המדינה לא באמת רוצה את החרדים בצבא
אמש, בעקבות חסימות הכבישים בידי מפגיני הפלג בכמה מוקדים ברחבי הארץ, פורסמה ידיעה שנראתה לכאורה שולית יחסית. ראשי הערים החרדיות הודיעו על ביטול שיתוף הפעולה עם המשטרה. היו מי שגיחכו ושאלו מה כבר משמעותה של הודעה כזו. אך במבט מעמיק יותר, ייתכן שמדובר באחד הסימנים המדאיגים ביותר לתהליך שהולך ומתרחש מול עינינו. החבל העדין שנקרא סטטוס קוו, זה שנרקם עוד בימי דוד בן גוריון ואפשר במשך עשרות שנים קיום משותף למרות מחלוקות עמוקות, הולך ונפרם.
השאלה היא מה השתנה דווקא עכשיו. הרי הציבור החרדי כבר ספג בשנים האחרונות שורה ארוכה של מהלכים והגבלות. אלא שבתקופה האחרונה נדמה כי טבעת הלחץ מתהדקת באופן חסר תקדים. שלילת הנחות בארנונה, פגיעה בסבסוד מעונות יום, חסימת זכאות לתוכניות דיור, מגבלות על יציאה מן הארץ, סכנת מעצר והעמדה לדין צבאי. כל אלו אינם מופנים רק כלפי מי שמוגדרים כעריקים בפועל, אלא נתפסים בעיני רבים בציבור החרדי כהכרזת מלחמה על אורח חיים שלם.
יש להבין כיצד הדברים נראים מעיניו של בחור ישיבה. מדובר בצעיר שגדל בתוך מערכת חינוכית שבה לימוד תורה אינו בחירה פרטית אלא דרך חיים. כך חונכו הוריו, כך חונכו סביו, וכך התנהלה המדינה במשך עשרות שנים. כאשר צעיר כזה רואה כיצד המדינה שוללת ממנו זכויות אזרחיות בסיסיות, הוא אינו מרגיש שמנסים לשלב אותו. הוא מרגיש שמנסים להעניש אותו.
האם מישהו באמת מאמין ששלילת הנחה בארנונה תגרום לאלפי בחורי ישיבות להתייצב בבקו"ם? האם חסימת האפשרות לרכוש דירה במסגרת תוכניות ממשלתיות תוביל לגיוס המוני? ספק גדול. הרבה יותר סביר שהצעדים הללו יעמיקו את תחושת הניכור ויחזקו את ההתבצרות.
דווקא משום שהציבור החרדי ידוע ביכולתו להתארגן ולהסתגל למצבים מורכבים, ספק אם הלחץ הכלכלי ישיג את מטרתו. אם ייחסמו בפניו אפיקי דיור, הוא יחפש פתרונות אחרים. אם יופעלו עליו סנקציות נוספות, הוא ימצא דרכים להתמודד. השאלה האמיתית היא לא מה יעשו החרדים, אלא מה יקרה למרקם היחסים העדין שבין הציבור החרדי למדינה.
גם סוגיית האכיפה מעלה סימני שאלה קשים. מה יקרה כאשר בחור ישיבה ייעצר בעקבות מפגש אקראי עם שוטר? מה תהיה ההשפעה המצטברת כאשר משפחות שלמות יחושו שהמדינה מתייחסת לילדיהן כאל עבריינים? אלו תהליכים שעלולים ליצור משבר אמון עמוק, כזה שלא ניתן יהיה לתקן בקלות.
ומכאן לשאלה הגדולה באמת. האם כל המהלכים הללו נובעים מרצון כן ואמיתי לגייס חרדים לצה"ל?
קשה להשתכנע בכך.
לו הייתה המדינה מעוניינת באמת בשילוב רחב של הציבור החרדי, היא הייתה משקיעה בראש ובראשונה בבניית מסלולים המקובלים על רוב הציבור החרדי. היא הייתה מקיימת הידברות אמיתית עם הנהגת הציבור. היא הייתה בוחנת ברצינות מסגרות של שירות אזרחי, שירות קהילתי או מסלולי תרומה לאומית אחרים. היא הייתה מחפשת דרכים לבנות אמון ולא לפרק אותו.
