האם ל"משפיע" יש זמן להשפיע? / מאמר דעה נוקב ומטלטל
ר' דובי ברוד, מטפל רגשי מתמחה בטיפול בבני נוער
בתקופה האחרונה עברה קהילת חב"ד בארץ ובעולם טלטלות כואבות. נשמות צעירות ועדינות, יקרות מפז, נקטפו מאיתנו בדמי ימיהן. משפחות איבדו את היקר להן מכל, וקהילות שלמות נותרו עם חלל עמוק, כאב שאינו נותן מנוח, והרבה מאוד שאלות קשות.
אינני מתיימר להסביר את רזי נפש האדם, ובוודאי שלא לפשט תופעות מורכבות של משברים נפשיים עמוקים. עולם הנפש הוא עולם עמוק, עדין ומורכב, שלעיתים גם הקרובים ביותר אינם מצליחים לראות את המתרחש בו. לפעמים מדובר ברקע שנמשך שנים, בקושי נפשי שלא טופל, לפעמים הכול מתחולל מתחת לפני השטח וקשה מאוד לזהות, ולפעמים, וחשוב לומר זאת ביושר, המשפחה, אנשי החינוך ואנשי המקצוע עושים כל שביכולתם, ובכל זאת קורה האסון.
אין בדברים הבאים כל טענה, אפילו מרומזת, שאסון כזה או אחר היה ניתן למניעה בדרך מסוימת. הנפש מורכבת לאין שיעור. הדברים נכתבים רק מתוך אחריות לשאול מה עוד ניתן לעשות כדי לחזק את מערכות התמיכה סביב הבחורים בעוד מועד. אין כאן שום ניסיון לחפש אשמים, ואין כאן הצעה לפתרונות קסם שטחיים.
אך ישנה מחשבה אחת, נוקבת, שאינה מרפה ממני.
כשמביטים לאחור על מסלול חייו של אדם, מגלים לא פעם שהתהליך לא החל בגיל שלושים, וגם לא בגיל עשרים וחמש. הזרעים נזרעים הרבה קודם. בשנות ההתבגרות, בין כותלי ה"ישיבה קטנה" וה"ישיבה גדולה", באותן שנים קריטיות שבהן בחור בונה את זהותו החסידית והאישית, את ביטחונו העצמי, את הקשר שלו עם סביבתו ואת דבקותו בקב"ה והתקשרותו לרבי.
דווקא שם, בלב החממה, מתחילים לפעמים הבלבולים: הקשיים החברתיים, תחושת הריקנות, חוסר הערך, הבדידות, המאבקים הפנימיים, ולפעמים השתיקה הגדולה.
לא תמיד מדובר ב"בחור נושר" או במשבר זועק. לפעמים זהו בחור רגיל לגמרי, "תמים" מצוין ואיכותי, שעובר תקופה סוערת ומורכבת בתוך תוכו.
והשאלה שחייבת להדהד בכולנו היא: מי יושב עם הבחור בשלב הזה? מי רואה אותו? מי מקשיב לו? מי עוזר לו לעשות סדר בנפש המבולבלת?
התערבות נכונה בזמן הנכון אולי אינה פותרת את כל בעיות העולם, אך היא בהחלט יכולה לתת לבחור עוגן, תקווה ותחושה שהוא אינו לבד. שיחה אחת אולי לא תעלים את הקושי, אך היא יכולה להחזיר אור לעיניים, להעניק כיוון, ולפתוח פתח להמשך ליווי נכון. בשנים ההן, הדמות שאמורה להיות שם עבורו, יותר מכולם, היא ה"משפיע".
*
לפני הכול, חובה קדושה להבהיר: המאמר הזה אינו נכתב, חלילה, כביקורת על משפיעי הישיבות. להפך.
מתוקף עבודתי כמטפל, יוצא לי ללוות מקרוב ישיבות רבות, להתייעץ עם משפיעים ולסייע לחלקם בכלים מקצועיים. רובם ככולם אנשים נפלאים, חסידים יראי שמים, בעלי לב עצום ורגישות יוצאת דופן לבחורים. אני רואה אותם נשארים בישיבה שעות ארוכות מעבר לתפקידם, עונים לשיחות טלפון בשעות לא שעות, ונושאים את דאגת התמימים בליבם גם כשהם בביתם, עם משפחתם.
