להשכילך בינה

מאת הסבא הרב יהושע. מ. ליפקין

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" – אברהם אבינו הראשון, ראש לאבות, הוריש את לנו את דרכו, דרך ה', על כל מעשיו וניסיונותיו, ובהם נסיון העקידה.

בחזרנו יום יום על פרשת העקידה, אין זה רק כדי להזכיר את זכות אבותינו, העוקד והנעקד, ולעורר רחמי שמים עלינו, להתברך בכל טוב, בטוב הגשמי. כי אם גם לעורר בנפשנו את כל הדביקות ומסירות-הנפש לאלוקות, שירשנו בודאי מאבינו, והוא טמון בעומק פנימיותנו.

ואמנם בודאי אנשים מישראל, ההוגים בתורת ה' ועמלים בה, ובפשט אלו שזכו לאור החסידות המאיר בנפשם ועוסקים בעבודת ה', משערים אולי בעצמם שאילו זכו לדבר ה' מלמעלה, מעין זה של אברהם אבינו "קח נא את בנך"... היו מאושרים באושר האלוקי והיו עומדים בניסיון זה. כי על כן בני אברהם הם וירשו בוודאי את כוחו.

אך זו היא רק השערה, והניסיון שאנו עומדים לפעמים ר"ל, היא לא בדבר ה' אלינו "קח נא את בנך"... אלא הבורא, שכל דרכיו אמת וצדק, אך נסתרים מעינינו, הוא אשר לקח...

ובזה עלינו לחטט בעמקי נפשנו, ולגלות ולהוציא את הכוח של ניסיון העקידה שטמון בחובנו, כדי להצדיק בשמחה את דינו של הבורא, ולברכו על הזכות הגדולה שזכינו ל"אש שלמעלה שלא כל אדם זוכה לה", כדברי רבינו הזקן נ"ע.

ואשרי הזוכה והמקיים את דברי חז"ל: "חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה, בין אם חסד אתה ושה לי ובין משפט, לך ה' אזמרה".


התקשרותו לרבי

מאת הרב משה מרינובסקי

דברים לא מועטים נאמרו ונכתבו, ומן הסתם עוד ייאמרו וייכתבו דברים רבים נוספים, לזכרו של חברי משנות הילדות הראשונות שמוליק ע"ה.

לא בנקל להשלים עם העדרו, במיוחד אמורים הדברים לגבינו – חבריו הקרובים אליו מאז גן הילדים ואחר כך ב"חדר" ובישיבה. במסגרת רשימה קצרה זו אנסה להתעכב מעט על נקודה פרטית – כללית אחת, ואם תרצו – בה היה עיקר ייחודו:

מלבד היותו "תמים" במובנה הרחב והעמוק של המילה, ונוסף על לימודו, עבודתו עם עצמו וכו', דומה שגם בין חבריו בישיבה בלט במסירותו לרבי ולתורתו.

לרבי כיצד? זכייתי, ובחודש השביעי של שנת תש"מ, הסתופפנו יחדיו בצל הרבי. קשה לתאר באיזו מסירות, דביקות והתקשרות פנימית השתדל שלא להפסיד, חלילה, אף מילה משיחות הקודש.

יתר על כן: השתדל, ככל שהיה ביכולתו ולמעלה מיכולתו להתחקות אחר ההנהגות הק' של הרבי וליישמן הלכה למעשה.

הדבר בא לידי ביטוי הן במנהגי התורה והמצווה (אם במנהגי התפילה, אם במנהגי קידוש והבדלה וכדומה), והן בכל הנהגות הרבי בעניינים (הנראים לכאורה כדברים) של "סתם".

את כל זאת ביצע בצורה כה מתמדת ועקבית ועל-ידי השתדלות ומאמצים רבים כל-כך, עד שלא הותיר מאחוריו כל שמץ של "חיצוניות" או משהו דומה לזה.

(ראויה לציון מיוחד, העובדה כי בעוד שבדרך כלל פנה הרבי ביחידות, אל הת' מאה"ק, בלה"ק; הרי את ברכתו לשמוליק מסר באידיש).

עם שובו ארצה, ועד יומו האחרון, ציפה כל העת לרגע בו ייסע פעם נוספת לרבי על-מנת להישאר ללמוד במחיצתו.

בגופו אומנם לא זכה לכך, אך נשמתו הייתה ב-770. מאז שובו ארצה מחצר הרבי, נהג מידי יום, בשעה המכוונת לשעת תפילת מנחה ב-770, לעצום את עיניו ולצייר במחשבתו את התפילה במחיצת הרבי. וכבר אמר מורנו הבעש"ט נ"ע: "במקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא".

ואף כאן, העובדה שהדבר חזר על עצמו יום-יום הוכיחה ברורות כי הנהגה זו נבעה ממניעים "פנימיים" לחלוטין.

לתורת הרבי כיצד?

