"נעלמו עם אוצרות שלמה" מה חיפשו הבריטים בהר הבית?
ירושלים, אביב תרע"א. באישון לילה, כשהעיר העתיקה כבר שקעה בשינה, התרחש משהו שאיש מתושבי ירושלים לא היה אמור לדעת עליו. קבוצה קטנה של אנגלים נכנסה בחשאי אל הר הבית. השומרים הקבועים לא היו במקום. מי שהיה אחראי על המתחם קיבל כסף. אפילו קצין משטרה נכח במקום.
ואז החלו החפירות.
לילה אחרי לילה הם חפרו מתחת למקום הקדוש בעולם. תחילה באזור שכונה בעבר "אורוות שלמה", ובהמשך הגיעו אל היעד הנועז ביותר: כיפת הסלע. מתחת לאבן השתייה הם חיפשו דבר אחד – את אוצרות בית המקדש.
הצופן שהבטיח אוצר של מיליארדים
הסיפור המדהים הזה התחיל כמה שנים קודם לכן, הרחק מירושלים. וולטר הנריך יובליוס היה משורר פיני ודוקטור לפילוסופיה, אבל יותר מכל הוא היה אדם שהוקסם מסודות. נומרולוגיה, קבלה, כרונולוגיה יהודית וצפנים עתיקים העסיקו אותו במשך שנים.
ואז הוא טען שגילה משהו יוצא דופן. לדבריו, בתוך התנ"ך וטקסטים יהודיים קדומים מסתתר צופן סודי. כאשר פענח אותו, כך טען, הוביל אותו הצופן אל אחד הסודות הגדולים בהיסטוריה: המקום שבו הוטמנו אוצרות בית המקדש הראשון – ובהם אולי אפילו ארון הברית.
יובליוס העריך את שווי האוצר בכ-200 מיליון דולר של אותם ימים – סכום דמיוני השווה למיליארדים כיום. אבל כדי להגיע אליו הוא היה זקוק לכסף. ואז הוא פגש את האיש הנכון.
הקצין הבריטי נשבה בחלום
קפטן מונטגיו בראונלו פארקר לא היה עוד הרפתקן. הוא היה קצין בריטי מעוטר, בן למשפחת אצולה ובעל קשרים מצוינים. כאשר שמע את סיפורו של יובליוס, הוא השתכנע.
פארקר גייס סכומי עתק ממשקיעים בריטים ואמריקאים עשירים, אסף סביבו חבורה יוצאת דופן ויצא למסע לירושלים. זו לא הייתה בדיוק משלחת ארכיאולוגית רגילה. בין חבריה היו אנשי צבא, שחקן קריקט לשעבר ואפילו מדיום שוויצרי. ארכיאולוג מקצועי? בתחילת הדרך לא היה אפילו אחד.
אבל היה להם כסף, קשרים – ואישור מהשלטון העות'מאני. בתמורה ל-500 פאונד ולהבטחה שהממשלה תקבל מחצית מכל אוצר שיימצא, קיבלה המשלחת היתר להתחיל לחפור.
שלוש מאות איש מתחת לירושלים
בקיץ תרס"ט התמקמו אנשי המשלחת בווילה מבודדת סמוך לחומות העיר העתיקה. אתר החפירה גודר וההתנהלות הייתה חשאית, אבל בירושלים החלו שמועות: האנגלים מחפשים אוצר.
כשלוש מאות פועלים מסילוואן גויסו למבצע. הם נכנסו אל מערכת המנהרות באזור מעיין הגיחון, פיר וורן ונקבת השילוח, בניסיון לאתר מעברים תת-קרקעיים שיובילו צפונה – אל מתחת להר הבית.
התנאים היו קשים להחריד. עמוק בתוך הסלע האוויר הלך ואזל. נרות כבו. גם שימוש במאווררים ובחמצן לא תמיד הספיק. הפועלים עבדו במשמרות, לאור לפידים ופנסים, ושרו כדי להפיג את הפחד והשעמום במנהרות האפלות.
שנה חלפה. ועוד שנה. הם גילו מנהרות, חדרים, קברים וכלי חרס עתיקים – אבל לא את הדבר שלשמו הגיעו. לא כתר. לא זהב. לא ארון הברית. יובליוס עצמו חלה במלריה ועזב. פארקר נשאר – והחל לאבד סבלנות.
