הסיפורים שלא־סופרו: כשהאמונה היהודית עמדה מול השלטון הסובייטי
האיש שהיה כתובת ליהודי ברית המועצות
שמו של ר' מרדכי דובין מוכר היטב בדברי ימיה של יהדות לטביה ושל חסידות חב"ד. הוא היה מראשי הציבור היהודי בארצו, חבר הסיים (הפרלמנט) הלטבי, מקורב לבית רבותינו נשיאינו, ופעל במשך שנים רבות במסירות אין קץ למען יהודים שנזקקו לעזרתו.
אולם גם לאחר שהשלטונות הסובייטיים הגלו אותו ממוסקבה לעיר קויבישב (כיום סמרה), לא חדל לשמש כתובת ליהודים מכל רחבי ברית המועצות. להפך - דווקא בשנות הגלות הפך ביתו למוקד של עצה, עידוד וסיוע עבור יהודים שביקשו לשמור על יהדותם או לחלום על עלייה לארץ ישראל.
הסיפורים שלפנינו, שנשמרו בעדויותיהם של אנשים שפגשו אותו באופן אישי, מאירים את דמותו מזווית אנושית ומרגשת. הם חושפים את מסירות הנפש של יהודי ברית המועצות ואת השפעתו העמוקה של ר' מרדכי דובין על חייהם.
ר' אהרון רבינוביץ בתמונה לפני העליה לישראל
הבית שבו חיו עם מזוודות ארוזות
לאחר הגלייתו של ר' מרדכי דובין לקויבישב, התאגדה סביבו קבוצה של יהודים יראי שמיים. ביניהם התגוררה באותה עיר גם משפחתה של גיטה, שכללה שלוש בנות ובן. את הבן, קלמן, הכרתי היטב עוד מהתקופה שבה התגוררנו בסמרקנד.
אחת הבנות נישאה וזכתה לעזוב את ברית המועצות. בת נוספת נישאה לר' אהרן רבינוביץ (אהרן בן ציפה), אסיר ציון לשעבר, שלאחר שחרורו מהכלא הסובייטי התגורר אף הוא תקופה בסמרקנד.
כל מי שנכנס לבית משפחת רבינוביץ הבין מיד שמדובר בבית שחי בציפייה מתמדת לרגע היציאה לארץ ישראל.
כמעט שלא היו בבית רהיטים. לא שולחן, לא כיסאות ואף לא ארונות של ממש. בני המשפחה נהגו לאכול את ארוחותיהם כשהם יושבים על גבי המזוודות שכבר היו ארוזות ומוכנות ליום שבו יינתן להם האישור המיוחל לעלות לארץ הקודש.
המזוודות לא שימשו רק לאחסון חפצים - הן היו סמל לתקווה שלא כבתה.
ר' אהרן לא הסתיר את כמיהתו לעזוב את ברית המועצות גם בפומבי.
כאשר הגיע לבית הכנסת היה זועק בקול לעבר השלטונות:
"בריונים! פושעים! הניחו ליהודים להתפלל ולחיות על פי התורה! תנו לנו לצאת לארץ ישראל!"
גם ברחוב לא איבד את אמונתו.
כאשר היינו פוגשים אותו, היה מבקש מאיתנו לומר עבורו ביידיש:
"אהרן בן ציפה זקוק לישועה עוד השבוע."
לאחר מכן היה שולף מכיסו קלמנטינות ומחלק אותן לילדים כאות תודה.
ר' אהרן היה אדם שלא ידע לעמוד מנגד כאשר ראה עוול. כל עניין ציבורי, כל יהודי במצוקה וכל פגיעה בכבוד התורה או בכבוד המת - היו נוגעים ללבו כאילו היו עניינו הפרטי.
תמונה שלושה חודשים אחרי עליית משפחת ר' אהרון רבינוביץ לארץ ישראל
סיכון בלתי נתפס - כשהעדיף את כבוד המת על פני חלום העלייה
כאמור, מי שהכיר את ר' אהרן רבינוביץ ידע שלא היה מסוגל להישאר אדיש כאשר שמע על יהודי הזקוק לעזרה.
באחד הימים הגיעה לקהילה אישה וסיפרה כי יהודי שנפטר בבית החולים נקבר בבית עלמין כללי, לצד גויים.
