קיבלת אותי לישיבה - קיבלת אחריות לעתיד שלי | טור דעה
טור דעה שנשלח למערכת COL. הכותב ביקש להישאר בעילום שם.
מעטות השליחויות הקדושות כמו חינוך.
בכל שנה עומדים מחנכים, משפיעים ומגידי שיעורים ומשקיעים את חייהם בעיצוב הדור הבא של חסידים. שעות בלי חשבון. זמן משפחתי יקר. לב ונפש. על כך מגיעה להם הכרת הטוב הגדולה ביותר.
אבל הטור הזה אינו עוסק בהם.
הוא עוסק בשאלה שמערכת הישיבות שלנו חייבת להיות מוכנה להביט לה בעיניים: מה קורה כאשר ישיבה מחליטה שבחור כבר לא מתאים?
הסיפור שלי הוא אישי. מסיבות מובנות, אני מעדיף להישאר בעילום שם. אבל אני יודע שאינני לבד - במשך השנים שוחחתי עם בחורים, הורים, רבנים ועסקנים שפגשו מקרים דומים.
כמו הרבה ילדים צעירים, נכנסתי למתיבתא בגיל שלוש-עשרה.
עזבתי חברים קרובים. עזבתי בית חם. עזבתי סדר יום מוכר. עשיתי את זה כי האמנתי במשהו גדול יותר מעצמי. רציתי לגדול כחסיד.
המעבר לא היה קל. הריחוק מהבית כאב. ההסתגלות לסדר יום תובעני היתה קשה. הצורך למצוא את המקום שלי בתוך סביבה חדשה לגמרי - היה אתגר אמיתי.
אבל לאט לאט, עמדתי על הרגליים.
למדתי ברצינות - בסדרים וגם מעבר להם. נוצרו לי קשרים משמעותיים עם תלמידים השלוחים, משפיעים ומגידי שיעורים. קיבלתי על עצמי חת"ת, רמב"ם, מקווה לפני חסידות, מבצעים.
בפעם הראשונה בחיי הצעירים, הרגשתי שאני מתחיל להיות האדם שרציתי להיות.
יחד עם זאת, הרגשתי שחלק מהנהלת הישיבה מסתכלים עליי אחרת.
הייתי מסוג הבחורים ששואלים שאלות. לא מתוך חוצפה. לא מתוך מרדנות. פשוט כי באמת רציתי להבין.
אני זוכר מקרה אחד בצורה חדה.
פעם אחת איחרתי בכמה דקות לחסידות. המשגיח קרא לי, והורה לי ללמוד מכתב של הרבי על החשיבות של שמירת הסדרים. המסר עצמו היה חזק. קיבלתי אותו בלב שלם.
אבל אחר כך שאלתי שאלה אמיתית.
אמרתי לו: "בכל השנים שלי כאן שמעתי ממך בעיקר ביקורת. אף פעם לא שמעתי ממך הכרה בהתקדמות שעבדתי עליה כל כך קשה. האם בחורים לא היו מקבלים טוב יותר את ההערות, אם היו מרגישים שתפקידו של המשגיח הוא לא רק להעמיד אותם במקום, אלא גם להדריך ולעודד?"
התשובה שלו:
"אם לא טוב לך כאן - תארוז את הדברים ותלך הביתה."
לא עזבתי. בלעתי את הכאב. קיבלתי שאולי זו פשוט גישה חינוכית אחרת ממה שאני מכיר, והמשכתי לנסות להתקדם.
כשהתקרבתי לשנה האחרונה במתיבתא, נפגשתי עם המנהל.
ישבתי מולו עם שאיפות. עם תקוות. עם רצון אמיתי לדבר על השנה הבאה.
במקום שיחה על הדרך לעזור לי להצליח, נאמר לי שההחלטה כבר התקבלה: לא אחזור לישיבה בשנה הבאה.
רגע אחד. משפט אחד. שנים של השקעה.
ייתכן שההנהלה באמת חשבה שישיבה אחרת תתאים לי יותר. לכל מוסד יש זכות - ולפעמים גם חובה - לקבל החלטות קשות. אני מקבל את זה.
אבל השאלה שנותרת בלבי היא שאלה שהקהילה שלנו חייבת לשאול: כשישיבה מקבלת בחור - האם היא לא מקבלת יחד איתו גם אחריות לעתיד שלו?
האם לא מוטלת עליה אחריות לנהוג ברגישות גדולה, כדי שלא לחשוף את הבחור לתחושות קשות של חוסר ודאות, בדידות - ואולי חלילה גם מרירות?
בחור הוא לא תיק קבלה.
הוא לא מספר ברשימה.
