"ופתאום, אחרי 14 שנה, הוא מופיע מולי משום מקום" / מרגש
לפני כ-14 שנה זכיתי לצאת לשליחות בבתי חב"ד בתאילנד למשך שנה שלמה. מי שמכיר את הפעילות שם יודע שאין כמעט רגע של שקט. אלפי מטיילים עוברים במהלך השנה, כל אחד עם הסיפור שלו, עם המסע שלו ועם החיפושים שלו. בין ארוחה לשיעור, בין תפילה לשיחה אל תוך הלילה, השתדלנו לעשות ככל יכולתנו את מבצעי הרבי, להאיר פנים, לתת מילה טובה ולעזור לכל יהודי שהגיע.
אני הייתי ידוע כבחור שעושה הרבה רעש – במובן הטוב של המילה. שמח, מקפיץ, מחבר אנשים, מכניס אנרגיה וחיות לבית חב"ד. עם חלק מהמטיילים נוצר קשר קצר, עם אחרים קשר ארוך יותר, אבל כמו שקורה בחיים – השנים חולפות, אנשים מתחתנים, מקימים משפחות, עוברים מקומות, והקשרים מתפזרים.
בסופו של דבר, 14 שנה זה הרבה זמן. החיים ממשיכים הלאה.
היום נסעתי לחתונה של משפחה חב"דית בקריית גת. חתונה רגילה לכאורה. שמחה גדולה, חברים, משפחה, חסידים. בין האורחים הסתובב גם צלם החתונה – בחור עם חזות חב"דית, נראה רגיל לחלוטין. שום דבר במראה שלו לא גרם לי לחשוב שאנחנו מכירים.
התאריך היום הינו ערב ג' תמוז תשפ"ו.
לאחר תפילת ערבית התיישבנו בלובי של האולם לומר את מאמר "ואתה תצווה" של הרבי. סיימנו את המאמר, ואני עדיין שקוע במחשבות, כשלפתע אני מבחין בצלם מתקרב אליי. הוא נעצר מולי ושואל: "תגיד, היית פעם בתאילנד?" חייכתי. "כן, בוודאי." הוא מסתכל עליי שוב. "אתה מכיר אותי?". "לא...", עניתי בכנות.
ואז הוא שואל שאלה נוספת: "אתה מכיר את אברמי פרוס?" .. השם הזה מיד צלצל לי מוכר. "בטח. אברמי היה חברותא שלי בתאילנד כמה חודשים. אפילו יוצא לנו להיות בקשר מדי פעם."
הצלם לא אמר מילה נוספת. הוא רק שלף את הטלפון שלו, פתח את הוואטסאפ, התחיל לגלול בין השיחות, עד שעצר על השם: אברמי פרוס. "תסתכל." הבטתי במסך. ובתוך שנייה הרגשתי כאילו מישהו לקח אותי במנהרת זמן. על המסך הופיעה תמונה ישנה מבית חב"ד בבנגקוק. בתמונה עמדנו שלושתנו.
אני. אברמי. והוא. אותו צלם שעמד עכשיו מולי.
לרגע נשארתי בלי מילים. "וואו..." מלמלתי. "אני זוכר את התמונה הזאת..." ואז הוא הביט בי ואמר משפט שלא אשכח: "דוידי, 14 שנה אני מחפש אותך." 14 שנה!!!
הוא המשיך: "אתה לא מבין מה היה אז בשבילי. תראה איפה אני היום."
עמדתי שם המום.
לפניי עמד יהודי חסידי, צלם חתונות חב"די. אבל בתמונה הישנה הוא נראה כמו עוד מטייל אחרי צבא. אחד מאלפים שעברו בבית חב"ד. אחד מאלה שאתה פוגש לכמה שעות, לכמה ימים, אולי לכמה שבועות – וממשיך הלאה.
ופתאום, אחרי 14 שנה, הוא מופיע מולי משום מקום.
דווקא בערב ג' תמוז. דווקא אחרי אמירת המאמר. באותו רגע הבנתי משהו עמוק:
אנחנו אף פעם לא באמת יודעים מה ההשפעה של המעשים שלנו. לפעמים נדמה לנו שזו רק מילה טובה. רק חיוך. רק התייחסות קטנה. רק דוגמה אישית. רק עוד שיחה עם מטייל שעובר בדרך. אבל הקב"ה מנהל חשבונות אחרים לגמרי.
אנחנו זורעים זרע – ולא תמיד זוכים לראות מתי הוא יצמח. לפעמים זה קורה אחרי שנה. לפעמים אחרי חמש שנים. ולפעמים אחרי 14 שנה.
לא יודע למה הרבי זימן לי את המפגש הזה דווקא עכשיו, אבל את המסר קיבלתי בצורה הברורה ביותר: לעולם אל תזלזלו במעשה טוב. לעולם אל תזלזלו במילה טובה. לעולם אל תזלזלו בחיוך, בעידוד או בהתייחסות ליהודי.
אתם לא יודעים איזו נשמה אתם נוגעים. אתם לא יודעים איזה עולם אתם בונים. ואתם גם לא יודעים מתי, אם בכלל, תקבלו הצצה למה שנולד מאותו רגע קטן. אני זכיתי לקבל את ההצצה הזאת אחרי 16 שנה. ולכן אני משתף אתכם. לחיים, לחיים.
מאפשרים לכם לקבל