נכון, קיימות יוזמות מוצלחות דוגמת חטיבת החשמונאים. אולם גם התומכים הגדולים ביותר במהלכים הללו יודעים היטב שאין בהן מענה לרובו המוחלט של עולם הישיבות. קשה להאמין שבחור ישיבה מחסידות בעלזא, קרלין, ויז'ניץ או צאנז יראה במסלול כזה חלופה ריאלית לדרך החיים שעליה התחנך.
לכן מתעורר החשד שהמאבק הנוכחי אינו רק על גיוס. הבחירות מתקרבות, והנושא החרדי הפך שוב לזירת עימות פוליטית נוחה. יש מי שמזהים כאן הזדמנות ללחוץ על אחת מנקודות התורפה המרכזיות של ממשלות הימין. קשה להתעלם מן העובדה שהסוגיה כולה הפכה מזמן לכלי משחק פוליטי.
הרי אם מחר תקום ממשלה אחרת, ואם יימצא רוב פוליטי מתאים, האם לא ניתן יהיה להעביר בתוך זמן קצר חוק גיוס מרוכך יותר? האם לא ראינו בעבר כיצד עמדות נחרצות מתחלפות כאשר המציאות הפוליטית משתנה? זו בדיוק הסיבה שרבים בציבור החרדי מתקשים לראות במהלך הנוכחי ניסיון כן לפתור בעיה ביטחונית.
כל עוד למדינה אין תוכנית אמיתית לשילוב עולם הישיבות, בין אם באמצעות מסלולי שירות מותאמים, שירות אזרחי או מודלים אחרים של נשיאה בנטל מתוך כבוד הדדי, קשה להשתחרר מהתחושה שהסנקציות אינן כלי לפתרון אלא כלי להפעלת לחץ ציבורי ואולי גם כלי במשחק פוליטי מלוכלך. לאורך ההיסטוריה היו תקופות שבהן קבוצות מיעוט שימשו כשעיר לעזאזל למצוקות רחבות יותר. הסיסמה המפורסמת "הכו את היהודים והצילו את רוסיה" הפכה לסמל של חיפוש אשם נוח במקום התמודדות עם הבעיה עצמה. איש אינו טוען כמובן שמדינת ישראל נמצאת במקום כזה, אך כאשר ציבור שלם חש שמסמנים אותו כמקור הבעיה הלאומית, במקום לנהל עמו דיאלוג אמיתי, ראוי לעצור ולשאול: לאן הדרך הזו מובילה?
המדינה אינה יכולה להרשות לעצמה להגיע למצב שבו ציבור שלם חש כי הוא נרדף בשל אמונתו ואורח חייו. מדינה יהודית חייבת למצוא את הדרך לשלב, לא להוקיע. לשכנע, לא להשפיל. לבנות גשרים, לא לשרוף אותם.
אין פירוש הדבר שהוויכוח על הגיוס אינו לגיטימי. אך כל עוד אין תוכנית רחבה, מוסכמת ומכבדת לשילוב עולם הישיבות בנשיאה בנטל הלאומי, בין אם בצבא ובין אם במסלולים תורמים אחרים ומתאימים, קשה להצדיק את מסע הסנקציות והרדיפה המתרחב.
הענישה אינה תוכנית עבודה. כפייה אינה תחליף להסכמה.
העננים מעל מערכת היחסים בין המדינה לציבור החרדי הולכים ומתקדרים. עדיין לא מאוחר לעצור, לשבת סביב שולחן אחד ולחפש פתרון שיכבד את צורכי הביטחון של המדינה לצד אמונתם ואורח חייהם של מאות אלפי אזרחים.
אם לא נעשה זאת עכשיו, הקרע שעלול להיווצר יהיה עמוק הרבה יותר משאלת הגיוס עצמה.
מאפשרים לכם לקבל