באותם ימים כבר הייתה בידיו של ר' אהרן אשרת יציאה מברית המועצות - מסמך נדיר שכל יהודי חלם עליו במשך שנים ארוכות. כל מעשה שהיה עלול להרגיז את השלטונות היה יכול להביא לביטול האישור ברגע אחד.
אלא שר' אהרן כלל לא היסס.
ברגע ששמע כי יהודי לא זכה לקבורה בבית עלמין יהודי, החליט לפעול מיד.
הוא פנה אל אחי, גרשון דוב בער (בורקע) שיף, ושכנע אותו לשכור משאית. באישון לילה יצאו השניים אל בית העלמין.
תחת החשיכה, כשהם מודעים היטב לסיכון העצום שהם נוטלים על עצמם, פתחו את הקבר, הוציאו את הנפטר והעבירו אותו לקבורה מחודשת בבית העלמין היהודי.
באותם ימים היה זה מעשה שעלול היה להסתיים במאסר ממושך, ובוודאי בביטול אשרת היציאה שכל כך השתוקקו לה.
אבל בעיני ר' אהרן, כבודו האחרון של יהודי היה חשוב יותר מכל.
המבצע כולו עלה לו בכל הכסף שהיה ברשותו.
כאשר שמעו על כך בני הקהילה, הם לא נשארו אדישים. בתוך זמן קצר התגייסו כולם ואספו עבורו את הסכום הדרוש, כדי שלא יישא לבדו בנטל הכספי הכבד.
באותן שנים התירה ברית המועצות לעולים לקחת עמם מכולה ובה תכולת בית שלמה. כאשר הגיע ר' אהרן לישראל בשנת תשכ"א (1961), הוא התיישב בירושלים, בשיכון הרבנים הסמוך לתחנה המרכזית הישנה.
גם בארץ לא נח על זרי הדפנה.
הוא פעל במרץ לפתיחת בית כנסת בתחנה המרכזית, כדי שיהודים יוכלו להתפלל גם במקום ההומה הזה.
לימים נהגו רבים לפגוש אותו בבית הכנסת "זיכרון משה" בירושלים, שם היה מן המתפללים הקבועים.
פעילים מאגודת שמי"ר. במרכז התמונה הרב בצלאל שיף מנכ"ל אגודת שמי"ר והרב מיכאל גרינברג שעל פי ההנחיות של הרבי העביר את הקבר לבית החיים (העלמין) במאלאחובקא במוסקווה.
"חשבו שהוא משוגע" - העדות המצמררת ממחנה העבודה
דמותו יוצאת הדופן של ר' אהרן הותירה רושם עז גם על חבריו למאסר.
בספרו של ד"ר קויפמן, " רופא המחנה", מקדיש המחבר פרק שלם לר' אהרן רבינוביץ, שישב עמו באותו מחנה עבודה.
הוא מתאר כיצד סירב ר' אהרן לחלל שבת, דרש זמן קבוע לתפילה והתעקש לשמור על אורח חייו היהודי גם בתוך התופת.
על כך שילם מחיר כבד.
לדברי ד"ר קויפמן, הסוהרים הכו אותו שוב ושוב באכזריות, עד שהגיעו למסקנה שאדם המתעקש כך על שמירת המצוות אינו שפוי.
לבסוף הועבר לבית החולים של המחנה.
ד"ר קויפמן, שהיה רופא במקום, השתדל ככל יכולתו להגן עליו ולהשיג עבורו מזון.
באחד הימים הגיעה אל בית החולים אישה מבוגרת - חמותו של ר' אהרן, שאותה הוא מכנה בזיכרונותיו "אמו". היא עשתה את כל הדרך במשאית מזדמנת, ובשל הקור העז הניח הנהג מגפי לבד מתחת לרגליה, מחשש שנעליה יקפאו אל רצפת הברזל של הרכב.
באותם ימים כבר העריכו רופאי המחנה כי ר' אהרן לא יאריך ימים.
לפי עדותו של ד"ר קויפמן, זו הייתה גם הסיבה שבגללה הוחלט לשחררו.
הרופאים אמרו בינם לבין עצמם כי אם ימות במחנה, יהיה צורך להמתין חודשים ארוכים עד שהקרקע הקפואה תפשיר כדי לקוברו, וגם הדבר יעלה כסף.
מבחינתם, היה פשוט יותר למסור אותו לידי בני משפחתו.
כך, דווקא משום שהשלטונות היו משוכנעים כי לא נותר לו זמן רב לחיות, יצא ר' אהרן לחופשי.
