"תלך ישר, אני שומר עליך" חייו ודמותו של הפרטיזן של הרבי
״ישנו כאן יהודי שקוראים לו זושא וילימובסקי, והוא פרטיזן״.
הייתה זו השבת שלפני ראש השנה תשכ״א. בין החסידים הנאספים להתוועדות ב־770 נמצא גם ר׳ זושא וילימובסקי. זו הפעם הראשונה שהוא מגיע אל הרבי. מאחוריו שנות מלחמה, בריחה ממחנה עבודה ולחימה ביערות. בארץ הקודש כבר הספיק להירתם להקמת ישיבות ומוסדות חינוך. כעת הוא כאן, במחיצת הרבי.
הרבי מזכיר את שמו ומסביר לקהל מהו פרטיזן: ״אינו מביט על דברים גדולים ולא על דברים קטנים אלא מבצע את ענייני המלוכה״. ובהמשך מוסיף: ״כיון שנשארו עוד 20 או 21 עניינים שצריכים לבצע לקראת בוא המשיח, צריכים לעבוד באופן פרטיזני״.
כבר באותה התוועדות מקבל ר׳ זושא משימה. הרבי שואל אם יסכים להיות אחראי לארגון שיעורי התורה לאורחים. הוא משיב בחיוב.
הרבי נותן לו את גביעו. ר׳ זושא שותה את היין ומחזיר אותו. אחר כך מושיט לו הרבי את קערת המזונות. בתוך רגע חוטפים החסידים את המזונות, והקערה מתרוקנת. ר׳ זושא מביט אל הרבי, אינו יודע כיצד לנהוג. הרבי מביט ימינה ושמאלה. כעבור שניות חוזרים כל המזונות לקערה.
ר׳ זושא מתחיל לפלס את דרכו בין הספסלים, בחזרה למקומו. אז נשמע קולו של הרבי:
״תלך ישר, אני שומר עליך״.
בשנים הבאות יקרא לו הרבי ״מיין פרטיזן״ — הפרטיזן שלי. אבל סיפורו של הפרטיזן מתחיל שנים קודם לכן, הרחק מ־770, ביערות אירופה הכבושה.
בחור ישיבה בצל המלחמה
ר׳ זושא גדל בבית תורני. אביו, הרב יוסף יצחק וילימובסקי, שימש ברבנות באיזיום, ולאחר מעבר המשפחה לפולין היה רב ואב בית דין בסלץ.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והשתלטות הסובייטים על מזרח פולין, עבר ר׳ זושא לליטא. שם המשיך את לימודיו בישיבת ברנוביץ׳ אצל הגאון רבי אלחנן וסרמן הי״ד. בין חבריו בישיבה היה ר׳ דוד גרשוביץ — חבר שעמו עתיד היה להיפגש שוב בנסיבות אחרות לחלוטין.
הפלישה הגרמנית קטעה את הלימודים. בעת ששהה בעיירה סמלישוק בליטא, נודע לר׳ זושא מבני הבית שאירחו אותו על פעולה נאצית מתוכננת נגד יהודי המקום. לפי המסופר, לפני שנמלט עבר מבית לבית והזהיר יהודים מפני הסכנה.
בהמשך הגיע לגטו לידא, ומשם למחנה עבודת כפייה סמוך. בתוך המחנה פגש שוב את חברו לישיבה, ר׳ דוד גרשוביץ. השניים נמלטו בחשאי והצטרפו ליחידת הפרטיזנים היהודית בפיקודו של טוביה ביילסקי.
להציל עוד יהודי
ביער התנהלה מלחמה על עצם החיים. יחידת ביילסקי עסקה בלחימה בנאצים ובהקמת מקלט ליהודים שנמלטו מן הגטאות. בקהילה שבנתה בין העצים מצאו מחסה יותר מ־1,200 יהודים, ובהם נשים, ילדים וזקנים רבים.
ר׳ זושא השתתף בפעולות הגנה, בהשגת מזון ובחילוץ יהודים. הוא נכנס לגטאות וסייע לאנשים להימלט דרך מעברי ביוב תת־קרקעיים.
הוא שרד את המלחמה, אך נפצע מירי ברגליו ונזקק לטיפול ממושך. עם סיום המלחמה יצא מן היערות, כשהוא נושא בגופו את פצעיה.
במחנה העקורים בקרמונה שבאיטליה נפתח פרק חדש בחייו. שם הכיר את החסיד ר׳ שניאור זלמן לוין, ויחד סייעו בהקמת בית כנסת לפליטים היהודים. באמצעות ההיכרות הזאת התקרב לעולמה של חסידות חב״ד.
לאחר עלייתו לארץ הקודש נכנס ללמוד בישיבת ״אחי תמימים״ בתל אביב, בהדרכת המשפיע ר׳ חיים שאול ברוק. הוא היה מבוגר משאר הבחורים, אך התיישב ללמוד עמם. לצד הלימוד החל לפעול, ועד מהרה נעשה מן האנשים שנשאו בעול בניית מוסדות חב״ד בארץ.
