הלוואי איבער א יאר

א.ב. חרמש

הם רקדו סביב הבימה כשספרי התורה בידיהם ופניהם מיוזעות, הם החרו-החזיקו אחרי השליח ושאגו בקול את מילות השיר החדש שהם למדו זה עתה: "נייעט נייעט ניקאווא..."

ליל שמחת תורה בסמולנסק. כשני מנינים של אנשי-עסקים יהודיים רקדו שם, והשמחה קרנה מפניהם. האוירה היתה חמה, אפילו מאוד. הקור שנע בסביבות האפס מעלות שהכה בחוץ, לא הורגש כלל בפנים. הקהל היה אחרי התוועדות ואמירת 'לחיים' הגונה. השליח לעיר הרב לוי מונדשיין, שפועל שם זה חצי שנה, רומם אותם טפח מעל הקרקע, והרוקדים כולם חגו-מרחפים מעל המציאות הסמולנסקית היומ-יומית, והם שרים "נייע נייעט ניקאווא".

בלילה שקדם לכך, ליל שמיני-עצרת, ישבנו בסוכת בית הכנסת (וליתר דיוק: "בסוכת מבנה בית הכנסת המאולתר") בסמולנסק, עם כמנין קשישים להתוועדות חסידית. הקשיש שבהם, ר' יוסף שמו, חצה את ה"גבורות" לפני חצי עשור, וכוחו עדיין במתניו. ר' יוסף זה חי את כל שנותיו בסמולנסק, וזכרונו צלול ובהיר.

"לחיים! הלוואי איבער א יאר"- זה היה המוטו של ר' יוסף לכל אורך ההתוועדות הזו, ולכל אורך ימי שמיני עצרת ושמחת-תורה. הוא שב והכריז זאת בכל עת מצוא. "הלוואי איבער א יאר".

ר' יוסף הפליג בזכרונותיו אל סמולנסק של שנות ה"פ"א". אל בית הכנסת החסידי ואל בית הכנסת המתנגדי ("הם היו כאלה, מודרניים"..), אל בית הכנסת "חאראל", ואל ביתו של רב העיר, שם הוא ביקר מעת לעת עם "שאלה בעוף". סיפר על חיי היהדות בשנות האור, ועל שקיעתם עם עליית הקומוניסטים לשלטון.

"הלוואי איבער א יאר" – זה מה שהחזיק אותם כל השנים. השנה הבאה תהיה יותר טובה. חלום שר' יוסף נושא איתו שמונים שנה. "הלוואי איבער א יאר".

"כל שנה, בשמחת-תורה – סיפר ר' יוסף – אני מאחל לעצמי איחול זה. אבל בשנה שעברה, האיחול התגשם. לפני חצי שנה הגיע לכאן הרב מונדשיין, והנה השנה – ממש כמו לפני שמונים שנה - יש לנו בסמולנסק התוועדות-חסידית, יהודים יושבים יחדיו בסוכה ללא פחד, ואומרים "לחיים" בשמחת תורה, כמו יהודים אמיתיים...

"לחיים! הלוואי איבער א יאר" – שב והכריז ר' יוסף – הלוואי שבשנה הבאה יהיה כאן גם 'געפילטע-פיש' כמו אז, לפני שמונים שנה! הלוואי איבער א יאר!

*

בלילה זה, ליל שמחת תורה, לא נכח ר' יוסף בהקפות. אבל המוטו שלו ריחף בחלל בית הכנסת המאולתר. "הלוואי איבער א יאר". אותם אנשי עסקים יהודיים שרקדו-ריחפו טפח מעל לקרקע, הגשימו את משאלתו של ר' יוסף. יהודים אלו לא ידעו מהי יהדות עד לא מכבר, והיום הם כבר מאמצים אל ליבם בחזקה את ספר התורה, רוקדים איתו כשהם מגירים פלגי זיעה, ומכריזים קבל עם ועולם "נייעט נייעט ניקאווא"...

ההקפות הללו נמשכו שעה ארוכה, ניגון חסידי רדף ניגון אחר, מי עם מילים רוסיות, ומי ללא מילים, הקהל ניסה את כוחו בניגון – אך יותר משהם שרו, נשמתם שרה.

אחרי תום ההקפות, הקהל עוד עמד והקיף את הרב לוי מונדשיין שעה ארוכה, ההתעוררות היתה בשיאה. הם שוחחו, התעניינו, שאלו, הקשיבו, צמאים ליהדות. נשמתם דרשה עוד ועוד.

באותו ערב ששה מהם כבר החליטו להכנס בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, איש עסקים אחד, המנהל חברת בניה, החליט להיכנס לעובי הקורה ולבנות בית הכנסת כיאה וכראוי, אחר החליט על שיעור תורה קבוע, וזולתו – אמן במקצועו – החליט ללמוד כתיבת סת"ם, "כדי שבסמולנסק יהיה סופר-סת"ם אמיתי", כדבריו.

"בשנה הבאה", סיכמו כולם את השיחה הזו, כשהם יוצאים אל הלילה הקר והחשוך, "בשנה הבאה - נרקוד כולנו, אחרי הברית, בבית הכנסת החדש"...

איך אמר ר' יוסף – "לחיים! הלוואי איבער א יאר"...