הרשימות של ר' לייבל פוזנר ע"ה נחשפו; השגתי פירורים עסיסיים
נכדי הת' הנעלה מנחם מענדל זוננפלד הוא נינו של החסיד המפורסם והנודע רבי יהודה לייב פוזנר ע"ה, שנסתלק לבית עולמו לפני כשנה כשהוא בן 97 שנים.
אינה ה' לידו של נכדי רשימות דברים שכתב הסבא-רבא שלו, ובהן סיפורים מרתקים על קורות ימי חיי משפחתו וסיפורים הקשורים לרבותינו נשיאנו. בימים הקרובים הוא עומד להוציא את הדברים לאור עולם, ובינתיים דליתי משם כמה צימוקים עסיסיים.
ר' יהודה לייב קורא להוריו ברשימות אלו בשם 'פאפא' ו'מאמא', הלא הם החסידים הנכבדים רבי שלום וחיה פוזנר ע"ה, ובין היתר מזכיר גם את סבו רבי יצחק זלמן ואת אבי סבו רבי זושא פוזנר.
להלן פירורים נבחרים:
א) "פאפא (רבי שלום פוזנר) כתב לרבי על המצב שלו, והרבי ענה שאין זו עבודה מתאימה לתלמיד של תומכי תמימים. הוא הגיש בקשה למשרה בהוראה ב'תורת אמת'. הציעו לו משרה של רב אחד שרצו שיפרוש; פאפא סירב לקבל משרה של מישהו שמפטרים (איזה אצילות ועדינות נפש!). הוא למד שחיטה ונהיה שוחט בראשון לציון".
ב) "בבית הכנסת (בלינדן, בניו ג'רזי) היו מניינים קבועים כל יום ופאפא היה הבעל קריאה. היו די הרבה שומרי מצוות שם, אבל לא היו מוסדות חינוך. כשהגענו לגיל חינוך הלכנו לבית הספר הציבורי. כשהיה חג המולד, הכיתה של זלמן (אחיו) הכינה הצגה והוא היה אחד מאנשי סנטה. פאפא ומאמא לא הבינו בזה. מאמא סיפרה לרב ישראל ג'ייקובסון על זה, וזה מאוד הפריע לו והוא הסביר את המשמעות".
ג) "מאמא הייתה מספרת לנו שאחרי שנשלחנו לניו יורק ללמוד בישיבה ולא היינו בבית במשך שבועות, נשים היו נכנסות לחנות ומאשימות אותה שהיא אמא בת יענה ונוטשת את ילדיה. 'את חושבת שהם יגדלו להיות כמו בעלך?', היו אומרות. 'אבל לפחות אני יכולה לקוות', הייתה התשובה שלה. תמיהני מה היו אומרות אם היו רואות את בני הנינים שלכם היום, ברוך השם".
ד) "ר' איצ'ה דער מתמיד התארח פעם אצלנו בשבת. ערב שבת הוא שם נר בחדר שלו, וזה היה נראה לי כל כך מוזר; ידעתי שאישה מדליקה נרות ולא הגבר. אותו ליל שבת הוא נשאר בבית הכנסת להתפלל אחרי כולם. גם אנחנו הלכנו הביתה ואכלנו, אבל הוא נשאר בבית הכנסת. אחר כך זלמן ואני יצאנו החוצה לשחק עם החברים שלנו. כל הזמן חזרנו הביתה לראות אם האורח כבר הגיע, אבל לא – הוא היה עדיין בתפילה בבית הכנסת. לפני שהוא נסע ביום ראשון, פאפא לקח אותנו אליו והוא ברך אותנו. נודע לנו אחר כך, שר' איצ'ה לא היה אוכל בשר, אבל אצלנו הוא אכל מהשחיטה של פאפא".
ה) "כשפרצה מלחמת העצמאות, רציתי להתנדב ולנסוע לארץ ישראל להילחם, אבל הייתי צריך למצוא דרך להגיע לשם. הייתי בקשר עם ג'ו ושאלתי אם הוא יכול לעזור. הוא אמר שהוא יכול לסדר את זה. שאלתי את הרבי (הריי"ץ), והוא אמר לשבת וללמוד. אחי זוכר שהרבי אמר: 'ער זאל אפלאזן די הזיות און זיצן און לערנען' – שיעזוב ההזיות וישב וילמד".