אלא שהם טעו.
הוא לא רק התאושש - אלא המשיך במסירות נפש את מאבקו למען יהדותם של אחרים, זכה לעלות לארץ ישראל והקדיש את שארית חייו לפעילות ציבורית ולחיזוק חיי התורה.
במיוחד זכור לי שביום הכיפורים, במקום קיטל, הרב אהרן היה לובש טלית קטן שהיה לבוש בו כאשר הוכה על ידי אנשי המיליציה. הטלית הקטן היה קרוע ומכוסה בדם.
"הבנתי שאני עומד מול תלמיד חכם עצום" - המפגש הבלתי נשכח של רבי יצחק זילבר עם ר' מרדכי דובין
את השידוך השלישי שיזם ר' מרדכי דובין עשה עבור רבי יצחק זילבר מקאזאן, מי שלימים נודע כאחד מגדולי מחזירי העטרה ליושנה בקרב יהודי ברית המועצות.
זכיתי ללמוד אצל רבי יצחק זילבר במשך שלוש-עשרה שנים, ובמהלך אותן שנים שמעתי ממנו לא פעם את סיפור היכרותו עם ר' מרדכי דובין.
"כאשר הציעו לי את השידוך", סיפר רבי יצחק, "לא היה פשוט כלל לקבל חופשה ממקום העבודה. רק לאחר מאמצים רבים הצלחתי לצאת לנסיעה לקויבישב."
עם הגיעו לעיר נכנס לבית הכנסת המקומי.
המראה שנגלה לעיניו הותיר עליו רושם עז.
הרב יצחק וילנר (מרגלנר)
בבית הכנסת הייתה ספרייה עשירה של ספרי קודש - מראה נדיר באותם ימים בברית המועצות. בפינת האולם ישב יהודי גבוה והדור, שקוע בלימוד הגמרא.
"כבר ברגע הראשון הבנתי שזהו ר' מרדכי דובין," סיפר.
ניגשתי אליו, הצגתי את עצמי, והתפתחה בינינו שיחה ארוכה.
"ככל שהשיחה התקדמה, הלכה והתחזקה בי ההכרה שאני יושב מול תלמיד חכם עצום, אדם בעל ידיעות מקיפות בתורה, בעל מחשבה בהירה ושיקול דעת יוצא דופן."
בסיום השיחה פנה אליו רבי יצחק ואמר:
"הלוואי שאוכל לסייע לכם במשהו. מה אוכל לעשות עבורכם?"
ר' מרדכי חייך, שלף פיסת נייר קטנה ורשם עליה מספר טלפון.
"זה מספר הטלפון של אחותי במוסקבה," אמר. "אם תוכל, גש למשרד הטלגרף והזמן עבורה שיחה בינלאומית."
זו הייתה בקשה פשוטה לכאורה.
רבי יצחק מיהר לבצע את השליחות.
אלא שבדרכו חזרה הבחין בו שוטר.
"האזרח," קרא לעברו, "עברת את הכביש שלא במעבר חצייה. אתה מתבקש להתלוות אליי."
רבי יצחק הבין מיד שאין מדובר בעבירת תנועה.
הוא נלקח לתחנת המשטרה, שם הושיבו אותו בתא מעצר והחזיקו אותו במשך כל הלילה.
רק למחרת בבוקר הוכנס לחדר החקירות.
כמה אנשי קג"ב המתינו לו.
השאלה הראשונה שנשמעה הייתה ישירה:
"מאין אתה מכיר את דובין?"
לאחר מכן באה השאלה השנייה:
"מה הוא מסר לך?"
רבי יצחק השיב בפשטות:
"הוא ביקש ממני רק להזמין שיחת טלפון לאחותו."
החוקרים לא האמינו.
הם היו משוכנעים שמדובר במסר מוצפן או בפעילות מחתרתית.
בשלב מסוים הוציא אחד החוקרים את פנקסו האישי של רבי יצחק, שהוחרם במהלך המעצר.
זה היה פנקס קטן, אך עמוס ברשימות בכתב ידו.
למעשה, כל עמוד בו שימש תזכורת לדבר אחר.
רבי יצחק החל להסביר בסבלנות:
"כאן רשום שביקשו ממני לומר קדיש עבור נפטר."
"כאן כתבתי שהתחייבתי לתת עשרים קופיקות לצדקה לאחר שאעלה לתורה."
