הקטע הזה טלטל אותי עמוקות וגרם לי לבלימה במירוץ החיים
לפני שנים נתקלתי בארכיוננו במכתב שנכתב בשנת תש"כ לצעירי אגודת חב"ד בירושלים. בתחילתו של המכתב וגם בסופו מוזכר על בכיות של הרבי.
במשך שנים ניסיתי להבין על איזה בכיות מדובר, והרי ידוע שהרבי מנע עצמו לבכות ברבים. אמנם היו פעמים רבות שהרבי נשנק מבכי בהתוועדויות בעת השיחות והמאמרים, אך הרבי בלם את עצמו בגבורה ולא נתן לבכי להתפרץ. אכן היו מקרים יוצאים מן הכלל שהרבי בכה בכי ארוך ומתמשך, כמו לפני התקיעות או לפני המארש ביום כיפור בשנים מסוימות ועוד, אבל בכל זאת הדבר היה נדיר.
לכן לא הבנתי על איזה בכי מדובר.
המכתב המדובר נכתב באנונימיות ע"י "המעוררים" בעילום שם, והנה הוא לפניכם:
ירושלים, כסלו התש"כ.
אל הנהלת "צעירי אגודת חב"ד" ירושלים.
שלו' וברכה!
ראשית כל ברצונינו להבהיר לכם שבתור חברים הלוקחים חלק בפעולות באופן פעיל – אנו רוצים להביא בפניכם את אשר עם לבנו, בלי לבא ולקטרג, אלא רק לעורר באנו.
אנו באים במכתבינו זה להזכיר נשכחות – החלטות הכנוס של צעירי חב"ד בירושלים שנתקיים ביום א' דחוה"מ סוכות ש.ז. שהעילה לכינוס זה היתה הכרזתו של כ"ק אדמו"ר שליט"א בערב ר"ה זה על פתיחת שנת המאתיים להסתלקות הבעש"ט נ"ע, וכבר ידוע מה שאמר אד"ש – תוך בכיות – אשר תוכן דבריו בקיצור הוא שבמשך השנה שעברה לא מיצינו את כל האפשרויות והכחות שניתנו לנו כפי שיכולנו והיינו צריכים לפעול, ומצד שני מה אד"ש רוצה מאתנו בשנה זו – "שנת המאתיים".
לאור דברים אלה והכרזה זו ניכרה תנופה ורצון להכנס במרץ לפעולות באופן של "ופרצת" אצל הצעירים ובמיוחד בהנהלת צא"ח, וכך באה ההחלטה לכנס את הצעירים.
ביום א' דחוהמ"ס נתקיים הכנוס ובסופו נקבעו החלטות; בין היתר הוחלט על הקמת כמה וכמה ישיבות ערב, מסיבות שבת, סידור ביקורים בקיבוצים ובכפרים ועוד ועוד.
אין אנו צריכים לבאר ולהסביר לכם מה רוצה מאתנו כ"ק אד"ש בשנת המאתיים, אבל אם אד"ש דורש ומבקש את אשר הוא מבקש, הרי מובן ובהכרח לומר שיש לנו כחות לזה. ואם יש כחות, למה לא ינצלו אותם במלוא היכולת? מה לעשות יש, מי שיעשה יש, ואם כן – לָמָה וּלְמַה מחכים? למה לא נארגן את כל הצעירים שיש לנו? אם נתבונן ונמנה את הצעירים המוכנים להרתם במרץ לפעולה, הרי בישיבה בלבד נקבל את המספר הלא מבוטל של כ-15 צעירים המוכנים לפעול מיד עם קבלת ההוראה (הודעה) מכם. ולכה"פ אפשר לסדר שרובם או חלקם יהיו מוכנים כל עת לכל פעולה, אך כל זה תלוי בארגון מסודר אשר יודע את אשר לפניו ומי עומד לרשותו, כי בלי ארגון ומטה אי אפשר לנהל את המערכה, ובמשך הזמן מתרופף הקשר הרופף בין כה וכה.
ישנם כמה צעירים שיש צורך להסביר ולשכנע אותם להתמסר ביתר מרץ ורצון לפעולות. ישנם צעירים שיכולים להטיל עליהם לייסד שיעורים בתניא ובדא"ח, אבל לכל זה דרושה יזמה. ויזמה זו צריכה לבא מיד ואין לדחותה, כי עתה העת לעשות. ולא רק בשטח זה של יסוד שיעורים, אלא גם להפנות את הצעירים לפעול בהפצת המעיינות אצל ה"חוצה" וברוח ההחלטות שנתקבלו בכנוס הנ"ל.
ונזכיר את זה עוד פעם, שאין אנו צריכים להסביר לכם איך צריך לפעול ואת ההכרח בזה; אך כפי שהדגשנו בתחלה באנו לעורר, שאין להסתפק במה שיש בבית אלא צריך לצאת למרחב בתנופה הראוי' ובהתלהבות הדרושה שזה ילהיב גם אחרים וכן גם אברכים להתפקד לצבאו של כ"ק אד"ש. ועתה הוא הזמן!
ואנו מבטיחים – ונקוה שיתר הצעירים ג"כ – נישמע להוראותיכם בנוגע לפעולות, באשר הם הוראות אד"ש על ידיכם. וע"י זה נוכל לקוות שבערב ר"ה תשכ"א לא יצטרך אד"ש לדבר על שנה זו תוך בכיות...