הוא לא "בעיה" שצריך לפתור.
הוא נשמה יקרה.
אם ישיבה מגיעה למסקנה שתלמיד צריך להמשיך במקום אחר - האם כאן מסתיים התהליך? או שעל ההנהלה לעזור לו בפועל למצוא את המקום המתאים, להמליץ עליו, לדבר בשבילו, ולוודא שלא יפול בין הכיסאות?
ברוך השם, בסופו של דבר מצאתי כיוון והמשכתי לגדול.
אבל אני חושב לא פעם על אלה שלא זכו לכך. על הבחור ששומע שהוא כבר לא שייך. שיוצא מהפגישה עם המנהל בלי תשובות, בלי כיוון, בלי ידיים. ואין לו לאן לפנות.
הרבי דיבר בלי סוף על הערך האינסופי ועל הכוחות הפנימיים של כל יהודי. בוודאי שהמסר הזה שייך קודם כול לתלמידים שלנו.
זו אינה קריאה להחליש סטנדרטים. זו קריאה לאחריות גדולה יותר.
אם מקבלים בחור לישיבה - מקבלים אחריות לא רק על הלימוד שלו, אלא על העתיד שלו. ואם מגיע יום שדרך אחרת טובה יותר עבורו - צריך ללכת איתו בדרך הזו, עד שימצא את מקומו.
אף בחור לא צריך להרגיש שפשוט השאירו אותו מאחור.
הטור פורסם במקור באתר COLlive.
8
1
כיהודים שומרי תומ"צ ובפרט החסידים מצופה ששפיטת העמית צריכה להיות בצדק. כששומעים צד אחד בלבד וניתן להסיק שהוא לא מציג את כל המפה יש כאן מקום לפגם חמור שקיים גם בעולם - שפיטה של מקרה לפי אמוציות ולא לפי הגיון ונתונים. פלאני למה כדי להעביר מסר נכון צריך להשתמש בדרך פגומה
7
1
2
5
7
1
0
0
0
1
יום אחד ככה פתאום אמרו לי שאני לא מתאים לישיבה.
מה הם רוצים ממני?
רוצים חומר לטור "הנוקב" הבא הבא?!...
8
6
כואב נורא לקרא את הטור הזה
זו זעקה של נשמות רבות
6
2
7
0
זו רק דוגמה.
אבל הישיבה צריכה לראות איך לעודד ולדרבן, לעשות מבצעים, ללכת בדרך טובה על מנת להוביל את הבחורים להצלחה בישיבה.
וגם במקרה של נפילה קלה, לעזור להשאר בישיבה ולהתרומם מהנפילה.
7
1
1
1
3
3
אלא שאותו עסקן לדעת רבים רחוק מלהיות אמין לכן יש המתנהגים כאילו המוסדות הוקמו רק בשביל פרנסת הצוות ...
0
6
0
1
בסוף, צביון הישיבה הוא דבר משמעותי לקיומה של הישיבה כטובה, וצריך לזכור גם את הבחורים ה"טובים" שמגיעה להם מסגרת שמתאימה להם. אבל, גם כשעושים צעדים לא פשוטים, זה צריך להיעשות עם המון רגישות ודאגה להסתדרותו של הבחור.
3
2
לצערי, אישי חינוך שכותבים בשם בחורים כביכול, לפעמים לא מציגים את המציאות נאמנה, פשוט מכיוון שהמקרה לא באמת קרה.. או שגם אם כן, לא בצורה הזו...
וכאן נשאלת השאלה, האם מקרה כזה באמת יכול לקרות בישיבות חבד..
2
1
0
3
עברתי בעצמי את הישיבות באה"ק. נכון, יש מקומות שהיחס בהם שואף לאפס, אך בישיבה שלמדתי בה ובעוד ישיבות היחס לצוות ולמשגיח היה משפחתי, אוהב ומעודד. בזמני בחור שלא התאקלם קיבל תמיכה מלאה וסיים בהצלחה מעל הציפיות.
הבעיה היא בישיבה ספציפית במרכז הארץ שבה היחס הדדי ומזלזל, הבחורים בבוז לצוות, וההנהלה מתייחסת לבחור כמו לעוד בגד בבית חרושת ענק.
אל תכלילו. בישיבות הקטנות (שכוונתי קטנות זה עד 170 בחורים בזאל) יש יחס אישי לכל אחד.
הבחור הוא לא סתם תיק, לא מספר ברשימה ולא בעיה שצריך לפתור – הוא נשמה יקרה! ישיבות שלא מבינות את זה צריכות להיסגר עכשיו. אל תכלילו ותדעו על מי להתעצבן.
3
0
0
0
מאפשרים לכם לקבל
