שלושה ימים של אימה: 35 שנה לפרעות קראון הייסט
השעה הייתה מעט אחרי שמונה בערב, ט׳ באלול תנש״א. שיירתו של הרבי עשתה את דרכה בחזרה לקראון הייטס, לאחר שהייה ממושכת באוהל הק׳ בבית העלמין מונטיפיורי שבקווינס.
השיירה התקדמה ברחוב פרזידנט. בראשה נסע רכב משטרתי לא מסומן, אחריו המכונית שבה נסע הרבי, ומאחוריהם מכונית נוספת שבה נהג התמים יוסף ליפש. שני כלי הרכב הראשונים הספיקו לחצות את הצומת עם שדרת יוטיקה באור ירוק. ליפש ניסה להמשיך בעקבותיהם, אלא שרכב שהגיע מהצד גרם לו לסטות ממסלולו.
בתוך שניות עלתה המכונית על המדרכה ופגעה בקיר בניין ברחוב פרזידנט. על המדרכה שיחקו באותה שעה שני ילדים בני שבע. גאווין קאטו נפגע אנושות ונהרג, ובת דודתו אנג׳לה נפצעה באורח קשה.
השעה הייתה 20:20. ליפש יצא מהמכונית כשהוא המום, ובתוך רגעים החלו להתאסף סביבו תושבים זועמים. כוחות הצלה ומשטרה הוזעקו למקום, וכאשר התברר כי נשקפת סכנה לשלומו, הוא פונה במהירות מהזירה.
איש מהנוכחים במקום לא יכול היה לשער שבאותם רגעים ממש מתחיל אחד הפרקים הקשים בתולדות קראון הייטס. התאונה הטראגית תהפוך בתוך שעות לניצוץ שיצית ימים של אלימות אנטישמית ברחובות השכונה – האירועים שייכנסו להיסטוריה כ״מהומות קראון הייטס״.
הרחובות מתחילים לבעור
הפינוי המהיר של ליפש הפך בתוך דקות לחלק מהשמועה שהחלה להתפשט ברחובות. בקרב תושבים שחורים נטען כי אנשי ״הצלה״ מיהרו לטפל בנהג היהודי והותירו את הילדים מאחור. בפועל, פינויו של ליפש נעשה בהוראת המשטרה בשל החשש הממשי לחייו, בעוד צוותי רפואה אחרים טיפלו בילדים שנפגעו.
אבל באותו ערב העובדות התקשו להדביק את השמועות.
הידיעה על התאונה עברה במהירות ברחבי קראון הייטס, והמונים החלו להתאסף באזור. הזעם על מותו של הילד הפך במהרה להסתה נגד יהודי השכונה, ואל התושבים המקומיים הצטרפו גם צעירים שהגיעו מאזורים סמוכים. בתוך שעות הפכו הרחובות הסמוכים ל־770 לזירת התפרעויות.
הקריאות הפכו למעשים. יהודים שזוהו ברחובות הותקפו, אבנים ובקבוקים הושלכו לעבר חסידים ולעבר כוחות המשטרה, מכוניות הושחתו וחנויות בבעלות יהודית נבזזו. גם בתי מגורים הפכו למטרה, כאשר בחלק מהמקרים זיהו הפורעים את בתי היהודים באמצעות המזוזות שבפתחיהם.
המשטרה התקשתה להשתלט על המתרחש, ובקרב תושבי קראון הייטס הלכה וגברה התחושה שהם נותרו לבדם. ככל שנקפו השעות התרחבו ההתפרעויות, והאלימות שהחלה סביב זירת התאונה התפשטה לרחובות נוספים בשכונה.
ואז, בעיצומו של הלילה, הגיע הרגע הקשה ביותר.
הת׳ יענקל רוזנבאום ע״ה, תמים בן 29 מאוסטרליה שלמד באותה תקופה בישיבה ב־770, נקלע בדרכו להמון המתפרע. קבוצת צעירים הקיפה אותו, התנפלה עליו והכתה אותו באכזריות. במהלך התקיפה הוא נדקר ונפצע אנושות.
רוזנבאום הובהל לבית הרפואה, שם הספיק עוד לזהות את רוצחו אך כעבור זמן קצר נפטר מפצעיו.
בתוך שעות ספורות בלבד הפכה תאונת דרכים טראגית לפוגרום אנטישמי בליבה של ניו יורק.
המשטרה לא מצליחה להשתלט
האלימות לא הסתיימה עם עלות השחר. גם בימים הבאים המשיכו רחובות קראון הייטס לבעור, והתקיפות נגד יהודי השכונה נמשכו. שוב ושוב נאלצו חסידים להתמודד עם פורעים ברחובות, בעוד הביקורת על התנהלות משטרת ניו יורק הלכה וגברה.
