סיפורה הבלתי נתפס של קהילת בלמונטה
מאחורי דלת עץ כבדה, באחד מבתי האבן של הכפר בלמונטה, השתרר שקט מוחלט.
כמה מהנשים המבוגרות של הקהילה הביטו בחשד באדם שעמד מולן. הוא הציג את עצמו כיהודי, אבל מבחינתן זה היה בלתי אפשרי. הרי כבר מאות שנים אין עוד יהודים בעולם.
"אם אתה באמת יהודי," אמרה אחת מהן, "אמור לנו תפילה אחת בלשון הקודש."
המהנדס שמואל שוורץ, עצם את עיניו והשיב:
"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד."
ואז פרצו הנשים בבכי.
יותר מחמש מאות שנה הן האמינו שהאינקוויזיציה השמידה את כל העם היהודי, ושרק הכפר הקטן שלהן נותר לשמור על גחלת היהדות. באותו רגע הן גילו שהן אינן לבד.
החתונה המלכותית שהובילה לאסון
כדי להבין כיצד קהילה שלמה הגיעה למסקנה שהיא השריד האחרון של עם ישראל, צריך לחזור לשנת ה'רנ"ו.
מלך פורטוגל, מנואל הראשון, ביקש לשאת לאישה את בתם של מלכי ספרד. התנאי שהציבו לו היה ברור: לגרש או להמיר את דתם של יהודי פורטוגל, כפי שנעשה בספרד שנים אחדות קודם לכן.
תחילה הורה המלך על גירוש היהודים, אך לבסוף שינה את תוכניתו. במקום לאפשר להם לעזוב, רוכזו אלפי יהודים בכיכרות הערים בתואנה שספינות ממתינות להם בנמל. הספינות מעולם לא הגיעו. במקומן המתינו כמרים שהטבילו אותם בכוח לנצרות.
מי שסירב – הסתכן במוות.
רבים מהיהודים קיבלו על עצמם כלפי חוץ את הנצרות, אך בלבם נשארו יהודים. כך נולדה קהילת ה"אנוסים" – אנשים שנאלצו לחיות חיים כפולים.
מבין כל קהילות האנוסים, בלמונטה הייתה יוצאת דופן.
הכפר הקטן, השוכן בין הרי פורטוגל, היה מבודד כמעט לחלוטין. במשך הדורות נותק הקשר שלו עם העולם היהודי. עם השנים הם השתכנעו שהם היהודים האחרונים בעולם. והידיעה והזאת הפכה אותם לנחושים יותר, אם אנחנו האחרונים – על כתפנו האחריות לשמור את הגחלת.
יהדות במחתרת
עם שקיעת השמש היו התריסים נסגרים והדלתות ננעלות. רק אז התחילו החיים האמיתיים.
נרות שבת הודלקו בתוך גומחות שנחצבו עמוק בקירות האבן כדי שלא ייראו מבחוץ. מצות נאפו במרתפים אפלים. את יום הכיפורים כינו בשם סתרים – "דיו פורו", "היום הטהור" – וכדי שהשכנים לא יחשדו שהם צמים, היו מתכנסים סביב שולחן ומשחקים קלפים במשך שעות.
גם המזוזות לא נתלו על המשקופים. הן הוסתרו בתוך כיסי הבגדים. המסורת כולה עברה בלחישה, מאב לבנו ומאם לבתה, במשך מאות שנים.
הסוד נחשף
בשנת ה'תרע"ז הגיע לכפר במקרה מהנדס יהודי בשם שמואל שוורץ, והמפגש הדרמטי עמו חשף לראשונה את סיפורה של הקהילה לעולם היהודי. אבל גם אז, הפחד לא נעלם.
עשרות שנים אחר כך הגיע לפורטוגל העיתונאי הישראלי רון בן־ישי כדי לסקר דרמה פוליטית שהייתה במדינה. במהלך ביקור בביתו של אחד ממנהיגי יהדות ליסבון שמע על קהילת האנוסים המסתורית וסקרנותו ניתצה. בן־ישי יצא בעקבות הסיפור אל הרי פורטוגל, אך גילה שגם מאות שנים אחרי ימי האינקוויזיציה, בני בלמונטה עדיין מפחדים לחשוף את סודם.
כשהגיע לאחד הבתים, הושיט לו בעל הבית תמונה של לוחות הברית ועליה המילים "שמע ישראל", וביקש ממנו לקרוא. רק לאחר ששמע את המילים בעברית, השתכנע שמולו עומד יהודי.
גם במהלך הצילומים, בני המשפחה התקשו להשתחרר מהפחד. תחילה התעקשו שהם נוצרים ורק שומרים כמה מנהגים עתיקים. רק לאחר שקיבלו הבטחה שהכתבה לא תסכן אותם, הסכימו לספר כיצד שמרו על יהדותם במשך דורות. לדבריהם כמעט כל חברי הקהילה לא התבוללו והבודדים שנשאו לנשים גויות - הורחקו. המנהגים היהודיים הועברו מדור לדור, ורבים מהתפילות נשמרו.
לפני שנפרדו, שאל אותם בן־ישי אם יש דבר אחד שהיו רוצים מארץ ישראל.
התשובה הייתה קצרה ומרגשת:
"ספרי תנ"ך יהודיים בפורטוגזית."
"כאן הנשמה היהודית נשארה"
כיום רוב אנוסי בלומנטה עלו ארצה, אך בבית הכנסת הוקם בעיירה בשנים האחרונות מוצב שלט שמסכם את הסיפור כולו:
"כאן בכפר לא כבה הנר לעולם. כאן, בבתי הכפר, קיימו בסתר את מצוות היהדות במשך חמש מאות שנה. כאן הנשמה היהודית לא הלכה לאיבוד. כאן הנשמה היהודית נשארה לעולם."
מאפשרים לכם לקבל
