התוועדות בתנועה: געגוע לעבר וכוח להתחלה חדשה
טור אישי מאת שמואל אוירכמן, מנהל קשרי ממשל בצאגו״ח בארה״ק
הרבה הורים צעדו השבוע לתוך שערי בתי הספר כאשר הם אוחזים ביד את ילדיהם האהובים והיקרים הפוסעים לראשונה לשערי בית הספר. מזה ימים או שבועות עסקו ההורים והילדים בהכנות ובקניות: התיק הנכון בצבע הנכון ורשימת קניות אינסופית. הלילות שלפני יום תחילת הלימודים מביאים רגשות אל הילדים המרוגשים, המשכילים שביניהם ממעטים בשינה, והקצת יותר רגישים מחמירים יותר ודואגים שאף ההורים לא ישנו.
השנה זו הפעם הראשונה שהכנסתי את בנותיי לשערי בית הספר בישראל, פעם ראשונה שהן הולכת לבית ספר רגיל. הקטנה בת עשר והגדולה בת ארבע עשרה... אבל כן כן פעם ראשונה בבית ספר רגיל, רק עכשיו חזרנו לארץ אחרי ארבע עשרה שנות שליחות בהונגריה, לשליחותנו החדשה בצעירי אגודת חב״ד. אין מספיק דפים לכתוב את הרגשות והתחושות שעוברות על הבנות, געגוע ועצב, שמחה והתרגשות, סוף והתחלה.
כשאתה ילד בשליחות, התיק הוא לא כמו בבית הספר הרגיל ובעצם שום דבר לא רגיל ולא דומה לבית ספר חב״ד בישראל. בתי הגדולה שלמדה אונליין, לא ממש החזיקה בתיק ולא אחת היתה בפיג׳מה בכיתה. בתי הקטנה היא שליש מכיתה בת שלוש בנות בלבד, זה הרגיל שלהן. הן בהתרגשות טבעית ואפי׳ קצת יותר: איך אפשר לחיות כמו עוד בנות? האם אנחנו עדיין שליחות? ועוד מלא מחשבות עם תחושות קיומיות וחששות מהתחלות חדשות, שילדות בגילן לא רגילות.
מחד, כהורים אנחנו רואים את המעלות הגדולת וההזדמנות שלהן להכיר מהו ״טבעי״ ו״נורמלי״ בעיננו ההורים, אבל אצלן הטבעי והפשוט הוא שליחות וכל השאר זה רק התמודדות.
כואב לנו שכואב להם.
השבוע ישבתי, או ליתר דיוק נסעתי, ביחד עם חברי מענדי ברונפמן, והתוועדנו יחד. בצר לנו, חצי מההתוועדות נאלצנו לעשות בנסיעה. לקחתי מהבית קופסה עם דגים כבושים, עגבניות שרי, קרקרים ובקבוק משקה, אמרנו נתוועד בתנועה ובתזוזה.
דיברנו הרבה על הקשר והשייכות, על מי אני ומה תפקידי, מהו ח״י אלול עבורי ואיך אני משתפר בשליחותי. עשינו חשבון של עולם, של עולמנו הקטן, האדם.
כשעליתי הביתה ונזכרתי ביחס אב ובן, אבל מסוג אחר. באלול תנש"א גרנו בקראון הייטס, זכיתי לראות את הרבי. לא אשכח איך ליבי סער כשראיתי את היחס של הרבי לילדי משפחת שארף, יחס של ממש - אב לבנים.
זו הייתה בין השבתות הראשונות שלי ליד הרבי. כבר לפני שחרית הרבי הסתובב אליהם ועודד אותם בידו הק׳ בזמן שירת ׳שיבנה בית המקדש׳. קינאתי ממש. אבל זה לא נגמר אז, בהתוועדות הרבי אף נתן מהעוגה שלפניו לאחד מהשארפים, והלב שלי שרף, גם אני רוצה כזו דמות אב.