"כאן רשמתי הלוואה של חמישה רובלים שעליי להחזיר."
"זהו תאריך של חופה שאסור לי לשכוח."
"וכאן רשמתי חידוש תורה ששמעתי בבית הכנסת כדי שלא יישכח ממני."
כך עבר עמוד אחר עמוד.
אלא שההסברים רק הגבירו את זעמם של החוקרים.
אחד מהם הטיח בו בזעם:
"עם הפנקס הזה שלך ישבנו כל הלילה בניסיון לפענח את ה'צופן', ועכשיו אתה מספר לנו שאלו רשימות של קדיש, צדקה וחידושי תורה?"
מכאן ואילך הפכה החקירה לאלימה.
רבי יצחק הוכה קשות ועונה במשך שעות ארוכות.
רק לאחר שהתברר שאין בידיהם כל ראיה נגדו, שוחרר לדרכו.
הוא מיהר לקחת את מזוודתו ורץ אל הנמל, שם הספיק לעלות על ספינת הנהר שהפליגה לקאזאן.
כאשר הגיע לעירו, כבר נכנסה השבת.
לדבריו, מיד עם ירידתו מן הספינה עמד במקומו ולא המשיך בדרכו אפילו צעד אחד נוסף.
רק לאחר צאת השבת המשיך לביתו.
גם לאחר כל מה שעבר, לא העלה על דעתו לחלל שבת.
"השתררה דממה מוחלטת" - ביקורו הבלתי נשכח של ר' מרדכי דובין אצל כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע
פרופ' (איזיה) ברנובר סיפר לא פעם על מעשה ששמע בנוגע לאחד מביקוריו של ר' מרדכי דובין אצל כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע בלנינגרד.
באותם ימים היה ר' מרדכי דובין אישיות ציבורית רמת-מעלה. הוא כיהן כחבר הסיים - הפרלמנט של לטביה - ואף עמד בראש ועדת היערות. מעמדו הציבורי הקנה לו אפשרות לנוע ברחבי אירופה ולבקר גם בלנינגרד.
עוד קודם לכן הכיר אותו הרבי היטב. בשנים שבהן יצא כ"ק אדמו"ר הריי"צ מרוסיה בדרכו לארצות הברית, היה ר' מרדכי דובין מן האנשים שליוו אותו וסייעו לו לאורך הדרך.
כאשר הגיע ללנינגרד, שם פעמיו אל ביתו של הרבי.
דלת הדירה הייתה פתוחה.
ר' מרדכי נכנס פנימה והתקדם לעבר החדר שממנו בקעו קולות של התוועדות חסידית.
הוא פתח את הדלת - וברגע אחד השתררה דממה מוחלטת.
כל המבטים הופנו לעברו.
לא היה קשה להבין את הסיבה.
שנים ארוכות לא נראה בלנינגרד יהודי בעל הופעה כה מרשימה.
לראשו חבש צילינדר גבוה.
לגופו לבש מעיל מהודר בעל צווארון פרווה.
בידו אחז מקל הליכה אלגנטי, שבראשו ידית כסף מבריקה.
באותם ימים, תחת המשטר הסובייטי, רוב היהודים נאלצו להסתיר כל סממן של מכובדות יהודית. לפתע ניצב בפתח החדר יהודי שנראה כאילו יצא זה עתה מאחד הרחובות המכובדים של ריגה.
ר' מרדכי הבחין מיד במבוכה שנוצרה.
מבלי לומר מילה, ניגש לפינת החדר.
את מקל ההליכה הניח בעדינות בפינה.
על גבי המקל תלה את הצילינדר.
את המעיל הסיר והניח בצד.
לאחר מכן פסע לעבר שולחן ההתוועדות.
הוא אחז בשתי ידיו בשולי השולחן, התרומם בתנועה אחת קלה, וכמנהג חסידים באותם ימים קפץ בקלילות אל הספסל שמאחורי השולחן, כאילו היה אחד מבחורי הישיבה.
לרגע אחד פרצו הנוכחים בצחוק.
כל המתח נעלם.
כולם הבינו מיד שהאיש המרשים שזה עתה נכנס אינו רק איש ציבור מכובד, אלא בראש ובראשונה חסיד.
"אונדזערער" - משלנו.
ההתוועדות נמשכה מתוך שמחה, כאילו לא אירע דבר.