ו) "איך הרשל (שוסטרמאן) נהיה ליובאוויטשער? בערל בוימגרטן סיפר לי שהם היו באותה כיתה בישיבת 'תורה ודעת'. לא היה לבערל אכפת מלימודי חול והוא היה מפריע לשיעור. פעם אחת הרשל אמר לו, שאם לא אכפת לו מלימודי חול אז שלא יבוא, אבל שלא יבוא ויפריע לכיתה. בערל אמר שהרשל נשמע כה רציני, שבחור כזה צריך להיות ליובאוויטשער. למעשה הם היו חברים בבית המדרש 770 למשך שנים, וגם בהמשך".
ז) "כשפרצה המלחמה, חסידי ליובאוויטש בארה"ב עבדו להוציא את הרבי משם. אלה שהייתה להם השפעה בוושינגטון ניסו לנצל את הקשרים האלה לטובת הרבי. תמונה אחת בולטת לי בזיכרון: היה זה בשמיני עצרת. אחרי התפילה אנשים הגיעו לבית שלנו ועבדו על איך להוציא את הרבי משם. התמונה שאני רואה זה את שלמה פלמר משוחח בטלפון עם אנשים מוושינגטון וניו יורק. כמובן אף אחד לא היה משתמש בטלפון ביו"ט, אבל בגלל פיקוח נפש זה הותר. הרושם שזה עשה עליי בלתי מחיק".
ח) "הוא, ר' לייזער (ר' אליעזר וויסמן), גם סיפר איך הוא נהיה חסיד חב"ד. המשפחה שלו לא הייתה חסידית, אבל הוא התחתן עם בחורה ממשפחה חב"דית. בחודש תשרי חמיו לקח אותו לליובאוויטש לאדמו"ר המהר"ש. מיד אחרי ר"ה, הבעל תפילה נהיה מאוד חולה והיה נראה שהוא לא יוכל להתפלל לפני העמוד.
חסידים סיפרו לרבי על המצב והציעו שייתן להם הצעה לבעל תפילה אחר. הרבי לא השיב. כשיום כיפור התקרב, המצב שלו התדרדר, אבל הרבי לא אמר דבר לגבי בעל תפילה חלופי. לבסוף, בערב יו"כ לאחר חצות היום, מצבו של הבעל תפילה כ"כ החמיר שהוא כבר גסס. החסידים ביקשו מהרבי למנות בעל תפילה חלופי.
הרבי אמר להטביל אותו במקווה שלוש פעמים. מיד כמה אברכים רצו למקום שבו היה אותו חזן. את כל זה מספר ר' לייזר שהתאכסן באותו מקום. כיוון שלא היה אפשר להזיז את החזן, הרימו אותו יחד עם המיטה. 'כשראיתי את זה', אמר ר' לייזר, 'התחלתי לצעוק עליהם: רוצחים! אסור להזיז אותו!'. כמובן שהם התעלמו ממני ורצו עם החזן לכיוון המקווה. הייתי סקרן לראות מה יקרה ורצתי אחריהם. לא יכלו להוריד אותו מהמיטה, והטבילו אותו יחד עם המיטה. הוא עשה קול נשימה חזקה. הטבילו אותו עוד שתי פעמים. הוא קם, החליף את בגדיו, הלך לביהכנ"ס והתפלל את תפילת 'כל נדרי'. מיד נהייתי חסיד".
ט) "יום אחד ר' זלמן גוראריה, שהיה המורה שלנו, אסר עלינו את משחקי הכדור. היינו מבלים את ההפסקה שלנו בחצר בצד של 770, ומשחקים בכדור ומשחקים אחרים. פעם אחת הוא אסר את משחק הכדור. כמה ימים לאחר מכן, החלונות בדירה בקומה השנייה נפתחו, והרבניות נחמה דינה, חנה וחיה מושקא והאחות הרפואית עמדו ליד החלונות, צחקו וזרקו כדורים לילדים שעמדו למטה. מובן שמאז המשחק בכדור נהיה שוב מותר.
לאחר כשלושים וחמש שנה הייתי בארץ ישראל ופגשתי את יענקל שמיט, שהיה תלמיד ב-770 אז שקרה המקרה עם הכדורים. הוא סיפר לי כדלהלן: כשר' זלמן גוראריה אסר את המשחק בכדור, יענקל החליט לעזוב את הישיבה ולעבור לישיבה אחרת. בהליכתו בפרוזדור פגש את הרמ"ש [הרבי נשיא דורנו] ששאל אותו מדוע הוא עוזב את הישיבה. הוא ענה שהוא רוצה לשחק בכדור אך זה אסור. בימים שלאחר מכן קרה המקרה עם הכדורים שנזרקו אלינו מהחלונות למעלה...".
להערות והארות אשמח ואשיב לדורשיי במייל: menorabadarom@gmail.com או בווטסאפ: 052-2711532
מאפשרים לכם לקבל
