הנאום המדובר של הרב טייכטל בכינוס השלוחים הארצי | צפו
ערב טוב. זו זכות וכבוד לדבר לפני השלוחים בכינוס היום.
הערב אני רוצה להתייחס למשהו שאני חושב שנמצא בלב ובמחשבה של רבים מאיתנו שיושבים בחדר הזה. זו התוועדות, זו לא דרשה, אז על זה נאמר — לחיים.
לעצור ולומר לחיים.
בואו נתוועד יחד על נושא, על אתגר, משהו שנמצא בלב ובמחשבה של כולנו.
תדמיינו את היום הראשון שבו שליח יוצא לשליחות: יש כל כך הרבה תחושות התרגשות, יש כל כך הרבה התלהבות, יש כל כך הרבה אנרגיה, יש כל כך הרבה רוח חיובי, “הגעתי!” “אני היום ילדתיך,” היום זה היום שבו אני נולד, היום זה היום שבו התחלתי למלא את התכלית שלשמה הנשמה שלי ירדה לעולם הזה. אני כל כך נרגש, אני כל כך מאושר, אני כל כך שמח שיש לי את הזכות הזו.
ואתם יכולים להבין היטב שבימים הראשונים, יום, יומיים, שלושה, אולי השבוע הראשון, אולי כמה חודשים, יש חיות עצומה, יש אנרגיה, יש שמחה, יש אושר, אני שליח של הרבי, איזו זכות לקום בבוקר, זה זורם לי בדם, כל אינטראקציה שיש לי, כל אדם שאני פוגש, כל פעולה שאני עושה, אני שליח, אני כל כך שמח, והכל נפלא והכל מדהים.
עד שהחיים נכנסים לשגרה, הזמן עושה את שלו, וכמו שאומר האדמו״ר הזקן בתניא, שהאכילה והשתייה והגשמיות משפיעים עם הזמן, והמציאות היא שאנחנו מאבדים קצת מהאנרגיה, קצת מהחיות, קצת מהשמחה, קצת מהרעננות.
אולי זה בגלל שאנחנו מתבגרים, יותר עייפים, אולי זה בגלל שהחשבונות מצטברים והקשיים מגיעים, ותמיד יש כאלה שמנסים לעצור אותנו משליחות, וכל יום, לצערנו, עוד ועוד פעקלאך מתחילים להצטבר, והמציאות היא שזה נהיה כבד וזה נהיה מתיש, וזה מגיע למצב שאולי אנחנו חווים קצת שחיקה, קצת תחושה של התרוקנות ואנחנו לא באותו ריקוד בצעדים כמו שהיה בשבוע הראשון, בחודש הראשון, בשנה הראשונה.
אז השאלה שאני רוצה לדבר איתכם עליה היום, ההתוועדות שאני רוצה לקיים איתכם, היא איך אנחנו יכולים לצאת לשליחות מחדש? איך אפשר לצאת לשליחות מחדש? איך אנחנו יכולים להיות מתחדש? איך אנחנו יכולים באמת להתחיל את השליחות שלנו באופן של “היו בעיניך כחדשים.” היום זה היום שאני יוצא לשליחות; היום זה היום שאני מתחיל את המשימה שלי?
איך אנחנו יכולים להגיע למקום כזה? איך אנחנו יכולים להיות במקום שבו כל יום קמים בבוקר עם חיות מחודשת ואנרגיה, עד כדי כך שהילדים שלנו, המקורבים שלנו, בעלי הבתים שלנו, כולם מרגישים ש“הנה יהודי שיצא היום לשליחות!!!”
איך זה אפשרי?
אז הרשו לי לשתף אתכם במה שעובד שעוזר לנו בשליחות בברלין, נקודה שבאמת שינתה והפכה את החיים שלי בצורה דרמטית, ואפשרה לי לחיות כל יום עם חיות למלא באמת את השליחות כל יום בשמחה ובטוב לבב במידה הגדולה ביותר.
יש סיפור ידוע על חסיד מחרקוב שנסע מרחק גדול לבקר את הרבי שלו… הרבי קיבל אותו ושאל: “אז, איך העניינים בחרקוב?”