הבעיה אינה נעוצה בלב של המשפיעים, אלא בשעון שלהם ובמבנה המשרה שלהם.
במציאות הנוכחית בישיבות, חלק גדול מהמשפיעים מועסקים למעשה רק בחצי משרה. הם מגיעים לישיבה ל"סדר חסידות בוקר", ממהרים לצאת לעבודה נוספת כדי לכלכל את ביתם, וחוזרים שוב רק ל"סדר חסידות ערב". במצב כזה נשארת להם אולי שעה יחידה ביום המוגדרת כ"שעת השפעה" לשיחות אישיות. שעה אחת לעשרות רבות של בחורים.
אנחנו דורשים מהמשפיע להיות "כל בו": להכין ולהשמיע שיעורים, להתוועד, להיות כתובת אישית לבחורים, ובתוך המרוץ הזה גם לנסות לתת מענה אישי לעשרות רבות של תמימים. במבנה כזה, עבודת הנפש האמיתית הופכת כמעט לבלתי אפשרית.
לו רק היה למשפיעים הללו פנאי מוגדר, משרה מלאה שמוקדשת שעה אחר שעה לשיחות אישיות רצופות עם הבחורים, הדבר הזה לבדו היה משנה חיים ממש.
בתור חסידי חב"ד, המושג "עבודת ההשפעה" הוא נשמת אפנו. כולנו גדלנו על שיחות קודשו של הרבי על אודות התקנה של "עשה לך רב", ועל החובה שלכל אחד יהיה משפיע שאיתו יוכל לדבר על "נגעי לבבו ונגעי נפשו". הרבי אף הגדיר את עניין המשפיע כ"בקשה נפשית", בקשה שמגיעה מעצם הנפש.
אך הגיעה העת לשאול שאלה פשוטה וכואבת: האם למשפיע במציאות הנוכחית יש זמן להיות משפיע? לא בטבלת התקנים, לא בכותרת התפקיד, אלא בפועל, ביום יום בישיבה.
*
לפני תקופה פגשתי בחור שהתמודד עם לבטים רגילים לחלוטין של גיל ההתבגרות. לא משבר קליני, לא מצב חירום, פשוט בחור שהיה זקוק לאוזן קשבת ולמישהו שיעשה לו סדר בראש. אמרתי לו: "אני מכיר את המשפיע שלך, הוא אדם מיוחד, אצור איתו קשר".
התקשרתי למשפיע, חסיד יקר ומסור. סיפרתי לו על הבחור. הוא נאנח בכאב וענה לי: "תשמע, החודש אין לי חצי שעה פנויה. אולי בעוד חודש וחצי או חודשיים".
נדהמתי.
"אני מדבר איתך על בחור שצריך שיחה עכשיו", אמרתי לו.
והוא נאנח שוב והשיב: "אני יודע. אבל יש לי מטלות, שיעורים, עומס גדול, יש לי שעה אחת ביום לשיחות אישיות, וגם בה אני נשאר מעבר לזמן. יש לי כבר רשימת המתנה ארוכה של בחורים. אין לי שעות ביממה".
כשניתקתי את השיחה לא כעסתי עליו. כאב לי עליו, וכאב לי על הבחורים.
חשבתי על עצמי: נניח שעובר עליי יום מורכב, קושי או התלבטות שיושבים לי על הלב. באופן טבעי, אני מבקש לשוב לביתי, לשוחח עם רעייתי, לשתף ולפרוק. תארו לעצמכם שהיא הייתה משיבה לי: "בעוד חודשיים נקבע זמן ונשב". זה הרי בלתי נתפס. הצורך שלי הוא עכשיו. הכאב הוא עכשיו. הבלבול הוא עכשיו. אי אפשר לסחוב אותו חודשיים בלב.