הדרך הישירה אל האוצר
באביב תרע"א החליט פארקר לשנות את כללי המשחק. אם אי אפשר להגיע אל האוצר דרך המנהרות – הוא ייכנס להר הבית עצמו.
לפי המקורות, פארקר שיחד את השייח' חליל אל-זנאף, שהיה אחראי על המתחם. באותם ימים יצאו רבים משומרי המקום לחגיגות נבי מוסא, והדרך נפתחה.
במשך תשעה לילות נכנסו פארקר ואנשיו בחשאי אל ההר. הם ניסו לחפור באזור הדרום-מזרחי של הרחבה, אך נתקלו בבורות מים. ואז הם נכנסו לכיפת הסלע.
מתחת לאבן השתייה נמצאה מנהרה עתיקה. אנשי המשלחת עקבו אחריה לעומק של כמה מטרים. דיווחים אחרים טענו כי הם חפרו גם במערה שמתחת לסלע, במקום המכונה "באר הנשמות", בחיפוש אחר חדר נסתר.
איש אינו יודע בוודאות מה התרחש שם באותם לילות. אבל בלילה התשיעי – הכול התפוצץ.
השומר שגילה את הסוד
לפי אחת הגרסאות, אחד השומרים שלא קיבל מספיק כסף חשף את החפירה. לפי גרסה אחרת, שומר הגיע במקרה ללון במתחם – ונדהם לגלות את האנגלים חופרים במקום.
בתוך שעות התפשטה השמועה בירושלים. והשמועה הייתה מסעירה בהרבה מהמציאות הידועה: האנגלים מצאו את אוצרות בית המקדש – וברחו איתם.
אלפי מפגינים יצאו לרחובות. הוכרזה שביתה. המונים התאספו מול בניין הממשל העות'מאני וזעמו על הפקידים שאפשרו לזרים לחפור במקום הקדוש. פארקר ואנשיו הבינו שהמשחק נגמר. הם נמלטו במהירות מירושלים ליפו ועלו על ספינה.
כשהשמועות הגיעו לשיאן – הם כבר היו בדרך החוצה מהארץ.
"נעלמו עם אוצרות שלמה"
הסיפור חצה במהירות את גבולות הארץ. עיתונים ברחבי העולם דיווחו כי הבריטים נמלטו מירושלים עם אוצרות אדירים. בין החפצים שהוזכרו היו כתרו של שלמה המלך, חרבו, טבעתו המלכותית, כתב יד עתיק של התנ"ך – ואפילו ארון הברית.
הכותרת שפורסמה ב"ניו יורק טיימס" נשמעה כמו מתוך ספר הרפתקאות: "נעלמו עם אוצרות שלמה".
השלטונות העות'מאניים ערכו חיפוש בספינתם של אנשי המשלחת והכריזו שלא נמצא דבר. פארקר ואנשיו הורשו לעזוב, בעוד גורמים מקומיים נעצרו או הודחו מתפקידם. רשמית, התעלומה הסתיימה. אבל השאלה נשארה.
אז מה הם באמת מצאו?
אנחנו יודעים בוודאות שהמשלחת לא חזרה בידיים ריקות. בחפירות נמצאו קברים עתיקים, אלפי כלי חרס, מטבעות, פסלונים כנעניים, שרידים מתקופת מלכי יהודה וממצאים נוספים. אחת התגליות אף הובילה את הארכיאולוג שליווה את המשלחת לשער שבקרבת מקום עמד בעבר מבנה מלכותי מפואר.
אבל ארון הברית לא תועד. גם כתרו של שלמה לא הופיע.
הגרסה הרשמית ברורה: פארקר חיפש את אוצרות המקדש – ולא מצא אותם.
אלא שיותר ממאה שנה לאחר אותם תשעה לילות מסתוריים, קשה שלא לחזור אל השאלה שהסעירה אז את ירושלים: אם הם באמת לא מצאו דבר מתחת להר הבית – מה בדיוק התרחש שם, בחשכה, מתחת לאבן השתייה?
מאפשרים לכם לקבל