“אה, העניינים בחרקוב נפלאים!” ענה החסיד, “ברוך השם, קהילת אנ״ש פורחת, כולם מסתדרים, בתי הספר מלאים, אנשים שמחים ונדיבים, בתי הכנסת מלאים — הדברים מצוינים!... פשוט מצוינים!”
פניו של הרבי אורו בנחת, בשמחה, בשמחה גדולה לשמוע את הדיווח הזה, והוא הוציא רובל זהב ונתן לאיש כדי לבטא את שמחתו ולחזק את ברכתו….
מאוחר יותר באותו יום, חסיד נוסף מחרקוב הגיע לביקור אצל אותו רבי… הרבי קיבל אותו ושאל שוב: “נו, איך העניינים בחרקוב?”
“אוי, העניינים בחרקוב נוראים,” אמר האיש השני… “כולם רבים, בתי הספר חלשים, אנשים אגואיסטים, המשפיעים לא מעוררים… זה בלגן אחד גדול!”… הרבי הודה לו על הדיווח, אך לא נתן לו רובל זהב…
מאוחר יותר באותו ערב, שני החסידים נפגשו ודיברו על המפגשים שלהם עם הרבי… כשהחסיד השני הבין שהרבי נתן לחברו מטבע זהב, הוא מאוד כעס… הוא רץ חזרה לרבי והתלונן: “למה נענשתי על שאמרתי את האמת?... השני מכר לך סיפור לא נכון — ״פייק נויז״ והוא קיבל רובל של ברכה על זה?!... בוודאי שאני, שאמרתי את האמת ללא סינון, צריך לקבל רובל זהב!”
הרבי הסתכל עליו עם חיוך ואמר: “אתה חושב שאני לא יודע מה קורה בחרקוב?... אני יודע טוב מאוד מה קורה בחרקוב!… אני רק רציתי לדעת: באיזה חרקוב אתה חי?”
טייערע חברים, אתם יכולים שיהיו שני אנשים שנמצאים באותו מקום פיזי; אולם הם שניהם חיים בשני עולמות שונים לגמרי.
מה זה אומר? זה מאוד פשוט.
כחסידים אנחנו יודעים, שיסוד גדול בחסידות הוא שאנחנו אף פעם לא מוגבלים למקום הפיזי שבו אנחנו נמצאים. יש לנו את הכוח לקבל החלטה היכן אנחנו רוצים להיות. אנחנו אף פעם לא קורבן של הנסיבות שלנו. ידוע שחסידים לאורך הדורות שיתפו שוב ושוב את הכוח של להשתמש בכח הציור ובכח המחשבה כדי לרומם את עצמם ולהעמיד את עצמם במקום גבוה יותר.
ר׳ מענדל היה אומר לעיתים קרובות, כאשר שאלו אותו איך היה במחנות העבודה הסובייטיים, “אלה היו הימים הכי מעוררי השראה בחיים שלי.” איך זה ייתכן?
“כל מה שהיה לי לעשות היה ללמוד תורה. העבודה הייתה קשה ומרסקת, אבל רק פיזית. המחשבה שלי הייתה חופשית. הייתי מדמיין את החדר, יושב בשורה השלישית, החברים שלי בערל וזלמן לידי, יוסל מלפנים. יכולתי לראות את הפנים שלהם, לשמוע את קולו החם של המלמד מלמד, ‘שנים אוחזין בטלית.’ הייתי מקשיב, סופג, ואז חוזר על זה עד שזה היה חקוק בזיכרון. בדרך זו למדתי פרקים רבים של תלמוד וחלק גדול מתניא.”
זו הייתה התמונה שראיתי ולכן שם הייתי…
חסידים אף פעם לא היו מוגבלים למקום הפיזי שבו הם נמצאו. חסידים תמיד ידעו שזה לא תלוי איפה אתה נמצא, אלא איפה אתה שם את עצמך כמו שהרבי אמר להרב סאקס.
זה היסוד, הנקודה שאני רוצה לשתף אתכם.