הרב פנחס טייץ - רב של מחוז אליזבת' בארה"ב (בן דוד של הרב יצחק זילבר)
לא הכבוד עניין אותו - אלא ההשתייכות
הסיפור הקצר הזה מלמד יותר מכל על אישיותו של ר' מרדכי דובין.
הוא ידע להופיע בכבוד הראוי למעמדו כאשר ייצג את יהודי לטביה בפני ראשי המדינה, אך באותה מידה ידע להשאיר את כל סממני הכבוד מחוץ לשולחן ההתוועדות.
ברגע שנכנס אל בין החסידים, לא ביקש יחס מיוחד ולא הדגיש את מעמדו הציבורי.
בתנועה אחת פשוטה הבהיר כי כאן כולם שווים.
לא חבר פרלמנט.
לא יושב-ראש ועדה.
לא עסקן ידוע.
אלא חסיד היושב עם חבריו סביב שולחנו של הרבי.
אולי משום כך נחרת המעשה הזה בזיכרונם של כל מי ששמעו אותו במשך עשרות שנים.
"אל תישאר במוסקבה" - העצה של ר' מרדכי דובין שהצילה חיים שלמים
בין האנשים שזכו להכיר מקרוב את ר' מרדכי דובין היה גם ר' יצחק ויינר, שנודע בכינויו "המרגלאַנער", על שם העיר מרגלן שבאוזבקיסטן.
בטשקנט היה ר' יצחק לדמות מוכרת ואהובה. בני הקהילה ראו בו יהודי ירא שמים, תלמיד חכם ואיש חסד, שלא חדל לעסוק בצורכי הציבור.
תמיד היה לבוש בחליפת סאטן לבנה ונקייה, ומי שהכיר אותו ידע שכל שעות יומו מוקדשות לעזרה לאחרים.
לאחר שעלה לארץ ישראל השתקע ברחוב שמואל הנביא בירושלים. הוא נהג לבקר אותי לעיתים קרובות במשרדי אגודת "שמי"ר" (שומרי מצוות יוצאי רוסיה), ובאחד הביקורים סיפר לי את סיפור היכרותו עם ר' מרדכי דובין.
"נעצרתי עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה," סיפר. "רק לאחר סיומה שוחררתי ממחנה העבודה."
לאחר שיצא לחופשי הגיע למוסקבה, ופנה אל בית הכנסת המרכזי.
הוא ניגש אל רב בית הכנסת ושאל שאלה פשוטה:
"האם יש עיר הזקוקה לרב? אני מוכן לנסוע לכל מקום שבו אוכל לסייע ליהודים."
הרב הביט בו והשיב:
"לפני שתקבל החלטה, כדאי שתשוחח עם ר' מרדכי דובין."
באותם ימים נהג ר' מרדכי לשבת באולם קטן הסמוך לבית הכנסת.
כאשר נכנס ר' יצחק אל החדר, ראה לפניו יהודי גבוה ובעל הדרת פנים. עיניו הקרינו חכמה, והוא כבר עמד להתכונן לתפילת שחרית.
ר' יצחק הציג את עצמו וסיפר על רצונו למצוא קהילה שבה יוכל לשמש כרב.
ר' מרדכי האזין לדבריו בקשב רב, אך לא השיב מיד.
לבסוף אמר:
"מחר, לפני עלות השחר, בוא לפגוש אותי במקווה. שם נשוחח."
למחרת, בעוד החשיכה עדיין שוררת בחוץ, הגיע ר' יצחק אל המקווה.
ר' מרדכי כבר המתין לו, מגבת מונחת על כתפו.
לאחר שטבל, פנה אליו ואמר דברים שנחרתו בזיכרונו לכל ימי חייו.
"ידידי היקר, המדינה השתנתה לחלוטין מאז המלחמה.
אם תישאר במוסקבה או באחת הערים הגדולות - יעצרו אותך בתוך זמן קצר.
אל תחפש משרה של רב בגלוי.
סע הרחק מכאן.
לך אל הקהילות הבוכריות או הגאורגיות.
מצא עבודה פשוטה - ככורך ספרים או כמנהל חשבונות.
התפרנס בכבוד.
במקביל, התפלל בבית הכנסת, התחבר לאנשי הקהילה, ורק לאחר שירכשו בך אמון - תתחיל לפעול למען חיזוק היהדות.
אם תפעל כך, תוכל לעשות רבות.
