הל"ב שלי בג' תמוז: כשכבר המשכתי, אך הרבי לא ויתר
משה כהנא
שנת הל"ב לג' תמוז. סיפור אמיתי מהלב.
זה היה התשרי הראשון שלי אצל הרבי. שנה שלא אשכח לעולם. אם הייתי צריך לתאר אותה במשפט אחד, הייתי אומר: סחיטה של הנפש הבהמית והתעלות עצומה של הנפש האלוקית. זו אינה מליצה חסידית, אלא המציאות כפי שחוויתי אותה.
כבחור צעיר, כל רגע במחיצת הרבי היה כרוך במאמץ גופני בלתי נתפס. שעות של דוחק כדי לתפוס מקום להתוועדות של שבת בראשית או שבת מברכים. טיפוס על ה"פירמידה" המפורסמת ב־770, שנבנתה מערימות של "באקסים" ופחים, בתקווה לזכות לראות משהו. לאחר שעות של המתנה, כשכבר הצלחת להתמקם בקצה העליון ואתה בטוח שעוד מעט תראה את הרבי, לפתע כל המבנה קורס עליך בדיוק באמצע השיחה. במקום לראות את הרבי, אתה מוצא את עצמך קבור בין קרשים, פחים ובחורים נוספים שנפלו יחד איתך.
כך היה גם בתפילות יום הכיפורים. שעות ארוכות בתוך הצפיפות האדירה שב"מכבסה", נדחף מצד לצד כבתוך קרוסלה אנושית. ואז מגיע הרגע הגדול: תקיעת השופר. מידת הדין מתחלפת בן רגע במנגינת ניצחון אדירה, 'מארש נפוליון'. דווקא אז פורצים פנימה בחורים ששהו בחוץ ומנסים גם הם להתקרב, ואתה כבר אינך מסוגל לזוז אפילו סנטימטר.
ובכל זאת, בתוך כל זה, לפתע מתגלה המראה. לשברירי שניות אתה מצליח להתרומם מעל ים הכובעים, לעמוד על קצות האצבעות, לעיתים אפילו לקפוץ מעט, ולראות את הרבי. עטוף בקיטל לבן, טליתו מכסה את עיניו, עומד על הכיסא האדום שעל הבימה. קשה לראות, אך די באותו מבט חטוף כדי לחוש את הפסוק "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". הקדושה והיראה של יום הדין מתחלפות באור גדול ובתחושת ניצחון פנימית שאי אפשר לתאר במילים.
אולי דווקא משום כך, אחרי כל השנים הללו, אני מרגיש בשל לספר סיפור אישי מאוד. סיפור שמעולם לא פורסם באמת. פה ושם סיפרתי אותו בהתוועדויות בין חברים. פעם אחת שמע אותו מישהו והעלה אותו על הכתב בעלון מסויים, אך הפרטים לא היו מדויקים.
כעת, בשנת הל"ב לג' תמוז, אני מבקש לספר את הסיפור כפי שהיה באמת.
***
ראש השנה תשנ"ב. בתפילת מוסף זכיתי לעלות לראשונה לדוכן אצל הרבי.
עבור בחור צעיר זו הייתה התרגשות עצומה. לעמוד עם מאות כוהנים על בימת הרבי ולברך את הקהל, ובראשו את הרבי עצמו.
כמנהגו, הרבי ירד מהבימה ועמד למרגלותיה, נשען על סטנדר פשוט כאחד המתפללים ומקבל את ברכת הכוהנים יחד עם כולם. אני זוכר גם שניים או שלושה בחורים שעמדו ליד ארון הקודש ולא עלו כלל על הבימה. הבנתי שהם לא רצו לעמוד על הבימה בזמן שהרבי עומד למטה בין הציבור.
זו הייתה שנה צפופה במיוחד. אלפי אורחים הגיעו מכל רחבי העולם, והדבר ניכר היטב גם בברכת הכוהנים. הבימה הייתה עמוסה במאות כוהנים שנדחקו זה לצד זה כדי לזכות להשתתף במעמד.
כנראה שההתרגשות הייתה ניכרת על פניי.