כל יום, כאשר חסיד, כאשר שליח קם בבוקר, יש לו את היכולת, יש לו את הכוח לקבל החלטה ברורה. וההחלטה הזו היא ש“אני לא כאן במקום השליחות שלי כקבלן עצמאי. אני לא כאן כאדם פרטי, כאדם לעצמי. אני באמת עכשיו ב־770. אני עכשיו בתוך הד׳ אמות, וכל מה שאני עושה מגיע משם. אני פועל עכשיו מהמקום הזה.”
יש מענה מאוד חזק שהרבי שלח, מענה חד וברור לרב משה יצחק הכט, אחד השלוחים הראשונים של הרבי, שהיה כבר שליח של הרבי הריי״צ, באמת מהחלוצים של השליחות, אדם שלרבי היה יחס מאוד קרוב אליו.
פעם אחת הוא שפך את ליבו לרבי, כמה קשה לו, וכמה הרבה שוועריקייטן יש לו בשליחות, עם כל כך הרבה עניינים. וזה מענה ארוך וחזק מאוד שבו הרבי אומר לו בצורה ברורה שכמובן שאני יודע מה קורה, וכמובן שאתה והמוסד שלך נוגעים לי, וכמובן שאכפת לי.
אבל אני רוצה להתמקד בשורה אחת מהמענה, שבה הרבי אומר:
“לדעתי, המקום אינו מפסיק כלל וכלל, וכאילו נמצא המוסד בחדרי אשר ב־770.”
שלוחים יקרים, בואו ניתן למילים האלה לחדור ללב ולמחשבה.
הרבי אומר לשליח שמרגיש לבד, שמרגיש שבור, שמרגיש מוצף, שמרגיש אבוד:
“המקום אינו מפסיק כלל וכלל, וכאילו נמצא המוסד בחדרי אשר ב־770.”
המוסד שלך, אתה, המשפחה שלך, הילדים שלך — הם לא במקום השליחות שלך, הם לא בפינה נידחת, הם אפילו לא בחצר של 770, אלא כאילו בחדרי ממש.
מה זה אומר?
יש וורט מאוד מפורסם של הרבי הריי״צ, בשם הרבי הרש״ב, שבו הרבי הריי״צ אומר:
“דער פּינטעלע נקודה נאָך ‘בחמלה’ אין מודה אני דאַרף זיך אויסשפּרייטן אויף דעם גאַנצן טאָג.”
מה זה אומר?
שכאשר יהודי קם בבוקר ואומר “מודה אני לפניך,” הוא מרגיש ומכיר בכך שכל החיים שלו הם מהקב״ה, שכל מה שיש לו מגיע מהקב״ה. יהודי צריך לדעת ש“מודה אני” זה לא רק אמירה של בוקר. וזהו.
לא. הפינטעלע… למה יש נקודה אחרי המילה “בחמלה”?
כי הפינטעלע צריך להתפשט על כל היום.
העבודה שלנו היא שהנקודה הזו, היסוד הזה של “מודה אני לפניך” צריך לחדור לכל רגע של היום.
טייערע חברים, בשליחות שלנו אנחנו צריכים לחיות בדיוק כך: הרבי מצפה מאיתנו, דורש מאיתנו, מעודד אותנו להבין שאנחנו נמצאים בתוך חדרי ממש.
אם נצליח לקחת את הנקודה הזו, שאנחנו לא קבלנים עצמאיים, ואנחנו לא פועלים במרחב שלנו, במיקוד שלנו, אם נוכל לשנות “מיקוד”, אם נוכל לשנות “ערוץ” ולהעמיד את עצמנו בתוך חדרי ממש, ואם יהיה לנו את היסוד שאנחנו פועלים ממקום של שליח של הרבי — זה לא עליי, וזה אף פעם לא היה עליי — אז הכל משתנה.
היה שליח שנשלח לעיר, עם אלפי יהודים, והוא בנה קהילה יפה, מוסדות יפים. הוא היה מאוד יעיל, כל כך משפיע.