אם תבלוט מיד - לא יארכו הימים עד שתמצא את עצמך שוב בבית הסוהר."
ר' יצחק קיבל את הדברים כפשוטם.
הוא עזב את מוסקבה ונסע למרגלן שבאוזבקיסטן.
שם מצא עבודה כמנהל חשבונות, וכפי שיעץ לו ר' מרדכי, השתלב תחילה בחיי הקהילה מבלי לעורר תשומת לב.
רק לאחר מכן החל לפעול.
בהדרגה הפך לאחת הדמויות המרכזיות של יהדות מרגלן.
אחותו, שהייתה קרובת משפחתו היחידה שנותרה בחיים לאחר המלחמה, עברה להתגורר לצדו.
במשך שנים רבות הקדיש את חייו לסיוע ליהודי העיר, לחיזוק חיי התורה ולפעילות חסד ענפה.
מפגש חסידים בהתוועדות בריגא
גם בארץ המשיך באותה שליחות
כאשר זכה לעלות לארץ ישראל, לא שינה את אורחותיו.
בירושלים הקים גמ"ח מיוחד עבור חתנים וכלות.
הוא רכש בד לבן, תפר ממנו מערכות מצעים וחילק אותן ללא תשלום לזוגות צעירים בראשית דרכם.
לא הסתפק בכך.
בימים שבהם בלוני גז היו מצרך יקר ומשפחות רבות התקשו להשיגם, דאג גם לסייע ברכישת בלוני גז ובצרכים בסיסיים נוספים.
מי שפגש אותו בארץ שמע ממנו שוב ושוב את אותם דברים:
"כל מה שזכיתי לעשות - אני חייב לעצה אחת שקיבלתי מר' מרדכי דובין באותו בוקר במקווה."
בעיניו, אותה שיחה קצרה לא הייתה רק עצה טובה.
היא הייתה ההבדל שבין חיים של שליחות לבין שנים נוספות של מאסר.
"ידענו שזו תעמולה" - עדותה של אחותי, דבורה-הודא (ורה) חן, על השנים שלפני העלייה
עדות מרתקת נוספת על אותם ימים שמעתי מאחותי, דבורה-הודא חן, שכונתה ורה. משפחתנו הייתה מן המשפחות המוכרות בקהילה החב"דית בסמרקנד, ובית הורינו היה פתוח לרבים מאנ"ש.
דבורה-הודא ניחנה בזיכרון טוב, ובמשך השנים שיתפה אותנו בעשרות סיפורים ועדויות על חיי היהדות בברית המועצות. רבים מן הסיפורים הללו לא תועדו מעולם בכתב, והם מעניקים הצצה נדירה לעולמם של יהודים שחיו תחת מסך הברזל.
"אצלנו בבית הייתה ידידות קרובה מאוד עם משפחת רבינוביץ," סיפרה.
"ר' אהרן רבינוביץ היה מגיע לעיתים קרובות להתייעץ עם אבי, ר' יוסף שיף."
לדבריה, מאבקו של ר' אהרן להשיג היתר יציאה מברית המועצות הפך כמעט לדרך חיים.
"באותם ימים היה קיים גוף ממשלתי מיוחד בשם OVIR, שטיפל בכל בקשות היציאה מן המדינה.
ר' אהרן הכריז עליו מלחמה."
כמעט מדי יום היה מתייצב במשרדי ה-OVIR.
בכל פעם היה שואל מחדש:
"האם כבר התקבלה החלטה בעניין הבקשה שלי?"
הפקידים כבר הכירו אותו היטב, אך הוא לא חדל להגיע.
מבחינתו, אסור היה להרפות.
"בישראל אוכלים רק דייסה..."
באותן שנים התגוררה בחצרם גם משפחתם של דניאל ופולה זק.
דניאל היה מנוי לעיתון היידי הסובייטי ביראָבידזשאַנער שטערן, ששימש אחד מכלי התעמולה המרכזיים נגד מדינת ישראל.
"בכל גיליון ניסו לשכנע אותנו עד כמה החיים בישראל קשים," נזכרה דבורה-הודא.
"הם כתבו שבקיבוצים הכול מתנהל כמו בקולחוזים, שאנשים אוכלים רק בחדרי אוכל משותפים, שאין אפשרות לבחור מה לאכול, ושבכל יום מוגש מאכל אחר - יום אחד דייסת אורז, למחרת תפוחי אדמה, אחר כך שיבולת שועל."