ר' יואל כהן ע"ה, ה"חוזר", הבחין בי מחפש טלית להשאלה לקראת ברכת הכוהנים. הוא כנראה הבין מיד שמדובר בבחור חדש במעמד הזה והציע את עזרתו. עצם הפנייה הביכה אותי. מי לא ידע מיהו ר' יואל כהן? הודיתי לו בנימוס ואמרתי שאסתדר. זו הייתה רק אנקדוטה קטנה, אבל היא נחרתה בזיכרוני.
ברכת הכוהנים הסתיימה.
ניסיתי לרדת מבימת הרבי בחזרה לכיוון ארון הקודש, אך הדוחק היה עצום. בקושי הצלחתי לרדת את שלוש המדרגות. לפתע הרגשתי שכל הכוהנים סביבי נדחפים לכיוון אחד. באזור ארון הקודש, הסתובבתי לאחור והבנתי מה קורה.
כל הכוהנים עמדו על שפת הבימה כדי לקבל מהרבי את ברכת ה"יישר כח" המסורתית.
באותו רגע הרגשתי החמצה בלב.
מה? פספסתי את זה?
ניסיתי לחזור לאחור, אך זה היה חסר סיכוי. מי שניסה אי פעם לנוע נגד זרם אנושי ב־770 יודע שזה דומה לניסיון לעצור גל ענק בידיים חשופות. הנחשול פשוט סחף אותי קדימה.
לבסוף ויתרתי.
אמרתי לעצמי: לא נורא. פספסתי. בפעם הבאה אזכה גם אני.
וחזרתי למקומי ב"מכבסה" יחד עם שאר התמימים.
התפילה הסתיימה.
לאחר סיום התפילה, אמירת התהילים והקדישים, הרבי ירד מהבימה. בידו אחז בפרוכת ארון הקודש, והשביל המפורסם נפתח.
אציין כי במשך כל החודש וחצי של תשרי ניסיתי, כמו כל הבחורים, לזכות לעמוד בתחילת השביל. בדרך כלל היו זריזים ומוצלחים ממני. הפעם, בלי שעשיתי דבר, מצאתי את עצמי שם.
ממש בתחילת השביל.
הרבי יצא, טליתו מכסה את ראשו. בידו הימנית אחז בסידורו השחור, שכמה מדפיו כבר היו בלויים וקרועים. הוא צעד כדרכו, בלי להביט לצדדים, בלי לסמן דבר לאיש.
ואז זה קרה. כשהרבי חלף על פניי, ממש מולי, הוא הסב את ראשו לעברי.
עיניו ננעצו בעיניי. הרבי הנהן.
"יישר כח".
זה היה הכל.
שתי מילים. שבריר שנייה.
הרבי המשיך בדרכו אל חדרו. השביל נסגר. הציבור החל להתפזר.
ואני? אני רק חיפשתי איפה אפשר לרקוד.
*
מחשבות התרוצצו בראשי.
הרי בתוך מאות הכוהנים שעל הבימה, אני כלל לא ראיתי את הרבי. הוא עמד למטה ולא הבחנתי בו.
בגשמיות לכאורה – הרבי גם לא ראה אותי – לא נוצר קו ראיה.
אני כבר שכחתי מההחמצה. השלמתי איתה. המשכתי הלאה.
אבל הרבי לא נשאר חייב!
*
אפשר להתוועד לילה שלם על הסיפור הזה.
אני רק יודע דבר אחד. הרבי הבחין בבחור צעיר בן שש עשרה.
וזה הלקח שמלווה אותי עד היום. האם אני מבחין בילד שעומד בצד בבית הכנסת?
האם אני שם לב לאורח שהגיע לרגע אחד? לאדם שחושב שאיש אינו רואה אותו?
לפעמים כל מה שאדם צריך הוא שיסתכלו עליו, שיכירו בקיומו, שירגיש חשוב.
זה הל"ב שלי בג' תמוז.
הרבי לא שוכח אותנו. גם כאשר נדמה לנו שפספסנו. גם כאשר אנחנו כבר ממשיכים הלאה.
וגם כאשר אנחנו בטוחים שנזכה רק "בפעם הבאה".
לפעמים, דווקא אז, מגיע ה"יישר כח".
0
0
באמת נושא להתוועדות..
0
0
מאפשרים לכם לקבל
