בס"ד

עמדנו צפופות בבית של הרבי הריי"ץ, לא מעכלות שאנחנו כאן. החפצים כאילו יצאו מהסיפורים וניצבו למול עניינו. כל אחת מאיתנו מנסה להספיק כמה שיותר פרקי תהילים, לנצל את הזמן עד הדקה האחרונה.

באותו שבוע מצאנו את עצמנו גם בביתם של הרבי והרבנית, מביטות ולא מאמינות. הבית כנסת ששימש את הרבי בשנת האבל על הרבנית חיה מושקא, משמש עכשיו אותנו הקטנות. ושוב אנחנו מתפללות, מלאות בקשות. בטוחות, שהרבי שומע, והוא יעזור, בע"ה.

בבית רבנו שבבבל חזרה על עצמה אותה הרגשה,כשאנו רואות את הכיסא הריק, ומדמיינות את החיוך הגדול האוהב של הרבי. נדמה שרק עוד רגע קט והוא יגיח מאן שהוא ויעודד אותנו, יסמן לנו בידו הקדושה לאות תמיכה, שהכל היה שווה כדי להגיע לכאן, לרגע הזה.

הרב צייטלין היקר,

אפיזודות אלו ועוד גרמו לי לפנות אלייך במכתב הערכה זה, שאותו אני כותבת לאחר שהגענו לארץ, שקצת התחלנו להתוועד ולעכל את כל אותן החוויות שעברו עלינו בשבועיים האחרונים.

אני משחזרת לעצמי איך עמדנו, 80 בנות בשדה התעופה ממגוון מקומות וגילאים, אבל כולן עם אותו המבט בעיניים, מבט שמשדר את הרצון העמוק שהיה לנו לנסוע לחצרות קודשינו, ללמוד ולחקור את העבר - כדי לדעת את ההווה, על מנת לזכות ולהגיע סוף סוף אל העתיד...

התפעלתי מהניצול של כל דקה פנויה למשהו מועיל. לימוד, התוועדות או סיפור מעניין.

כבר בשדה התעופה שבבודפשט התוועדת איתנו על מעלת הנסיעה לרבי ולמדנו מאמר, אפשר לומר שלא יכלה להיות התחלה מבטיחה יותר מזו... גם במטוס המשכנו ולמדנו, התוועדנו והתוודענו, דנו בכל מיני נושאים חסידיים מעניינים, כשאתה משמש ככתובת זמינה לכל שאלה.

התוכנית בניו יורק הייתה מאורגנת מראש להפליא, היא פתחה בפנינו עולם חדש ומעניין במיוחד. התרגלנו לשגרה של קימה בבוקר לשיעור חסידות ב770, תפילה במניין בו היה רגיל הרבי להתפלל ולאחר מכן סיור בכמה מהמוסדות שהיו כל כך חשובים לרבי. מה שהרשים אותי במיוחד היה שקבלנו בכל מקום הסבר רחב ומעמיק אודות חשיבות המוסד בעיני הרבי. בערבים זכינו להתוועד עם כל האנשים המקורבים ביותר לרבי ששיתפו אותנו בחוויות מהקודש פנימה וענו לנו בסבלנות רבה על שאלות שהטרידו אותנו כבר כמה שנים.

המוטיב של המסע בעיני היה שלא ראינו דברים אלא למדנו להבין, לקראת כל ביקור התכוננו בהכנה עיונית ורוחנית. וזה מה שיצר את ההבדל בין ביקור זה לבין ביקורים קודמים שלי בחלק ממקומות אלה ולימד אותי מה זה לבוא לרבי.

בהתוועדות 'צאתכם לשלום' ישבנו כבר קבוצה מגובשת של 125 בנות. על פי המבט בעיניים אפשר היה לראות את הנחישות, הרצון העז לשנות את העולם, להחזיר עטרה ליושנה. לזכות לראות שוב מלך ביופיו, מקדש בתפארתו.

אי אפשר לומר שהשלמנו מה שהחסרנו, אבל אפשר אולי לומר שלמדנו עד כמה גדול הוא החסר!

כשנתבקשתי להגדיר מהו רגע השיא של המסע התקשיתי לענות, אבל מה שבטוח הוא שהמסע הוא אחד מרגעי השיא של החיים שלי! לולא העלויות הכרוכות במסע מרתק זה, דומה כי חובה היה להכניסו לתוכנית הלימודים של כל בי"ס חב"ד, אבל לאור המצב, לעניות דעתי, רצוי שכל בת תשתדל להיות בו לפחות פעם אחת בחיים. לטובת העתיד שלה, לטובת העתיד של כולנו!

הרב צייטלין,

אני יכולה להבטיח לך שהמאמץ וההשקעה בלי גבול שלך בשבועיים האחרונים, ובכל החודשים שקדמו להן היו שווים. 125 שליחות חדשות בעולם. 125 נקודות אור חדשות שיקרבו את הגאולה יעמדו לזכותך ולזכות כל עם ישראל. מי ייתן ויתן לך ה' הרבה כוח להמשיך במלאכת הקודש שלך, ויהי רצון שעוד הרבה לפני שתתחיל לחשוב על הקבוצה הבאה נזכה להתגלות המשיח והגאולה השלמה!

מ.ל. (השם המלא שמור במערכת).