כולנו זוכרים היטב כיצד בכל פעם כשהתעורר אף ספק, אולי תהיה התוועדות אצל הרבי, היה זה שמוליק ע"ה שהיה מודאג ומוטרד במידה בלתי-רגילה: הבאמת? האמנם? ואם כן יהיה שידור, וודאי שצריך לארגן זאת מראש, כדי שלא נפסיד חלילה אף מילה.

אף עמידתו השקטה בריכוז רציני, בעת השיחות, כאילו הכריזה: "הרבי מתוועד כעת".

בשלוש שנות לימודו בתות"ל שבלוד, היה שמוליק דואג ומשתדל כי קובצי "ליקוטי שיחות" השבועיים, וכן גם ה"הנחות" והתקצירים למיניהם, יגיעו לידו בהקדם האפשרי. גם כדי להפיצם וגם כדי לזרז וללמדם בעצמו.

אין ספק כי אבד לנו לא רק אח, חבר ורע, אלא גם רוח חיה ומחיה בענייני הרבי.


בן זוגי למבצעים
מאת הרב ישראל-מנדל נפרסטק

חלפה שנה, ואינך מאמין שהוא לא בינינו - - -

רבות יש לכתוב עליו: על היותו מקפיד, מגיל 12 בערך, לטבול יום-יום במקווה; על אריכות התפילה שלו; על צורת התפילה עצמה, על שקידתו בלימודים; ולמעשה – על מה לא?~ אך אתמקד במספר פרטים.

היו לי הזדמנויות רבות להיות במחיצתו, שעות ארוכות לא שגרתיות , מחוץ לכותלי הישיבה. היה זה כשהשתתפתי איתו במבצעים, אשר בהם נטל חלק פעיל כחייל נאמן לרבינו, והמאפיין אותו באותם מבצעים היו: חיות חסידית, אהבת הבריות וגאווה חב"דית.

הייתי בן זוג קבוע שלו ב"מבצע תפילין", ושמוליק ז"ל היה המוביל והרוח החיה שבמבצע. היינו, יחסית, די צעירים כשעמדנו לפני חיילים בבסיס משמר הגבול בנתב"ג. ושמוליק בשטף דבריו, בשכנוע הגיוני, באמונה ואהבת-ישראל הצליח לשכנע סרבנים קשים, להניח תפילין מתוך כניעה לכוחו המשכנע. הוא הצליח להדביק אותנו, המתלווים אליו, בגאווה חסידית-חב"דית, בהכרח חשיבות השליחות המבצעית של הרבי.

שמוליק ז"ל הקדיש כל רגע פנוי למבצעים. בר"ה תשל"ט הצטרפתי אליו לזכות במצוות שופר חיילי מחנה צבאי הנמצא סמוך לישיבה. בדרך מיעט לדבר, ואמר פרקי תהילים בעל-פה עד שהגענו לבסיס. בבסיס אסף את כל החיילים לתוך ביהכ"נ ואמר לפניהם שיחה מענייני דיומא, ולאחר-מכן תקע לפניהם שופר. תקיעותיו היו כוותיק ורגיל, והוא עודנו נער בן 15 ומחצה.

הוא ניצל את הזמן שבין הסדרים ובין הזמנים למבצעים. מקומו היה או בישיבה או במבצע מסויים.

שמוליק ז"ל היה קשור לישיבה בכל נימי נפשו. הוא אהב את חיי הישיבה, את הקודש ואת החולין שבה. הוא ראה בישיבה ובסובב אותה את הגשר ל-770 ולרבי.

זכינו לשהות בתשרי תש"מ בצל קורת הרבי. בדרכו חזרה היו לו בעיות בכרטיס-הטיסה ולא אישרו לו לעלות למטוס. הוא מיד לחש לי: "הלוואי וארוויח עוד מנחה, עוד מעריב, עוד הצצה וראייה איך שהרבי נכנס, יוצא וכולי". למעשה הוא טס יותר מאוחר, בחברה זרה, לבדו בין גויים (אולי היו שם יהודים אך לא הכירו בהם). הוא נענד בפינה, במטוס, התעטר בתפילין והתפלל שחרית. הוא התעלם ממבטי השטנה שהופנו לעברו מכל צד והשקיע את כל כולו בתפילה. באחת מארצו אירופה שוב נפגשנו, לשמחתנו הרבה, והמשכנו יחד את דרכנו לארץ.

אני זוכר את מצב רוחו העגום ערב חזרתו לארץ כשהוא אומר לי (המילים עדיין מצלצלות באוזני): "ישרוליק! אנחנו מתרחקים מ-770!" ותוך כדי כך הוריד את הראש וכבש את כאבו וצערו.

הוא הדגיש היטב מהו הפירוש להינתק מ-770, להינתק מהמקור ולחזור לארץ.

הרגשה זו קיננה בו עד יומו האחרון.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

ת.נ.צ.ב.ה.