זה בדיוק מה שעובר על אותו בחור צעיר. הוא חווה סערה פנימית היום, והמענה שהוא מקבל, לא באשמת אף אחד, הוא "בעזרת השם בעוד חודשיים".
הבעיה איננה שאין לנו משפיעים טובים. הבעיה היא שאין לנו מספיק שעות השפעה מובנות במערכת.
*
חובה עלינו להכיר בשינוי המהותי שעובר על דורנו. בדורות קודמים ייתכן שניתן היה להסתפק יותר בהתוועדות כללית חמה או בשיחה כללית של המשפיע לכלל תלמידי הישיבה. הכוח של הכלל היה חזק, והוא נשא את הפרט על כנפיו.
אך בדור הנוכחי המציאות השתנתה לחלוטין. הבחורים של היום אינם מסתפקים, ולעיתים גם אינם יכולים להסתפק, רק בהשפעה כללית. העולם שמחוץ לכותלי הישיבה מציע גירויים מותאמים אישית, מסרים מותאמים אישית, פיתויים מותאמים אישית, והנפש של הבחור זקוקה למענה אישי לא פחות.
חוויית הבדידות והבלבול של הדור הזה דורשת יחס אישי, עין בעין, מקום שבו הבחור מרגיש שרואים אותו כאדם עצמאי, עם הניואנסים הייחודיים לו, עם הקשיים הספציפיים שלו ועם נקודות האור שלו.
מה שהיה פעם אולי תוספת הידור, הפך בדורנו לצורך חיוני ודחוף שאי אפשר לפסוח עליו.
בין פסיכולוגיה לחסידות
*
כמטפל, מגיעים אליי לא פעם בחורים לסדרת פגישות. פעמים רבות, כבר לאחר מפגש אחד או שניים, מתברר לי מעל לכל ספק: הבחור הזה אינו זקוק בהכרח לפסיכותרפיה ארוכה או לאבחנות מורכבות. הוא צריך משפיע.
כשאני שואל אותו "האם פנית למשפיע שלך?", התשובות נעות בין "הוא עמוס מדי", "ניסיתי ולא הצלחתי להגיע אליו", לבין ייאוש מראש. במקרים כאלה, באישורו של הבחור, אני מרים טלפון למשפיע ומחבר ביניהם. לפעמים זה כל מה שהיה חסר: קשר, ליווי, אוזן קשבת חסידית.
בשנים האחרונות, עם עליית המודעות לבריאות הנפש, נוצרה לעיתים תחושה שגויה כאילו הכתובת היחידה לכל קושי היא איש מקצוע חיצוני. יש אכן מצבים שבהם איש מקצוע הוא הכרח גמור. יש מצבים שבהם טיפול נפשי הוא פיקוח נפש ממש. אבל יש גם הרבה מאוד מצבים שבהם הבחור זקוק בראש ובראשונה לדמות חסידית חיה, קרובה, זמינה, שמכירה אותו, מבינה את עולמו, ויודעת לדבר איתו בשפה של חסידות, יראת שמים, התקשרות ושליחות.
הרבי דיבר על כך לפני עשרות שנים כשתבע שיהיה לכל אחד "משפיע".
כשאיש מקצוע מביט כיום בספר התניא קדישא, הוא עומד נדהם מול הגאונות המושגית והדיוק הנפשי שבו. התניא אינו רק ספר היסוד של חסידות חב"ד, אלא גם מפת דרכים עמוקה לנפש האדם. הוא מעניק שפה למאבק הפנימי, נותן כלים להתמודדות עם עצבות, בלבול, נפילות, מחשבות זרות, תחושת ריחוק וייאוש, ומלמד את האדם כיצד לראות את עצמו לא דרך הכישלון אלא דרך הנשמה האלוקית שבו.
למשפיע חסידי יש בארגז הכלים שלו אוצר רוחני וחינוכי עצום. ספר התניא, מאמרי ושיחות רבותינו נשיאינו, ובפרט שיחות הקודש ומכתביו של הרבי, מעניקים הדרכה עמוקה ונוגעת לעולם הנפש, לחרדות, ללבטים, למצוקות, לתחושת חוסר ערך ולחיפוש משמעות. כאשר המשפיע לומד את התוכן הזה לעומק ומגבש מתוכו את משנתו החינוכית, הוא יכול להעניק לבחור שפה, תקווה, כוחות וכיוון.