ונסיים ברכת "ופרצת", המעוררים.
ע"כ לשון המכתב.
והנה לפני כחודשיים הקרה ה' לפניי את עיתון כפר חב"ד בגליונו ה-2157, ושם נרשמו קורות חייו של החסיד המופלג רבי יהודה לייב אלבסקי ע"ה, שליחו של הרבי בקליבלנד, ובין היתר מסופר שם על מחזה נורא ומבהיל שחזה בו יחד עם קבוצת בחורים שנכנסו אל הקודש פנימה ליחידות. וכה הוא מספר:
"בשנת תשי"ט הרבי חידש מושג חדש של 'שבעת קני המנורה' ונבחרו שבעה בחורים שנקראו 'קנים', שתפקידם היה להגביר את לימוד התורה ולהפיח רוח חיים בקרב התלמידים בישיבה. נבחרו שבעה קנים בתורת הנגלה ושבעה קנים בתורת החסידות. הרב אלבסקי נמנה על ה'קנים' בחסידות.
בערב ראש השנה תש"כ", סיפר, "קרא הרבי ל'יחידות' לנו – ה'קנים'. הרבי אמר שלעתים ישנן המשכות מלמעלה שנחסמות בדרכן אל העולם, והכוחות שניתנו מלמעלה לעניין 'ופרצת' לא נוצלו כיאות, ועם זאת עדיין ישנה אפשרות להיות בבחינת 'המבריך את הגפן' – וליצור גשר שימשיך את ההשפעות. הרבי החל לבכות, וככל שהמשיך לדבר הלך הבכי וגבר עד כדי שהרבי התייפח ולא יכל עוד לדבר. מעולם לא ראיתי את הרבי כך. הרבי נע בכסאו קדימה ואחורה כשהוא בוכה מאוד.
ובאותם רגעים אנו עומדים בחצי גורן סביב שולחנו של הרבי ואיננו יודעים אנה אנו באים. בשלב מסוים סימן לנו הרב חדקוב לצאת מן החדר. הוא פתח את הדלת וכולנו יצאנו החוצה. כשיצאתי, הבטתי אל הרבי וראיתי שהוא מרים את פניו מידיו, והן היו אדומות ומלאות בדמעות. הרבי אמר: 'לשנה טובה תכתבו ותחתמו', ולאחר מכן הניח את ראשו בחזרה על ידיו והמשיך לבכות".
כשקראתי את התיאור המטלטל הזה, הבנתי למה כוונו הדברים באותו מכתב של המעוררים להנהלת צעירי אגודת חב"ד.
אינני יודע מדוע, אבל הקטע הזה טלטל אותי עמוקות וגרם לי לבלימה כלשהי במירוץ החיים. אנחנו רגילים כל שני וחמישי לתגליות ולפרסומים חדשים-ישנים על הרבי, אבל הסיפור הזה לענ"ד הוא מיוחד במינו מכל הסיפורים האחרים.
ואם עסקינן בדמותו של החסיד רי"ל אלבסקי ע"ה, אני חש חובה להזכירו לברכה ולציין את ההתנהלות המיוחדת שלו כדוגמא חי' לדור הצעיר שהביט על ה'ראשונים כמלאכים' וראה בו דמות של שליח המתמסר להשכין שכינתו ית' למטה ומתוך ביטול מוחלט לרבי.
אני מציין אותו כיוון שהבחורים ב-770 הכירו בדרך כלל את הדמויות האחרות כמו הרב קונין, הרב לזרוב, הרב גרשון מנדל גרליק, האחים הרבנים שם טוב ועוד ועוד. אלו היו מגיעים ל-770 וכולנו היינו מתקבצים סביבם ושותים בצמא את הגיגיהם לאחר שלגמו כהוגן ומפלס הבקבוק ירד. הופעתם הייחודית שידרה לצופים בהם שהשלוחים ה"מובילים" של הרבי ניחונו בכישורים מיוחדים וביכולת ריטורית נדירה.
בשונה מהם, הרב אלבסקי היה מגיע ל-770 והיה מתהלך בהצנע לכת ולא חיפש להשתמש ב'רשות הדיבור' שבוודאי הייתה ניתנת לו אם רק היה חפץ בכך. רק מאוחר יותר הכרתי אותו היטב כאשר חיתן את בנותיו עם בחורים ישראליים (לא ידעתי עד לאחרונה שהוא גם ישראלי לשעבר), חבריי: הרב משה פרידמן ע"ה, ויבלחט"א הרב מנחם גליצנשטיין והרב מאיר גרינברג. החתונות נערכו בדרך כלל באה"ק, או אז הוא היה מתוועד ומשמיע מדברותיו ואמריו לפני הנוכחים.
דמותו של הרב אלבסקי לימדה אותנו שאתה יכול להיות שליח מצליח ובולט גם אם אופייך שקט ומטבעך אינך מתבלט, ואינך חייב לרקוד על השולחנות ב-770 כדי להימנות על לגיונו של מלך.
להערות והארות אשמח ואשיב לדורשיי במייל: menorabadarom@gmail.com
או בווטסאפ: 052-2711532
מאפשרים לכם לקבל
