במשך 30 שנה חג שמחת תורה היה עבורי דקירה בלב | מטלטל
הייתי בן תשע-עשרה.
זה היה בחצות הלילה, במוצאי שבת. ישבתי זקוף במיטתי. התעוררתי למשמע קול חד וצורם. זו הייתה צפירת השבת. ואז נשמעה עוד זעקה, יחד עם הצפירה. זו הייתה אמא שלי.
בזיכרון חולף אני יכול לראות אותה, ראשה מונח בין זרועותיה כשהיא נשענת על הארון במטבח ורועדת. פחדתי. אבל באותו רגע אפילו לא עלה בדעתי ש... בעצם...
הרגע הבא שאני זוכר הוא בתוך מכונית עמוסה בדרכנו למנהטן. מחוץ לבית הרפואה לא יכולתי לראות מעבר להמון, הייתי נמוך וחלש. ראיתי רק את השחור שסביבי, את השחור של השמים, והרגשתי רטיבות על פניי.
הרטיבות הזו נשארה איתי לכל מקום שהלכתי; היא הייתה בריאותיי, בפי. בחדרו של הרבי. בהלוויה. לא הצלחתי למצוא את עצמי.
פעמים רבות במהלך ימי השבעה קרסו ברכיי, ומצאתי את עצמי על רצפת חדר השינה. הייתי פוקח ועוצם את עיניי שוב ושוב, ובכל פעם מצפה שהעולם פשוט ייעלם – או שיתרחש תחיית המתים.
*
הכאב האמיתי היכה בי בשמחת תורה של השנה שלאחר מכן.
שמחת תורה הייתה עבורי השיא אצל הרבי. רק קומץ מאיתנו עמד אז בד׳ אמות של הרבי ליד האוהל. ירד גשם קל, ועשינו את שש ההקפות ככל שיכולנו. לא באמת יכולנו.
ולפני ההקפה השביעית התקשרנו לרבי.
עצמתי את עיניי. ראיתי את פניו של הרבי קורנות ליד הסטנדר. שמעתי את קולו הצלול: "אתה הראית לדעת..." וכולם שאגו בתגובה. היה חם. הרגשתי את הלחץ משני צדי כתפיי, כשכולם סביבי דחוקים זה בזה. ואז הרבי התחיל לנגן את הניגון של ר׳ לוי יצחק, ולא היה שום דבר אחר. זרועותיו של הרבי הסתחררו, ומבטו פגש את מבטנו, ומשהו שהיה קבור עמוק בתוכנו התעורר לחיים.
פקחתי את עיניי.
כלום.
צרצרים, גשם, מצבות. בקושי היה אור, בקושי היו אנשים. הייתי לבד. הייתי חלול. התיישבתי כשפניי מושפלות ובכיתי. הבכי החרישי שלי הדהד בחזרה.
במשך שנים, שמחת תורה הייתה דקירה בלב שלי. חייכתי, אבל זה לא היה חיוך אמיתי. איך יכולתי להיות שמח בשמחת תורה?
*
כשהתחתנתי, יצאתי לשליחות. הייתי מגיע לרבי לרבים מימי דפגרא, אבל שמחת תורה – זה כבר לא היה קורה. ידעתי שזה יהפוך אותי למריר.
משנה לשנה הכאב הלך ונחלש. אבל הצלקת נשארה.
הסתכלתי על הבן שלי כשהוא חזר מהישיבה, ורק ריחמתי עליו. הלוואי שהיה זוכה להכיר את העולם ההוא. ההתוועדויות. ברכת הבנים. וכמובן, גולת הכותרת - שמחת תורה.
ה'גלות' סמיכה ובוצית, חשבתי. הבחורים לא חיים באמת, סברתי.
בשבת אחת, כשדיברנו על השנים אצל הרבי, הבן שלי, מענדל, תיקן אותי לגבי אחד התאריכים. הוא סיפר לי דברים שהרבי עשה, שאני עצמי לא ידעתי עליהם.
זה תפס אותי לא מוכן.
אני הייתי שם בעצמי - והוא יודע יותר ממני?
התחלתי לראות כיצד הוא "קאָכט" בהתוועדות. איך עיניו מאירות כשהוא מדבר עליהן. ראיתי משהו. הסתכלתי שוב.
ראיתי חיוּת, משהו שאני עדיין לא מצליח למצוא בתוכי.
ה"פעקֶל" שלו מלא באש. שלי נושא בתוכו נר שכבר כבה.
רציתי לראות עוד מזה. את החיות המיוחדת שהרבי יצק בבחורים. השנה, בשמחת תורה, נערכתי מבעוד מועד מתוך החלטה: אני נוסע עם הבן שלי לתשרי, רק הפעם הזאת.
בהקפה השביעית עמדתי בתוך מאות בחורים, בד׳ אמות של הרבי. השמים היו בהירים, ואור האיר מהאוהל. הרבי נקרא לעלות לתורה.
"איז מען מכבד, כבוד קדושת אדוננו מורנו ורבנו". דממה. הבחורים עצמו את עיניהם, פניהם הביעו עוצמה וריכוז. הם הקשיבו. ואז החל ניגון ההקפות. האנרגיה סביבי הייתה פועמת.
איפה?
הסתכלתי מפנים לפנים. הם לא העמידו פנים.
עצמתי את עיניי. אבל אני לא הייתי שם יחד עם כולם. ראיתי אותו. רקדתי. שרתי. הייתי שם, בשמחת תורה תש"נ. הרבי רקד. הפסקתי להרגיש את הדוחק כשהתחלנו לשיר. כשהרבי יצא, המשכנו. שוב ושוב ושוב.
פקחתי את עיניי. השירה נמשכה. נוצר מעגל, ואני נמשכתי לתוכו. לראשונה מזה שלושים שנה, הרגשתי קצת שמח בשמחת תורה.
בזווית העין הבחנתי בבחור שישב בצד המדרכה. ידיו כיסו את פניו והוא רעד. ניגשתי אליו והנחתי את ידי על כתפו. זיהיתי את הז׳קט המפוספס. זה היה הבן שלי.
פניו היו רטובות, עיניו אדומות, והוא הביט בי ישירות, במבט של געגוע.
"אתה היית אצל הרבי בשמחת תורה. אתה ראית את הרבי במו עיניך. הרגשת את נוכחותו של הרבי. יש לך משהו שלי אין, ולעולם לא יהיה לי".
הוא צדק. כן, אני הייתי שם. ואתה לא. הלוואי בכל לבי שהיית שם.
הבטתי סביבי, אל הבחורים. אל החיות. אל התמימות. אבל גם לכם יש משהו שלי אין, ולעולם לא יהיה לי.
מאפשרים לכם לקבל