גם על השבת לא ויתרו כותבי התעמולה.
"הם טענו שאין בישראל שבת כלל, אלא רק עוד יום רגיל בשבוע."
ולא פחות מכך ניסו לשכנע כי החנויות ריקות.
"הכול מחולק באמצעות תלושים," כתבו שוב ושוב.
דבורה-הודא חייכה כשנזכרה בכך.
"כולנו היינו קוראים את הדברים ומתפקעים מצחוק.
איש מאיתנו לא האמין למילה."
להפך.
ככל שהתעמולה נגד ארץ ישראל גברה, כך התחזק אצל רבים הרצון לעלות אליה.
כל הקהילה התגייסה
כאשר התקבלה סוף סוף הבשורה המיוחלת - משפחת רבינוביץ קיבלה אישור יציאה - שררה התרגשות עצומה בקרב יהודי סמרקנד.
בני הקהילה מיהרו להתגייס לעזרתם.
בזמן קצר נאסף סכום כסף נכבד, שנועד לסייע למשפחה בראשית דרכה בארץ ישראל.
באותן שנים התירה ברית המועצות לעולים לקחת עמם מכולה ובה חפצי בית.
משפחות רבות ניצלו את האפשרות הזאת וארזו כל מה שיכלו - מקרר, ארונות, מכונת כביסה, תנור, כלי בית, מצעים ורכוש נוסף שנאסף במשך שנים ארוכות.
שתי התמונות שסיפרו את כל הסיפור
ימים אחדים לפני היציאה מסר ר' אהרן לדבורה-הודא תצלום של משפחתו.
באותו רגע עלה במוחה רעיון.
"הצעתי לו שכאשר יגיע לארץ ישראל, יצטלם שוב עם בני משפחתו בדיוק באותו סידור, וישלח לי את התמונה."
היא ידעה שכל מכתב שיגיע מארץ ישראל יעבור את ביקורת הצנזורה הסובייטית.
אבל תצלום משפחתי?
זה נראה תמים לחלוטין.
לא היה כל חשש שהצנזורים יבינו את משמעותו.
ואכן, לאחר זמן מה הגיעה מעטפה מארץ ישראל.
בתוכה הייתה תמונה חדשה.
אותה משפחה.
אותם אנשים.
אותו סדר עמידה.
אך מציאות אחרת לגמרי.
התמונה הראשונה צולמה בברית המועצות - כאשר בני המשפחה עדיין חיו תחת שלטון הקומוניזם, ממתינים בדריכות לאישור העלייה.
התמונה השנייה צולמה בארץ ישראל - לאחר שהגשימו את חלום הדורות והחלו את חייהם החדשים כבני חורין.
דבורה-הודא שמרה את שתי התמונות זו לצד זו במשך שנים.
לדבריה, הן סיפרו את סיפורם של יהודי ברית המועצות טוב יותר מכל מסמך היסטורי.
לא היה צורך במילים.
די היה להביט בשתי התמונות כדי להבין מהו ההבדל שבין חיים מאחורי מסך הברזל לבין חיים בארץ הקודש.
התוועדות בסמרקנד
ניצחונה של הרוח היהודית
סיפוריהם של ר' מרדכי דובין, ר' אהרן רבינוביץ, רבי יצחק זילבר, ר' יצחק ויינר ורבים נוספים אינם רק זיכרונות אישיים.
הם עדות חיה לעולם שלם של יהודים שלא ויתרו על אמונתם גם תחת שלטון שניסה לעקור כל זיקה ליהדות.
בתוך מציאות של רדיפות, מעקבים, חקירות ומאסרים, הם המשיכו ללמוד תורה, לשמור שבת, לסייע איש לרעהו ולחלום על היום שבו יזכו לעלות לארץ ישראל.
במרכזם של רבים מן הסיפורים הללו ניצבת דמותו של ר' מרדכי דובין - מנהיג, תלמיד חכם, איש ציבור וחסיד, שידע לשלב אומץ לב, אחריות ציבורית ואהבת ישראל ללא גבול.
גם עשרות שנים לאחר אותם מאורעות, ממשיכים סיפוריו לעורר השראה ולהמחיש כיצד נשמר גחלה של יהדות מאחורי מסך הברזל - עד שלבסוף הפכה שוב לאש גדולה.
מאפשרים לכם לקבל
