לא האמנתי: פתאום גיליתי מי עמד לידי בתמונה הנסתרת
בתחילת השבוע ישבנו להתוועד לכבוד י"ג תמוז. ביום שלפניו, ביום י"ב תמוז, התוועדנו עם הציבור הכללי, ואילו ביום שלאחריו ההתוועדות נועדה ל'אונזערע' – לאנשי הגרעין הקרוב.
בתחילת ההתוועדות סיפרתי לנוכחים על מה שכתבתי בטור זה שבוע שעבר אודות גיסי היקר, הרב יצחק קורץ, ועל התמונה שהפציעה לרבים באותו יום, בה הוא נראה עומד לצד הרבי, וזאת לאחר שמחשבות זרות הטרידוהו ביום ג' תמוז על כך ש"רחק ממני מנחם משיב נפשי" ו"עשרות שנים שאינני רואה את הרבי בעיני בשר שלי", ואז לפתע פתאום הופיעה לו התמונה מאי-שם. בתמונה הוא רואה את עצמו בגיל מצוות סמוך לרבי המחלק מטבעות לילדים לפני התפילה, ומן השמים סובבו זאת כדי ללמדו שהרבי עומד וניצב עליו בכל רגע ובכל שעה ממש.
משם המשכתי לספר את העובדות המפליאות שאירעו לי במשך כמה שנים בפרשת פינחס, כאשר זכיתי לקבל מהרבי מכתבי קודש הקשורים לי בדרך זו או אחרת, ועל כך כבר כתבתי בכמה טורים בשנים שעברו.
הווארט שלי מתחיל בכך שישנה שאלה המזדקרת אל מול העין: מדוע התורה מחלקת את סיפורו המרתק של פינחס לשניים? בפרשת בלק מספרים רק על עוז רוחו וגבורתו של פנחס, שעשה את מה שצריך לעשות כדי לעצור את המגפה, ואילו את החלק שבו הוא מקבל שכר על עשייתו המבורכת מעבירים לפרשה שלאחריה, פרשת פנחס.
וכי לא היה מתאים יותר לחבר את שניהם יחדיו – או לפרשת בלק או לפרשת פנחס, ועדיף היה לפרשת פנחס, שכן הפרשה הזו נקראת על שמו?!
אלא שמדובר כאן בשני מסרים שונים לגמרי. הראשון הוא פרשת גדולתו וגבורתו של פינחס במעשה ההקרבה למען עם ישראל. ואילו לאחר סיפור לקיחת הרומח בידו ופעולתו אשר פעל, התורה רוצה להעביר את המסר הנוסף והגדול שהקב"ה לעולם לא יישאר בעל חוב. כאשר פנחס הקריב את עצמו, הוא קיבל מיד על כך את שכר הכהונה. הקב"ה אומר למשה: "לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום". לא כתוב לכן אמור "לו", אלא לכן אמור, כי האמירה היא לעם ישראל! אמור לכולם שכל מי שפועל בהקרבה למעני – הוא יתוגמל מעל ומעבר.
זהו המסר עבורנו ועבור כל השלוחים שהולכים בדרכו של פנחס בהקרבה עצמית. וכדוגמה לכך, סיפרתי שכמה פעמים זכיתי לכך שבפרשת פנחס הגיעו אליי מכתבים מהרבי – אם זה לחתונתי, אם זה להולדת רעייתי הרבנית, או להולדת בתי שתחי', וכן הלאה.
בתוכי פנימה אני קצת מאוכזב שהשנה לא זכיתי לכך, למרות שאנו ביומו הראשון של פרשת פנחס, וביום זה למדנו בחת"ת "הנני נותן לו".
תוך כדי הדברים שואל אותי א' המשתתפים בהתוועדות, מדוע לא נסעתי לצרפת לחתונת "אייזנבך – בוטמן"? כמה ימים לפני כן התקיימה בהוד ובהדר חתונת בן ידידי הרב ישראל בוטמן ע"ה – שליח הרבי לנהרייה – עב"ג הכלה, בת בן דודי הרב שמעון אייזנבך (בנו של הגאון רבי חנניא יוסף ע"ה).
והאמת שדי התלבטתי אם לנסוע לחתונה, שכן מדובר בבן דודי וכן בידיד נפשנו הרב ישראל, שהיה גם כן "פנחס לא קטן". בתפקידו כמנהל רשת 'אהלי יוסף יצחק' הוא עמד לצדנו בימים הקשים בהם ניהלנו מאבקים לקיום בית הספר, והוא סייע לנו גם כשהיה צריך ללכת נגד הזרם וגם כשהוא חש אי-נעימות, אבל בהיותו איש היושר והצדק הוא לא חת מפני איש.
לא חולפות מספר דקות, וא' מבני ביתי אומר לי בפרץ של התלהבות, שהוא מצא ממש עכשיו, תוך כדי ההתוועדות, תמונה שלי עובר מול הרבי בחלוקת קונטרס ודולרים בכינוס השלוחים בתשנ"ב.
מדובר בתמונה שלא ידעתי על קיומה, והיא הייתה הפתעה עצומה עבורי, כי אני זוכר היטב את הרגע ההוא שעברתי לפני קודש הקודשים.
אבל הפתעת ההפתעות הייתה שלפניי בתור עומד הרב ישראל בוטמן ע"ה, כשהוא מחזיק בידו את הקונטרס שזה עתה קיבל מהרבי. באותו רגע כמעט שמעתי אותו אומר: "אמנם אתה לא באת לחתונה של הבן שלי, אבל אני בא ממקום יותר רחוק לומר לך שלום...".
אז האכזבה נעלמה. כן, גם השנה בפרשת פנחס תשפ"ו התקיים בי "הנני נותן לו", ותמונה שהייתה טמונה ונעלמת מעין רואים במשך 34 שנה צפה כמו דלתות ניקנור שזה עתה למדנו עליהם ברמב"ם היומי.
אכן, הרבי לא נשאר בעל חוב.
להערות והארות אשמח ואשיב לדורשיי במייל: menorabadarom@gmail.com או בווטסאפ: 0522711532
מאפשרים לכם לקבל
