סגנון ההטפה החדש, שמאפיין לאחרונה את החוגים הכתומים, מעורר אי-נוחות ומעלה גם כמה תהיות. טראומת גוש קטיף והעימות הקשה בעמונה העלו את דרגת הנרדפות בחברה הדתית-לאומית למעלת קדושים וטהורים. המאמץ לצרוב את האירועים הללו בתודעה הישראלית, בתקווה שלא ישובו, שאב ציבור גדל ומרכזי לתוך חור שחור והפך כל ילד בהתנחלות למקונן וכל נערה לנביאת חורבן. דווקא אלו שהאופטימיות והתקווה עטפה את משנתם הרעיונית, הפכו ליצואנים של ייאוש ומרירות.

איש אינו מקל ראש בטראומה שעברה על המתיישבים ותומכיהם: אידיאות קרסו, חלום חיים התנפץ לרסיסים ואלפים הוגלו מביתם. הפינוי הברוטאלי מעמונה רק הקצין את המגמה ומי יודע, אולי ועדת החקירה עוד תגלה מיהו האידיוט שנתן את ההוראה לחבוט באכזריות על ראשי הנערים. אין ספק כי שבעת החודשים האחרונים טלטלו את המתיישבים באכזריות ועשו בהם שמות. עם זאת, יש מקום להרהר בקול רם על ההתכנסות השבטית, מפח הנפש שהפך למפת דרכים ומגילות החורבן שנכתבות היום באולפנות ובישיבות; מציבור שכזה ניתן היה לצפות לתגובה אחרת.

הטרמינולוגיה שאימצו חוגים בהתיישבות, לעתים אף מקוממת. כל מי שנחשף לאחרונה למאמרים, הדיעות ושיחות
בית-הכנסת, עומד משתומם מול שטף הדימויים והעדויות שצמחו על חורבותיהם של ששת מבני הקבע בעמונה. מבוכנוואלד ועד קישינב, אין סיפור מעורר אימה אחד שלא נקשר בראשם של אותם יס"מניקים. מפה לאוזן מתרוצצות מעשיות על פרעות שנעשו ביהודי עמונה, וילדים בעפרה ובית-אל מתמודדים בתערוכת ציורים ושירים לזכותם של ניצולי הפוגרום.

המשימה הלאומית להפיכת עמונה לאירוע מכונן יכולה בהחלט להוסיף מנדט או שניים לגוש הימין. אין ספק שסיפורי אפי איתם ופרסות הסוסים יזינו את המערכה עד לנעילת הקלפיות. ועדיין יש מקום לשאול, האם ההסתגרות במכלאות וקידוש מעמד הנרדף בחברה הדתית-לאומית, מובילים לאיזשהו יעד שפוי. גם אם בסופה של מערכת הבחירות יצליחו תועמלני הימין להפוך את פינוי קטיף ועמונה ל"יום הנכבה" של חובשי הכיפות הסרוגות, וגילה פינקלשטין תיבחר לכנסת הבאה - האם המחיר למפולת המוראלית אינו גבוה מדי?

ואולי יש מקום להעלות שאלות אחרות. למשל, איך ייתכן שאלפי המתיישבים מגוש קטיף, שחיים על ארגזים ועדיין לא מצאו קורת גג, זרוקים בשולי סדר היום הציבורי, כואבים ודוממים - אך אינם מצליחים לעורר גרם של אמפתיה מצד הישראלי המצוי? העזרה שמופנית אל המתיישבים באה בעיקר מצד אנשים בעלי תפישת עולם זהה שחיים בתוך הקו הירוק; שוועתם של אלה אינה פורצת את גבולות הגטו הדתי. זה אולי סיפורו העצוב של מפעל התיישבות, שעמד פעם במרכז הקונצנזוס ומונח כיום בקרן זווית, מבויש ונכלם, וממתין לגואל. ההתנכרות לסבלם של אחים מעידה בראש ובראשונה על המתנכרים, אך מגלה גם כשל מובנה בתפישת העולם של המנוכרים.

אנטישמיים, עוכרי ישראל, תקשורת מתייוונת - כל התשובות נכונות להסביר את מיקומה המדויק של ההתיישבות היהודית בלב הישראלי. השאלה המתבקשת כאן היא, האם הכתומים אינם עושים לעצמם הנחות כשפותרים את כל הסיפור במלחמת החושך והאור. ייתכן מאוד שהאפטיות כלפי סבלם של בני אותו עם, מקורה באנטישמיות. תרצו, תקראו לזה שנאת דת. אבל כמה אנטישמיים חיים בארץ הזאת: מיליון, שניים, שלושה - כולם אנטישמיים ושונאי דת?

בדיון פנימי שהתקיים לאחרונה במטה ההסברה של ש"ס, הציע אחד הבכירים לשלב בקמפיין תמונות מביקורי התמיכה של אלי ישי ביישובי גוש קטיף, ערב הפינוי. הסוקרים דחו את ההצעה על הסף: המצביעים שלנו לא אוהבים את ההזדהות הזאת. האם גם את הלך הרוח של מצביעי ש"ס אפשר לפטור בשירי "באבי יאר"? הלא גם את אותם מאות אלפי המסורתיים ניתקתם מהמסע הרוחני שלכם, הרבה לפני שהממשלה ניתקה אתכם ממפעל חייכם!

מישהו כאן חייב לקום ולתת לתשובה איך בישראל 2006, הפכה ה"התיישבות" למילה מגונה ו"מתנחלים" הפכו לבני זרים. הבכיינות והפיכת השוטרים לקלגסים יעצימו את הניתוק וימנעו מהשאלות הנכונות לעלות לדיון ציבורי. בכל קונצרן בינוני מקובל כי מנהלים שהופכים מותג פופולארי ואהוב למאוס ודחוי בעיני הלקוחות, מחויבים בהסבר המניח את הדעת. הם אינם יכולים לפטור את עצמם בעוינות סתמית שפשטה על המרכולים. גם כאן מישהו צריך לקום ולתת תשובה.

ייתכן שמדובר ביהירות, התנשאות, שימוש בשפה שזרה לרוב העם, התמקדות יתר בהתיישבות והזנחת ערכים אחרים מהמורשת היהודית. כל הסבר יצטרך להיבחן לגופו של עניין, אבל טוב יהיה אם את חשבון הנפש יעשו אותם יהודים טובים שזכויותיהם רבות, ויניחו כבר לבכיינות. וכבר אמרו רבותינו: טובה פעולה אחת מאלף אנחות.