות תלמידי התמימים את המעטפת הדרושה להם כדי שיוכלו למלא את שליחותם?
אנו מצפים מהתמים שישב בישיבה, יתייגע בתורה, ישקוד על לימוד החסידות, יתמסר לעבודת התפילה ויגדל להיות חסיד, ירא שמים ולמדן, כפי רצונו הקדוש של הרבי.
אך לצד הדרישה הזאת מוטלת גם עלינו חובה: לדאוג לכך שהבחור לא יישאר לבדו מול מציאות שאין בידיו הכלים להתמודד עמה; שהוריו לא יצטרכו לחפש פתרונות בכוחות עצמם; ושהנהלות הישיבות יוכלו להקדיש את עיקר כוחותיהן לתפקידן החינוכי והרוחני.
התמים צריך לשאת באחריות לשליחותו. אנחנו צריכים לשאת באחריות לאפשר לו למלא אותה.
זו אינה רק משימה ארגונית, ואף לא רק סוגיה משפטית. זוהי אחריות חינוכית, חסידית וציבורית מן המעלה הראשונה, הגיעה העת שיהיה ברור מי נושא בה.
מאפשרים לכם לקבל