מורה טוב מלמד את הבחור חסידות. משפיע טוב עוזר לבחור לגלות איך החסידות מלמדת אותו לחיות.
כמובן, מדובר בנושא רגיש מאוד, וחובה להגדיר בו חלוקה ברורה. המשפיע אינו תחליף למטפל, והמטפל אינו תחליף למשפיע. המשפיע מעניק לבחור שפה חסידית, עוגן רוחני, קשר אישי והדרכה בעבודת ה'. איש המקצוע יודע לזהות ולטפל במצבים נפשיים הדורשים התערבות מקצועית. כאשר כל אחד פועל בענוות גבולו, ובשיתוף פעולה נכון, נוצרת מעטפת חזקה, אחראית ולעיתים אף מצילת חיים.
באותם מקרים מורכבים שבהם הבחור אכן זקוק לטיפול פסיכולוגי, השילוב בין השניים הוא מכפיל כוח עצום. כאשר הטיפול המקצועי נעשה על טהרת הקודש, על פי דרכי התורה והמצוות, ובמקביל המשפיע מעניק לבחור את המעטפת, העוצמה וההדרכה הרוחנית בין כותלי הישיבה, נוצר חיבור משמעותי מאוד. מעטפת כזו עשויה לחזק את תהליך הטיפול, לתת לבחור עוגן יומיומי בין הפגישות, ולהגדיל משמעותית את סיכויי השיקום והיציבות.
דווקא בגלל כוחה העצום של עבודת ההשפעה, חובה עלינו לעשות צעד נוסף ולהעניק למשפיעים בישיבות גם הדרכה מקצועית מסודרת. המשפיע אינו מטפל קליני, ואין זה מתפקידו לעסוק בפסיכותרפיה או בפסיכיאטריה. אך כאשר משפיע מקבל הדרכה מקצועית נכונה, הוא מחזיק בכלים שיאפשרו לו לזהות בבהירות את המקומות שבהם נדרשת התערבות חיצונית מוסמכת, כמו במקרה של דיכאון קליני, חרדה חריפה, סיכון עצמי או קושי נפשי מורכב.
הדרכה כזו אינה באה להחליף את המשפיע. להפך. היא באה להעצים אותו. היא מאפשרת לו לפעול בביטחון, לדעת מתי בכוחם של כלי החסידות והליווי האישי להוביל את הבחור לחוף מבטחים, ומתי חובתו הקדושה היא לשמש כצינור מקשר, לקחת את הבחור ביד ולהפנות אותו לטיפול המתאים.
*
מי שחושב שמדובר בחלום בלתי ישים, מוזמן להביט במה שקורה כשמעזים לשנות את הקונספט.
בחודשים האחרונים חזיתי מקרוב ביוזמה אמיצה של הנהלת אחת מישיבות תומכי תמימים. ראשי הישיבה קיבלו החלטה דרמטית: הם לקחו את אחד המשפיעים המוערכים והודיעו לו כי מעתה הוא משוחרר ממסירת שיעורים וממטלות טכניות ומערכתיות. התפקיד המרכזי שלו הוא לשבת יום יום ולדבר עם תלמידים באופן פרטני.
התוצאה הייתה מהפך משמעותי ששינה את פני הישיבה.
פתאום נוצרו תורים של בחורים שביקשו מרצונם לשבת ולשוחח איתו. תמימים פתחו בפניו נגעי לב ומצוקות פנימיות שמעולם לא העזו להוציא קודם לכן. המשפיע עצמו גילה באותן שיחות נקודות כאב, נקודות אור, כוחות פנימיים וסיפורים אישיים שלא היו מתגלים בשום שיעור כללי. בחורים קיבלו מענה, כיוון, חיזוק ותחושה שיש מי שרואה אותם.