לבנות ישיבה, להקים רשת
בשנת תש״ט, כאשר משפחות חסידי חב״ד החלו להתיישב בלוד, היה ר׳ זושא מן הפעילים המרכזיים בהקמת ישיבת תומכי תמימים בעיר. הישיבה נועדה להעניק חינוך חסידי לילדי המשפחות, ובהן משפחות שעלו מברית המועצות.
ר׳ זושא קיבל עליו את האחריות לניהול המעשי ולגיוס המשאבים. הוא נסע ופעל כדי להשיג את הדרוש לקיומה של הישיבה. בי״א באלול תש״ט כתב לרבי הריי״צ כי הוא עוסק בענייניה כבר כשמונה חודשים. לקראת ראש השנה תש״י השיב לו הרבי הריי״צ והביע שביעות רצון מעבודתו המסורה ומהצלחתה.
בהמשך נרתם להקמת רשת ״אהלי יוסף יצחק״ בארץ הקודש. ההוראות שהתקבלו מהרבי היו צריכות להפוך למציאות: למצוא מקומות לימוד, לארגן צוותים, לגייס תלמידים ולהשיג אמצעים. ר׳ זושא נכנס לעבודה.
בתוך חודשים הוקמו ארבע מסגרות ללימודי קודש בשעות אחר הצהריים. לקראת שנת הלימודים תשי״ג התפתחו המסגרות לבתי ספר. בתחילה ניהל ר׳ זושא את הרשת, ובהמשך, לאחר שהרב דוד חנזין קיבל את ניהולה, המשיך לפעול כחבר הנהלתה.
פעילותו התרחבה לתחומים נוספים. הוא היה מעורב בהקמת נשי ובנות חב״ד בארץ הקודש, סייע לפעילות צעירי אגודת חב״ד ופעל לפיתוח כפר חב״ד, שבו שימש מזכיר ועד הכפר.
הפרטיזן בדרכים
ר׳ זושא נסע ברחבי הארץ, ביקר בקהילות ובמוסדות חינוך ופגש שלוחים ואנשי צוות. הוא התעניין בנעשה, עודד את העוסקים במלאכה וסייע בפתרון קשיים. את המתרחש בשטח הביא לידיעת הרבי באמצעות דיווחים ומכתבים.
בשנת תשל״ז קיבל מינוי רשמי לתפקיד פיקוח, שהעניק מסגרת נוספת לפעילותו הענפה.
גם צורכיהם של יחידים ומשפחות העסיקו אותו. סיוע בדיור, עזרה רפואית ובעיות מעשיות אחרות היו חלק מסדר יומו. לצד הדאגה למוסדות הקדיש זמן לאנשים שנזקקו לעזרה.
הוא יצר קשרים עם אנשי ציבור והסתייע בהם לקידום ענייני חב״ד. בתצלומים שנותרו מתקופות פעילותו הוא נראה, בין היתר, לצד הנשיא זלמן שז״ר.
הדברים שאמר הרבי בביקורו הראשון קיבלו ביטוי בעבודתו היום־יומית. עניין ציבורי רחב או צורך של משפחה אחת — ר׳ זושא נרתם למשימה ופעל לקדמה.
״איפה הפרטיזן שלי?״
במשך השנים המשיך ר׳ זושא להגיע אל הרבי לחודש תשרי. הוא נעשה דמות מוכרת בהתוועדויות, בתפילות ובשמחת בית השואבה. לעיתים נראה עומד מאחורי הרבי, מעודד את השירה ומכניס חיות בקהל.
הרבי המשיך לכנותו ״הפרטיזן״ ו״מיין פרטיזן״. כאשר לא ראה אותו בהתוועדות, אירע ששאל: ״וואו איז מיין פרטיזן?״ — איפה הפרטיזן שלי?
הכינוי דבק בו גם בפי החסידים. הוא התאים לאופן שבו פעל: פעולות באופן נחרץ ובגישה של לכתחילה אריבער.
מי שהכירו אותו זכרו את שמחתו. האיש שעבר את אימי המלחמה ונשא בגופו את פצעיה הביא עמו התלהבות וחיות. במעמדי כוס של ברכה ובשמחת בית השואבה בלטה השתתפותו הנלהבת, שהדביקה גם את הסובבים אותו.
תשרי האחרון
בחודש תשרי תשמ״ז הגיע ר׳ זושא שוב אל הרבי. גם באותה שנה השתתף במעמדי החודש ובריקודי שמחת בית השואבה בקראון הייטס.
בליל ט״ז בתשרי, הלילה השני של חג הסוכות, עזב את הריקודים מוקדם מן הרגיל. הוא חזר ל־770 ונכנס לסוכה הסמוכה. שם חש לפתע ברע ונפטר.
פטירתו הפתאומית הכתה את החסידים בתדהמה. למחרת יצאה הלווייתו מ־770, והוא נטמן סמוך לאוהל.
ארבעים שנה חלפו מאז. מוסדות שסייע להקים ממשיכים לפעול, ותצלומים, מכתבים ועדויות משמרים את חייו ופועלו. בסיפורו נפגשים הפרטיזן שחילץ יהודים ביערות והחסיד שהקדיש את כוחותיו לבניית חיים יהודיים בארץ הקודש.
בפי החסידים נותר ר׳ זושא הפרטיזן. בפי הרבי — ״מיין פרטיזן״.
מאפשרים לכם לקבל