בקרב התושבים החבדיים התחושה הייתה קשה: המשטרה נמצאת בשטח, אך אינה עושה די כדי לעצור את האלימות. במקרה אחד ביקש המוזיקאי החב״די יצחק ביטון משוטרים שילוו אותו לביתו מחשש שיותקף. בקשתו נדחתה, וזמן קצר לאחר מכן הוא הותקף ונפצע ממטר אבנים ובקבוקים.
לאחר הלילה השני הבינו בקראון הייטס כי יש צורך בהתערבות בדרגים הגבוהים ביותר. פקס בהול יצא לשלוחי הרבי ברחבי ארצות הברית, ובו בקשה להפעיל את קשריהם עם נבחרי הציבור ולדרוש פעולה מיידית. בתוך זמן קצר הופעל לחץ מצד חברי קונגרס וסנאטורים, והקריאות להתערבות הגיעו עד לבית הלבן.
רק לאחר שהמהומות החריפו הוזרמו לשכונה כוחות משטרה גדולים. אלפי שוטרים נפרסו ברחובות, ובהדרגה הצליחו להשיב את הסדר.
במשך אותם ימים, כאשר הרחובות שסביב 770 הפכו לזירת התפרעויות, התרחש בבית חיינו מחזה בלתי שגרתי.
למחרת פרוץ המהומות, בי׳ באלול תנש״א, נסע הרבי פעם נוספת לאוהל הק׳ – שלא כפי הסדר הרגיל. החשש מפני הפורעים היה מוחשי כל כך, שאנשי הוועד המסדר הקימו דופן עץ מול חלון חדרו הק׳ של הרבי, מחשש לניסיון פגיעה.
כשחזר הרבי מהאוהל נכנס לתפילת ערבית בזאל הגדול של 770. בסיום התפילה נשא שיחה מיוחדת, ואמר בין היתר:
״ליהודי אין כל שייכות למלחמות, בהיותו בנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב״ה״.
בחוץ עוד סערה קראון הייטס. בתוך 770, המילים הללו נסכו ביטחון בחסידים בשעות שבהן איש עדיין לא ידע כיצד יסתיימו המהומות.
היום שאחרי
בימים שלאחר מכן החלה השכונה לחזור בהדרגה לשגרה, אבל האירועים הותירו אחריהם צלקת עמוקה. על פי הנתונים שנאספו לאחר המהומות, 188 יהודים הותקפו, עשרות אזרחים ומאות שוטרים נפצעו, עשרות כלי רכב הושחתו ומאות מקרי ביזה, גניבה והצתה נרשמו ברחבי האזור.
גם לאחר שהרחובות נרגעו, הפרשה לא הסתיימה. שאלות קשות הופנו כלפי הנהגת העיר ומשטרת ניו יורק על התגובה האיטית להתפרעויות ועל העובדה שבמשך שעות ארוכות הצליחו הפורעים לפעול כמעט באין מפריע.
גם עניינו של יוסף ליפש המשיך להעסיק את הרשויות. חבר מושבעים בחן את נסיבות התאונה ולבסוף הוחלט שלא להעמידו לדין פלילי. ליפש עזב את ארצות הברית ושב לישראל.
הסערה הציבורית הגיעה גם לזירה הפוליטית. יהודי ניו יורק מתחו ביקורת חריפה על הנהגת העיר ועל אופן הטיפול במהומות, והאירועים הפכו לסמל של המחדל השלטוני באותם ימים.
אבל בקראון הייטס עצמה עמדה על הפרק שאלה אחרת: מה יהיה עכשיו?
לאחר ימים שבהם חסידים הותקפו ברחובות ובתים יהודיים הפכו למטרה, היו מי שסברו כי משפחות יתחילו לעזוב את השכונה. אלא שעמדתו של הרבי הייתה ברורה – קראון הייטס אינה מקום שנוטשים. החסידים נשארו, הקהילה המשיכה להתפתח והשכונה התאוששה מן הימים הקשים.
35 שנה חלפו מאז ט׳ באלול תנש״א. הרחובות שבהם השתוללו אז הפורעים נראים היום אחרת לגמרי, אבל בקראון הייטס אותם ימים לא נשכחו: שיירה שחזרה מהאוהל, תאונה טראגית בצומת פרזידנט ויוטיקה, שמועה שהציתה את הרחובות, רציחתו של הת׳ יענקל רוזנבאום ע״ה – וימים שנחרתו כאחד הפרקים הקשים בתולדות שכונת המלך.
מאפשרים לכם לקבל