באותה התוועדות שמעתי לראשונה בחיי את ניגון ההקפות לר׳ לויק כפי ששרו אותו אצל הרבי, עם הרבי. ובכלל זכור לי שהרבי עודד אז את השירה באופן יוצא מגדר הרגיל.
אשרינו ומה טוב חלקנו שזכינו, שזכיתי.
חזרתי הבית. בעודי עוד מתנדנד מהתוועדות ניידת שלנו, פתחתי את שיחת הרבי מאותה שבת מיוחדת, פרשת תבוא כא׳ אלול תשנ״א. הרבי מדבר שם על מצוות הביכורים ומסביר שעניינה הפנימי הוא הודאה: ההכרה הברורה שכל השפע שלנו בעולם מגיע מברכת ה׳. זו לא רק אמירת תודה מהשפה ולחוץ, אלא פעולה ממשית. אנחנו לוקחים את ראשית הפירות ומביאים אותם ״לפני ה׳ אלוקיך״, כביטוי מוחלט לכך שגם ההישגים הגשמיים ביותר שייכים לו. יהודי הוא לעולם לא כפוי טובה.
מכאן ממשיך הרבי ולוקח את הדברים צעד קדימה. על פי חז״ל, עם ישראל עצמו נקרא ביכורים. יהודים ״עלו במחשבה״, הם הראשית והתכלית של הבריאה כולה, ולכן ממילא במצבם הטבעי והשורשי הם ניצבים תמיד ״לפני ה׳ אלוקיך״. התוצאה היא שחייו של יהודי חייבים לשקף את המהות הזו כלפי חוץ. בכל פרט, רוחני או גשמי, צריכה לבלוט המודעות שהוא עומד כעת לפני ה׳. יהודי נדרש לחיות בכל רגע את התפיסה של ״בשבילי נברא העולם״ ולדעת שיש לו את הכוח לפעול בו.
את הנקודה הזו חיבר הרבי באופן מופלא לימי חודש אלול. זהו הזמן שבו ״ראשית פרי האדמה״, עם ישראל, מאוחד עם הקב״ה באהבה עצמית ועמוקה, ללא שום קשר למצבם הרוחני הגלוי או למעמדם החיצוני. מתוך אותה אהבה אינסופית של אלול, מסביר הרבי, מקבל היהודי את הכוח לפעול דווקא בתוך המציאות הגשמית והאפורה של העולם הזה. אתה הראשית של הכל, והעולם סביבך נברא רק כדי שתעבוד בו. הקב״ה רוצה את העבודה שלך דווקא כאן למטה, בלב המציאות הגשמית, יחד עם כל ההסתר והאתגרים שבה.
לקחתי שוב ׳לחיים׳ והלב נשפך כמים. הגעגועים לשליחותי הקודמת והדאגה מהאתגר בשליחותי החדשה יושבים על הלב ולא נותנים מנוח. בדיוק כמו ילדיי, גם אנחנו ההורים מתחילים בית ספר חדש, והדאגה מדירה שינה מעינינו. אך עולה הקול בתוכי: היום ח״י אלול, נדרשת חיות מחודשת. היא לא נדרשת, היא פשוט קיימת. ״בשבילי נברא העולם״, בשביל שאחיה דווקא בעולם הזה אל מול כל ההסתר, חיים שיהיה מורגש בהם ״לפני ה׳ אלוקיך״.
רבי, תודה. אמנם לא זכיתי לקבל עוגה בהתוועדות או תנועת עידוד בשירה, אבל זכיתי בחיים שלמים של אמת, של שליחות.
לכן בנותיי, שלוחים אנו וחובה עלינו לחיות במצב של ״לפני ה׳ אלוקיך״, שיראו עלינו בגשמיות שאנו שלוחים, חסידים ומקושרים לרבי. יש לנו את הכוח אל מול כל קושי ואתגר, בשבילנו נברא העולם.
לחיים, כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה. משיח נאו!
מאפשרים לכם לקבל
