שאלה זועקת: מי החליט ששנה אחת בכולל זה הסטנדרט החבד"י?
מאת לוי ירשבסקי
לכל אברך ליובאוויטשי שמתחתן היום יש דבר אחד בראש: שליחות. לאן הוא יילך, מה הוא יבנה, איך הוא יגרום לזה לקרות. הדחיפות הזו אמיתית, והיא נכונה. אבל במהלך הדרך, הדחיפות הזו התחילה לחלחל למקום אחר לחלוטין.
תארו לעצמכם: התוועדות שבת, שולחן מלא אברכים. אחד מזכיר שהוא בשנה השנייה בכולל. מיד מתחילות השאלות: "נו, על מה אתה מסתכל? יש אופציות? משהו מתפתח?" המסר ברור: השעון כבר מתקתק, והוא מאחר.
אחר כך מישהו מזכיר שהוא בשנה השלישית. השולחן משתתק לרגע. המבט שחולף על פני מישהו אומר הכל בלי מילה אחת: נעבעך. הוא עדיין לא מצא משהו. ואם אברך יושב ולומד בשנה הרביעית או החמישית שלו? תמיד יהיה מישהו בקרבת מקום שמוכן לנער בראשו ולהגיד בפשטות: "זה לא ליובאוויטש. בליובאוויטש הולכים לשליחות."
ומתחת לכל הלחץ הזה יש רגש אמיתי. יש יהודים בחוץ בלי בית חב"ד, בלי שליח, בלי מי שדופק בדלת שלהם. יש אש בוערת, ואתה יכול להיות שם ולעזור לכבות אותה. במקום זה, אתה יושב בכולל. זו ההאשמה שתלויה באוויר, נאמרת או לא.
הנה מה שאף אחד לא עוצר לשאול: למה אף אחד לא אומר את זה לבחור בן שמונה עשרה בשנה השנייה שלו בזאל? למה אף אחד לא ניגש לבחור ודורש לדעת למה הוא עדיין לא פתח בית חב"ד? כי כולנו מבינים, בלי צורך להסביר, שהשנים האלה של בניית עצמך אינן זמן גנוב מהשליחות. הן השליחות. ברגע שאברך מתחתן, ההיגיון הזה נעלם לחלוטין. הכולל הופך לחדר המתנה. תחליף זמני. דבר שאתה עושה עד שהדבר האמיתי מתחיל.
שכנענו את עצמנו שזו העמדה הליובאוויטשית האמיתית. זה לא נכון. ודברי הרבי עצמו מבהירים את זה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים.
לפני תשכ"ב, לא היתה בחב"ד מערכת לימוד רחבה בכולל. מכתבי הרבי מאותן שנים היו חדים ובוערים בנוגע לצורך הדחוף ברבנים, מחנכים, ומנהיגים בקהילות שהיו רעבות לחיי תורה. באגרות קודש (כרך י"ד, עמ' 30-31), הרבי שאל באופן פתוח כיצד יכולים אברכים מוכשרים לשבת וללמוד בזמן שקהילות עומדות בפני הצלת נפשות רוחנית. השאלה אז לא היתה כמה שנים לשהות בכולל. השאלה היתה אם בכלל צריך להיות כולל.
אחר כך הגיע י"א ניסן תשכ"ב והכל השתנה. הרבי קרא בפומבי ההלכה של אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה: 'על אדם להקדיש שנתיים עד שלוש שנים ללימוד תורה רציני לאחר הנישואין לפני שייקח על עצמו אחריות ענייני העולם'. באותה שנה, נפתח הכולל הליובאוויטשער הראשון. המסגרת הוקמה. שנתיים עד שלוש שנים. זה היה הבסיס.
מאותה נקודה ואילך, עמדת הרבי חזרה והושנתה בעקביות מדהימה. גם בשיחת ראש חודש ניסן תש"מ, הרבי הביא את פסק אדמו"ר הזקן במישרין וקרא לאברכים לחיות לפיו. במכתבים פרטיים וביחידויות במשך עשרות שנים, הרבי הורה לאברכים ללמוד שנתיים או שלוש שנים, או יותר. במענה אחד בכתב יד, הרבי ציין "לערך שנתיים". במכתב אחר, הוא כתב במישרין שככל שיותר זמן שוהים בכולל, כך טוב יותר, ושלכל הפחות צריך לשהות שם שנתיים או שלוש שנים. הסטנדרט שהרבי קבע היה שנתיים כרצפה, שלוש שנים לאברך שבאמת מתפתח, ויותר עוד למי שבאמת מצליח.
יש מכתב ידוע אחד שבו הרבי אומר לאברך לשהות שנה אחת. זה המכתב שנשלף תמיד כדי להצדיק את הנורמה המודרנית של שנה אחת. אבל הקונטקסט של המכתב הזה מספר סיפור שונה בתכלית. הוא נכתב לאדם מסוים שלא היתה לו כל כוונה להגיע לכולל בכלל. הרבי לא קבע סטנדרט. הוא שידל אברך שלא ראה עצמו בכולל בכלל ושיכנעו להיכנס לכולל עם הרף הנמוך ביותר האפשרי. לקחת את המכתב הזה ולהפוך אותו לפסק גורף לכל ליובאוויטש אינה למידה מהרבי. זה ליקוט סלקטיבי לאישוש לאחר מה שכבר החלטנו שאנחנו רוצים לעשות.
עכשיו, להיות הוגנים: הרבי לעולם לא היה נוקשה בנושא הזה. לא כל אברך חתוך מאותו בד. מי שבאמת מתקשה בלימודו, שלא מתפתח ולא מוצא את מקומו, לא צריך להיות נדחק לשהות. הרבי עצמו היה מכוון אדם כזה להתקדם. המצבים האלה אמיתיים, והם חשובים. אבל הם חריגים אינדיווידואליים, לא הגדרת הסטנדרט. הם לא משנים את מה שהרבי ציפה מהאברך הממוצע המסוגל שמצליח בלימודו.
