לילה בחניון / השליחה מקייב הגב' חנה גופין בטור אישי
מה את עושה כשאת קמה הפוכה?
התחלת את הערב בהתרוממות, סיימת בנפילה ואת נאחזת בזיזים, שלא להחליק, אולי אפילו להתחיל להתרומם.
אם משהו מאפיין את החיים שלנו לאחרונה זה הכאוס ששולט בכל פינה וחודר גם למצבי הרוח. רגעים של שלווה לצד לחץ וחרדה, ימים של שקט ושלווה לצד לילות רועשים במיוחד. איפשהו באמצע נמצאים אנחנו, מנסים לנוע על הגלים, לחצות נהרות ולהישאר שלמים.
שבועות - חג של התרוממות. בלי שטיקים וצבעוניות, בלי יזע של ניקיונות, עם טעם חלבי והרבה פנימיות. משהו הצלחנו לעשות בקייב - עם עצמנו ועם הקהילה סביב - להגיש את התורה בעטיפה ראויה, לתת לעם לחוש שהיא מתוקה באמת.
שבועות חל ביום שישי, יום עבודה שגרתי. כשעבודה היא מעל הכל לא קל לעזוב ולהגיע לבית כנסת לשמוע את עשרת הדברות. זה לא ברגע, לא שיחת טלפון אחת, אלא מערכת יחסים, שנטווית בהתמדה ובסבלנות בין אנשים ללימוד התורה. ואם אבנים שחקו מים — נשמות רכות, כל שכן.
כל שנה, כשהשעה 11:00 מתקרבת משהו ניצת אצלי בלב. בשנותיה הראשונות של השליחות היה שם מתח ותהייה - יבואו? יישארו? ימהרו לעזוב? גם פידבק כזה להשקעה אינסופית בשליחות החיים - מעלה או מוריד, מחזק או מחליש. ככל שעוברות השנים מתבגרת תפיסת השליחות ומתדייקת הדרך. התהיה הופכת להתרגשות וחיבור עמוק עם משהו גדול מאיתנו. רגע, שמשותף, כנראה, לאלפי שליחים ושליחות ברחבי העולם. רגע של מאות אלפי נשמות, שנכנסות לבית כנסת בתקווה שלא פספסו את הרגע. מוציאות כיפה קטנה מקופלת, מיישרות אותה בתנועה מהירה, מתיישבות הס ונושאות עיניים סביב.
תוהה מה הן חשות ברגע הזה, אחרי שחצו בשלום את ההתלבטות אם לבוא או לא, להמציא תירוץ לבוס או פשוט לומר את האמת, להקשיב להד פנימי או להתעלם. והם הגיעו, ובהשתקפות מולם מאות יהודים שעשו כנראה את אותו מסלול וקיבלו את אותה החלטה. זו הכרה עוצמתית ומרוממת, שהצעד הזה היה נכון.
כשהחיים מחוץ לבית כנסת מורכבים, מזג האוויר דרוך ושאלות קיומיות מרחפות, מראה כזה הוא מעבר לחיבור נשמות. זו נתינת כוח משמעותית לכל יהודי ויהודיה בקהילה, אולי גם לשליח בעצמו. התרוממות, שממלאת לאורך זמן ולא מתפוגגת עם הרוח.
עד ש…
לפעמים, דווקא אחרי רגעים של מלאות, החיים ממהרים להזכיר כמה הכול עדין ופגיע. אוקראינה במלחמה, גם אם זמן המדף אזל מזמן. התרגלנו, כביכול, רכשנו הרגלי הישרדות. ובכל זאת בכל פעם זה נוגס בפינה אחרת של עוגת הגבינה, מכרסם ומעמיד את מרקם החוסן במבחן.
אמש התקבלה בקייב התראה ממוקדת על התקפה מסיבית, שעומדת להתרחש הלילה, גם המלצה חד משמעית - להישמר ולמצוא מחסה.
כששלום חזר מבית כנסת ועשינו הבדלה היה ברור שמשהו מטריד אותו.
"מה את אומרת - אולי נחפש מקום יותר מוגן מהחדר הפנימי בבית?" הפיצוצים החזקים מלפני שבועיים הולמים עדיין באוזניים ומרעידים את חדרי הלב.
הצעות עולות ונופלות - נוח? בטוח? מתאים לילדים? שעה אחר כך מצאנו את עצמנו יושבים ברכב עם מזרנים, שמיכות ובקבוקי מים, נוסעים לחפש מחסה. נכנסנו לחניון תת קרקעי ולצידנו עשרות מכוניות, שחיפשו בדיוק את אותו הדבר. כאן נבלה את הלילה - ברכב, בחניון.
הלילה הזה היה רועש במיוחד. הרכב רעד מההדף, ניגוני ערש חסידיים לא הצליחו לגבור על הדי הפיצוצים. קיווינו, שאנחנו מוגנים. עצם הפעולה, הבחירה לעשות משהו, מחזירה מעט את תחושת השליטה והביטחון. בחמש בבוקר, כשהעוצר פג ונראה היה שהמתקפה שככה, הזדחלנו מהבונקר וחזרנו הביתה.
הבוקר הזה - אחרי חג מרומם במיוחד, אחרי לילה ללא שינה ונפש עייפה במקצת, העלה שוב את השאלה איך מאזנים את המטוטלת ואיך מחברים את החלקים למקומם.
קצת שינה. קצת אוויר. לסדר את הבית שעוד לבוש חג. פעולות קטנות וטכניות שמייצבות את המערכת. לבדוק מה שלום חברים בקהילה. להתיישב סוף סוף מול המחשב ולגלות שגם הסוללה שלו התרוקנה. חמלה וסבלנות — גם היא תתמלא…
בשנים האחרונות כל הסיסמאות, ההשראות והמנטרות מגיעות למבחן החיים. בלי הכנה מוקדמת ובלי לדפוק ולבקש רשות.
ואולי זו הדרך העכשווית לגדול ולהיות טובה יותר. כי האדם הוא לא רק מה שקורה לו בחיים — אלא בעיקר הדרך שבה הוא בוחר לפגוש את מה שקורה לו.
הולכת לחפש עוגת גבינה במקרר, להחזיר לכמה דקות את המתיקות שהייתה פה אתמול והלכה לה…
מאפשרים לכם לקבל
