הנשמה היתרה של ילדי נ״ב–נ״ד • טור געגועים
טור אישי מאת הרב שמואל אוירכמן, צעירי אגודת חב״ד בארה״ק
שוב חלפה שנה. שוב מגיע ג׳ בתמוז, ושוב אני מוצא את עצמי מחפש מילים. מילים נכונות, מדויקות, שיצליחו לבטא משהו מן הכאב, מן הגעגוע, מן התחושה הפנימית שאינה מרפה גם אחרי שלושים ושתיים שנה.
האם אפשר בכלל להסביר געגוע לרבי? האם ניתן לתאר לילדים שנולדו אחר כך מה הרגיש ילד חב״די קטן, באותם ימים של תשנ״ב–תשנ״ד, כאשר הדאגה לשלומו של הרבי הייתה חלק בלתי נפרד מהחיים?
את ג׳ בתמוז תשנ״ד לא אשכח לעולם.
זו הייתה ההפסקה הראשונה בבית הספר. אני ועוד כמה חברים ברחנו דרך הפתח האחורי של מגרש הכדורגל, דילגנו מעל השיחים הצהובים שבדרך, חצינו כביש, וכעבור רגע היינו ב"מכולות של מקסים". ריח הלחם והלחמניות, קופסאות המסטיקים הצבעוניים, הממתקים – הכול היה נראה רגיל לגמרי.
ואז מקסים המשופם קרא לעברנו:
"היי ילדים, חב״דניקים, לא שמעתם? הרבי שלכם איננו. זהו, המשיח לא בא".
ברגע אחד העולם נעצר.
צעקנו כולנו, כמעט בלי לחשוב: "הרבי שלנו לא יכול ל..." – ולא השלמנו. הסתובבנו ורצנו בחזרה לבית הספר. השיחים, המגרש, השביל – הכול חלף לצידנו בריצת אמוק. כשהגענו, כבר הורגשה המולה לא רגילה. מישהו צעק שכל בית הספר נקרא לאולם הכנסים.
נכנסנו לאולם. הילדים ישבו, חלקם עוד מחייכים בסקרנות, לא מבינים על מה ההתכנסות הפתאומית. ואז נכנס המנהל. הוא אמר את מה שאמר – וברגע אחד ילדים קטנים פרצו בבכי קורע לב.
בתוך ההמולה הוא הוסיף ואמר: נמשיך להתפלל, להאמין ולבקש שבעוד רגע קט תיענה תפילתנו ומשיח יתגלה.
אין מילים לתאר את התחושה של ילדי תשנ״ב–תשנ״ד. היינו ילדים, אבל גדלנו באחת התקופות המטלטלות ביותר בדור השביעי. לא אובחנו רשמית, אבל אין ספק שספגנו אחרת. היינו ילדים שהדאגה לרבי הייתה קבועה בליבם. ילדים עם אהבה אין־סופית, ועם געגוע שאין לו סוף.
אני זוכר את עצמי באחד הימים בכיתה, מביט בתמונתו של הרבי בזמן אמירת תהלים לרפואה שלימה, וחושב בפשטות של ילד: הרי הרבי נצחי ולתמיד – אז על מה הדאגה? זה היה כל כך ברור, כל כך פשוט.
אנו, ילדי נ״ב–נ״ד, לא זכינו לשמוע שיחות והתוועדויות רבות בזמן אמת, כמו הדור שלפנינו. אבל זכינו למשהו עמוק מאוד: לאהבה תמימה של ילד לאביו. אהבה שאינה תלויה בדבר.
כשחזרתי הביתה באותו יום, אמא ע״ה אמרה בעיניים דומעות: "לא ננוח ולא נשקוט. השליחות עודנה, ועלינו לפעול".
באותן שנים ישנו חמישה אחים בחדר אחד. מול עיניי ניצבת עד היום התמונה: בגדי השבת עומדים מוכנים ליד המיטות, מונחים על הכיסאות. אבא היה בדרכו להלוויה, ואמא יצאה מן הבית לעת ערב. נשארנו אנחנו, הילדים הגדולים־קטנים, עם תחושה שלא ידענו להכיל. מה קורה? אולי משיח כבר בא? ואם כן – איך לא רואים? איך לא שומעים?