המוסדות שהרבי בנה מספרים את אותו סיפור. הכוללים בארץ ישראל והכולל באוסטרליה נבנו סביב מסגרת של שנתיים, עם אפשרות הארכה למי שהצטיין. 'כולל מנחם' שעל יד המזכירות לא היתה לו הגבלת זמן קבועה. זה לא היה במקרה. הרבי לא קבע שם תאריך סיום בדיוק בגלל שצמיחה לא תמיד יכולה להימדד לפי לוח שנה. המבנה הפתוח עצמו היה הצהרה: שהה כל עוד אתה באמת בונה את עצמך.
כפי שמתועד בימי תמימים, הבסיס היה שנתיים על פני הכל. הרבי התיר רק ללומדים מצליחים להאריך לשנה שלישית ואילך. אף אחד לא התווכח אם לשהות מעבר לשנה הראשונה. זה היה מובן מאליו. היום, הפכנו בדרך כלשהי את כל השיח. אנחנו מתווכחים אם בכלל מוצדקת שנה שנייה. בעולמו של הרבי, השנה השנייה לעולם לא היתה בשאלה.
יש גם מציאות מעשית שכמעט ולא נדונה. כאשר אברך נכנס לכולל כאשר הוא כבר מתכנן לעזוב אחרי שנים עשר חודשים, הוא לא בפועל מקבל שנים עשר חודשים של לימוד. עד שמגיע החורף, הוא כבר בטלפון עם קהילות, מתראיין עם ראשי שלוחים, מסתכל על ערים, מכין תקציבים, ומתחיל לגייס כספים. תוציאו את כל זה, ושנת כולל אחת לעיתים קרובות מסתכמת בכמה חודשים של לימוד אמיתי וממוקד. זה לא מה שהרבי בנה את הכולל בעבורו.
כל המטרה של הכולל לעולם לא היתה כולל בשביל עצמו. היא היתה לשלוח שלוחים שבאמת מוכנים. אנשים שיכולים לפסוק שאלה, ללמד בעומק אמיתי, לייעץ ליהודי במשבר, ולשאת קהילה על כתפיהם. אי אפשר לתת את מה שאין לך. ואי אפשר לבנות את העומק הזה בכמה חודשים נחפזים כאשר חצי מהמחשבה שלך כבר במעבר.
בהתבסס על כל האמור לעיל, המסקנה ברורה. האברך הממוצע צריך לשהות שנתיים עד שלוש שנים בכולל. שנתיים זה המינימום, לא המטרה. שלוש שנים אינן מוגזמות למי שבאמת מצליח. ועבור האברך שבאמת מצליח, עדיין מתפתח, עדיין בונה כלים אמיתיים, המסר של הרבי היה עקבי: שהה יותר זמן. השאלה שכדאי לשאול אינה אם לעזוב אחרי שנה אחת. היא כמה עוד אברך יכול להשקיע בעצמו לפני שהוא הולך לתת לאחרים.
בשקט הפכנו את חזון הרבי על ראשו. היום, אברך ששוהה שלוש שנים נראה כאילו משהו השתבש. אבל קראו את השיחות. קראו את המכתבים. הביטו במה שהרבי בפועל בנה. ההפתעה האמיתית צריכה להיות מי שמיהר לצאת בדלת אחרי שנים עשר חודשים. הנעבעך האמיתי אינו האברך שיושב ולומד. זו התרבות ששכחה למה הוא היה שם מלכתחילה.
כל מי שלא למד ב770, לא אמור ללמוד בכולל.
1
0
0
1
ברוך ה שלאחרונה יש מסגרת של תורה שלמה שלומדים ברצינות ןגם מקבלים בהתאם שיוכלו להתכלכל וזה מסגרת של 3 שנים דומני
1
1
ואין ח’’ו כל סיבה לזלזל בהם ולכנותם בכינויי גנאי ש’’היתכן שלא יצאו לשליחות ’’
לאידך שטות נפלא בגלל זה להקצין לצד השני
לזלזל במעלת השליחות וחובת וזכות כל אחד מאנשי הדור בזה (למעט יחידי סגולה- לדוג’ ר’’ש זרחי וחבריו. ששייכים ללעבוד בתו’’ת באמת)
ועיין טוב טוב בח’’ח פרשת מטות- בעניין נחלה מבוהלת
0
0
כמו שברור שבחור למדן שיושב בכולל שנתיים בעצת המשפיע אינו מוקצה מחמת מיאוס.
לאידך אין זה אמור להפוך לנחלת הכלל. ויותר מזה ידועה דעת הרבי הברורה שמי שלא בטוח שילמד - שלא ילך לכולל (בשונה מעניין הסביבה החרדית בשנה ראשונה- שזה שייך לכולם וק’’ל).
לאידך בפירוש
הרבי דוחף חזק חזק שאנשים יצאו לשליחות
ומעשים בכל יום היו
שהרבי אישר וגם הוציא לשליחות אברכים אחרי שנה ראשונה
וזה הי’ הנחה פשוטה למי שהי’ לפני ג’ תמוז
שזה דבר הרגיל באופן כללי
אם כי יש יוצאים מן הכלל - ואינם בזויים . אלא שתפקידם הוא אחר. והם נשמות השייכות במיוחד ללימוד התורה )שאגב בד’’כ הם גם אלו ששליחותם ברבנות והוראה)
0
0
0
0
ב"ה בחבד לא מתחתנים מאוד מוקדם
0
0
מאפשרים לכם לקבל