הדבר הזה מוכיח שזה אפשרי, ושזה עובד.
כל מה שצריך הוא להציב יעד מערכתי פשוט: כל בחור בישיבה צריך לקבל לפחות שיחה אישית משמעותית אחת בחודש עם המשפיע שלו.
חובה להבין את נפש הבחור. נער בגיל ההתבגרות שחווה קושי, מבוכה או בלבול רוחני ורגשי, מתבייש מאוד לפנות מיוזמתו. הוא נבוך, הוא חושש ממה שיחשבו עליו, ולעיתים קרובות הוא פשוט יבחר לשתוק ולסבול לבד.
אך ברגע שהשיחה האישית החודשית הופכת לחלק בלתי נפרד מסדר היום של הישיבה, בדיוק כמו "סדר חסידות" או שיעור גמרא, חומות הבושה קורסות. הבחור לא צריך "לאזור אומץ" ולדפוק על דלת חדר הר"מים. הוא לא מרגיש חריג או "מסומן" כבעייתי, כי כולם נכנסים לשיחה הזו לפי רשימה מסודרת.
יתרה מכך, עצם הידיעה שיש לו עוגן קבוע בלוח השנה, שהוא יודע שבעוד שבוע או שבועיים המשפיע קורא לו לזמן שמוקדש רק עבורו, מעניקה לו כוח להחזיק מעמד גם ברגעים קשים. כשהוא מגיע לשיחה המובנית הזו, הרבה יותר קל לו לפתוח את סגור ליבו ולומר: "הרב, עבר עליי שבוע קשה, אני רוצה לדבר איתך על משהו".
המיסוד של השיחות הללו כחלק מהמערכת הקבועה מקל על הבחורים בצורה בלתי רגילה. זהו צעד פשוט, מעשי, ואחראי, שיכול לשנות חיים.
*
כדי שהחזון הזה יקרום עור וגידים בכלל הישיבות, נדרש שינוי תפיסתי ותקציבי משמעותי. הנהלות הישיבות צריכות להבין שאי אפשר להסתפק בחצאי משרות של בוקר וערב. יש צורך להרחיב תקנים, ולדאוג שלמשפיעים תהיה משרה מלאה ומכובדת, שתאפשר להם להקדיש את רוב שעות היום לשיחות פנים אל פנים עם הבחורים.
ומכאן יוצאת הקריאה גם אל נדיבי עם, מחזיקי התורה ואנ"ש.
בשנים האחרונות הישיבות מתמודדות עם קשיים תקציביים גדולים, אחרי קיצוצים רבים במשרדי הממשלה השונים. המעמסה הכלכלית המונחת על כתפי מנהלי המוסדות היא אדירה. דווקא משום כך, המשימה הזו מוטלת על כולנו.
אנו משקיעים הון עתק בבנייני פאר, בשיפוץ פנימיות ובהרחבת בתי מדרש. הכול נחוץ וחשוב. אך הגיעה השעה להשקיע ב"בניין הנפש" של הבחורים עצמם.
קחו תחת חסותכם מימון של "שעות השפעה". תרמו עבור תקנים של משפיעים נוספים במשרות מלאות. אפשרו למשפיעים לעסוק במה שהרבי ביקש מאיתנו: להיות שם בשביל הנשמות. תנו להם את הזמן ואת השקט הכלכלי לעשות את מה שהם יודעים לעשות טוב כל כך, להשפיע באמת.
בסופו של דבר, בחור לא יזכור רק את המקורות שלמד בשיעור. הוא יזכור מי ישב מולו כשהיה לו קשה; מי חיפש אותו כשהוא נעלם אפילו מעיני עצמו; ומי האמין בו ברגעים שבהם הוא התקשה להאמין בעצמו.
אם הרבי הגדיר את עניין המשפיע כ"בקשה נפשית", חובתנו לבדוק לא רק האם יש לכל בחור משפיע על הנייר, אלא האם אנחנו מאפשרים למשפיע את המשרה, את הזמן ואת הכלים הדרושים כדי להשפיע.
בוגר
0
1
מאפשרים לכם לקבל