ביוזמה של רגע הכנסנו קולב מתכת למכשיר הווידאו, והצלחנו לקלוט קטעים משידורי החדשות. שמענו את הדיווחים, ולא יכולנו להמשיך. כיבינו. כאב של ילדים. הלם. סירוב פנימי להאמין.
אני זכיתי בילדותי להיות במחיצתו של הרבי. לראות ולהיראות. ולכן הגעגוע הרגיש לי אישי כל כך.
בשל קושי כלכלי בעבודת השליחות של אבי, הרב נתן אוירכמן שיחי׳, שליח הרבי לעכו, עברנו באותן שנים להתגורר בקראון הייטס. מצבנו הגשמי לא היה פשוט, אבל דווקא מתוך המורכבות הזו זכיתי לחיות בימי האור, ימים מלאים ברבי.
היו ימים שבהם, כדי שיהיה לי "נאש" בבית הספר כמנהג הילדים באמריקה, הייתי לוקח כמה עוגיות מ־770 ומביא לכיתה. אמרתי שזה "מהבית". ולא שיקרתי. 770 היה אז הבית הראשון שלי.
לימים, כששאלנו את אמא בסוף ימיה בעולם הזה אם לא הייתה מעדיפה להתחתן עם איש עסקים ולחיות ברווחה, היא ענתה מיד, בקול חד וברור:
"עם איש עסקים הייתי זוכה בעולם הזה; עם אבא שלכם זכיתי בחיי עולם הבא. זכיתי בחיי שליחות. חיים של רבי".
ברוח הזו גדלנו. כך נבנו ילדי נ״ב–נ״ד.
לאורך כל אותן שנים, ובכל השטורעם הגדול של תשנ״א–תשנ״ב, הרבי דרש מאיתנו – מבוגרים וילדים כאחד – להפוך את העולם ולהביא את משיח בפועל ממש. לנו, כחסידים, זה היה ברור אז וזה ברור גם היום: הרבי דורש, ואנחנו חייבים לקיים.
הרבי לקח אותנו ורומם אותנו. הוא נתן לנו לחיות בעולם אחר, במודעות אחרת, במשמעות אחרת. הוא הרים אותנו עשרה טפחים מעל המציאות הרגילה. האם ייתכן שלא נעשה את בקשתו?
וכמו שזה היה פשוט אז, זה פשוט וברור גם היום: הרבי דורש מאיתנו "עשו כל אשר ביכולתכם להביא את משיח צדקנו בפועל ממש". כל חסיד צריך לקום בבוקר ולשאול את עצמו: מה אני עושה היום, בפועל ממש, כדי למלא את השליחות שהרבי הטיל עליי?
אנו, ילדי נ״ב–נ״ד, גדלנו בצל תקופת ניסיון קשה מאין כמותה. מצד אחד זכינו לראות אלוקות בפשטות, להסב בשולחנו של מלך, לחיות באור הגדול. מצד שני גדלנו אל תוך העלם וחושך כפול ומכופל.
דווקא משום כך קיבלנו נשמה יתרה. נשמה של אהבה בלתי מותנית לרבי. נשמה של געגוע שאינו מרפה. נשמה שמזכירה לנו בכל יום מחדש שיש לנו אחריות.
עלינו להפוך את העולם. קיבלנו את הכוחות לכך. הוכנו מראש לשליחות הזו. כל שנותר הוא לגלות בכל יום מחדש את אותה נשמה יתרה שבתוכנו.
רבי, אנחנו הילדים לא ננוח ולא נשקוט עד שתושלם המשימה. עד שנזכה להביא את משיח כאן, מיד, ממש עכשיו.
היינו אז ילדים, ועודנו ילדים.
והלוואי שנתעורר פתאום ונגלה שבגדי השבת עדיין מונחים על הכיסא, מחכים. שהקול המוכר נשמע שוב. שכל מה שעברנו היה כלא היה.
עד מתי.
מאפשרים לכם לקבל