ויום אחד הרב חדקוב קרא לו ואמר, “ברוך השם אתה מצליח כל כך טוב. אנחנו רוצים עכשיו שתלך ותתרחב לעיר הסמוכה כדי לבנות מקווה.”
ומיד, בלי לחשוב אפילו, השליח הגיב באופן מאוד אינסטינקטיבי ואמר, “אני לא מסוגל לזה. אני כל כך מוצף. אני עובד שעות מטורפות וכל הלילה ויש לי כל כך הרבה דברים על הראש, אני לא יודע אם אני יכול לקחת על עצמי עוד שליחות. זה פרויקט ענק.”
וברגע שהוא אמר את זה, הרב חדקוב הסתכל עליו ואמר,
“מה פירוש ‘אתה’? כל מה שעשית עד עכשיו היה העבודה שלך ועכשיו אתה מרגיש שמיצית את עצמך ואתה לא יכול לעשות יותר?”
מההתחלה, זה אף פעם לא היית אתה.
מההתחלה, זה היה הרבי.
מההתחלה, אתה רק היית ביטוי, גילוי, צינור, כלי, רק צינור להשפעה של הרבי בעולם הזה.
זה אף פעם לא היית אתה מההתחלה.
אתה חושב שכל זה זה אתה, ועכשיו אתה עייף מדי ואתה לא יכול לעשות יותר.
זה אף פעם לא היית אתה מההתחלה.
והשליח הבין את הטעות שלו ואמר, “תן לי, אני אעשה את זה, תן לי את השליחות.”
והוא אמר, זה מאוחר מדי. פספסת את הנקודה.
טייערע חברים, כשמדברים על להיות מוצף ועייף, כל זה מגיע ממקום של “זה אני, זו המציאות שלי… אוי, אני צריך למצוא דרך לגרום לזה לעבוד.”
אבל ברגע שאתה מוכן לקחת את הנקודה הזו ולהפיץ אותה על כל היום, אתה מוכן לקחת את הרעיון הזה,
“כאילו נמצא בתוך חדרי ממש, המקום אינו מפסיק כלל וכלל,”
שאנחנו רק המשך של הרבי, וכל מה שאנחנו עושים זה הרבי, והתפקיד שלנו הוא רק להעביר את זה, אז אין מקום, אין מקום לעייפות או לתחושת עומס.
כל יום יש לנו חיות מחודשת, כי כל יום אנחנו הרבי, אנחנו מבטאים את המציאות של הרבי בעיר שלי.
הרב חדקוב אמר פעם לשליח, “התפקיד שלך הוא שלרבי תהיה כתובת בעיר שלך.”
זהו.
אתה כתובת.
אתה הרבי, אתה לא אתה.
יש שיחה לסקוטי שיחות שבה הרבי מדבר על הרעיון של יוסף הצדיק, ומציין שיש כמה פעמים בתורה שיוסף נקרא “איש מצליח.”
בשיחה הזו, הרבי מבדיל בין שני סוגים של הצלחה, שמשתקפים בשני שלבים בחייו של יוסף.
בבית פוטיפר, התורה אומרת שכל מה שהוא עשה הצליח, “בידו.” הכל הצליח, אבל עם הידיים שלו. יש כאן התייחסות לאדם.
אפילו אם הוא יודע שהברכה באה מהשם, אבל בסופו של דבר הברכה הייתה קשורה למציאות שלו, לקיום שלו, ולכן סוג ההצלחה הזה היה מוגבל וזמני.
אבל לעומת זאת, בבית האסורים, התורה מתארת שכל מה שיוסף עשה הצליח, בלי לייחס את זה אליו בכלל, כי בשלב הזה לא הייתה לו שום מציאות טבעית או נראות.
הוא היה לגמרי מנותק מכל תחושת “אני”.
והבהירות הזו, שההצלחה היא לגמרי מהשם, ולא קשורה אליו בשום צורה, הפכה להיות הבסיס לעלייה שלו להנהגה על מצרים, ששינתה את מהלך העתיד היהודי.
אני חושב שהשיחה הזו היא יסוד מאוד גדול שאנחנו צריכים לקחת כעוגן בשליחות שלנו, הנקודה שאנחנו צריכים להפיץ על כל היום.
והיא שככל שאדם מפנים ש“אני לא מציאות לעצמי, אני רק המשך של הרבי, וההצלחה שלי היא הרבי, ואני רק צינור אמיתי,” אז אנחנו יכולים לאפשר להצלחה לזרום בלי גבולות.
ואם אנחנו מסוגלים לחיות כך, ולחיות עם היסוד הזה, אז זה באמת משנה ומטלטל את כל השליחות שלנו
אני רוצה לספר לכם סיפור אישי.
בשנת תשנ״ג הייתי בחור בשליחות במלבורן, וכפי שאנו יודעים, הרבי שלח קבוצות של בחורים לישיבות ברחבי העולם, והישיבה הראשונה שאליה הרבי שלח בחורים הייתה במלבורן. שישה בחורים היו מגיעים לשנתיים. והמטרה הייתה ברורה, הרבי אמר, “לכבוש את אוסטרליה דרך לימוד התורה.”
אחרי בערך שנה אחת, פנו אליי וביקשו ממני לקחת אחריות על ועד הפצת שיחה, להכין ולהפיץ את שיחות הרבי לבתי כנסת ברחבי מלבורן. זה כלל לבחור את השיחות, לערוך אותן, להקליד אותן, להדפיס אותן, בלי צ’אט GPT, הכל היה צריך להיעשות ביד, לדאוג להפצה שלהן. זה גם כלל להיות בקשר עם מזכירות הרבי בניו יורק, לקבל עדכונים על מצבו של הרבי, להעביר את העדכונים האלה לכל אנ״ש באוסטרליה.
זו הייתה אחריות גדולה והייתה לי דילמה גדולה כי הסיבה העיקרית שבאתי לשליחות הייתה ללמוד תורה. זו הייתה המשימה, ועכשיו ביקשו ממני לקחת על עצמי משהו שייקח הרבה שעות כל שבוע.
מה היה הדבר הנכון לעשות?
האם לשמור את כל הכוחות ללימוד, או לקבל על עצמי את האחריות הנוספת הזו עבור הציבור?
ואחרי הרבה מחשבה, החלטתי שאולי הדרך הטובה ביותר היא ללמוד, להתמקד בלימוד.
וזה מה שעשיתי.
עבר חודש ואז נגמרה השנה, ועכשיו מתחילה שנה חדשה, ושוב, לא היה אף אחד אחר שיעשה את זה. והפעם הרגשתי, אתם יודעים מה, אם אף אחד אחר לא קם, אולי זה הסימן שאני צריך לקחת את זה על עצמי.
ואכן, אחרי שהסדר לימוד נגמר ב־9:30, התחיל סדר שני, הקלדה, עריכה, תיאום, הדפסה, הפצה, טלפונים, נשיאת אחריות.
וזו הייתה אחריות גדולה ואתגר גדול מאוד, אבל אני חייב לשתף אתכם שבשנה שלפני כן כתבתי לרבי דוחות כל חודש ולא קיבלתי תשובה. אבל מהרגע שקיבלתי על עצמי את האחריות הזו, מאלול תשמ״ג ועד הזמן שהרבי הפסיק לענות כ״ז אדר תשנ״ד, כתבתי שמונה פעמים לרבי, ובכל שמונה הפעמים קיבלתי תשובה.
ואלה לא היו רק דוחות, אלה היו שאלות רציניות, ענייני חיים שכתבתי לרבי.
ופתאום, הרבי ענה לכל אחד.
ואז הבנתי עיקרון שנשאר איתי עד היום, והוא שכל עוד אנחנו שמים את עצמנו בצד ומבינים שאנחנו כאן כדי למלא את רצון הרבי, אנחנו רק המשך של הרבי, ואנחנו לא שואלים מה טוב לי, מה נוח לי, מה מתאים לי, אלא אנחנו אומרים, “מה הרבי צריך? מה הקב״ה רוצה ממני עכשיו? מה השליחות דורשת ממני עכשיו?”
(פדרו)
ברגע שזה קורה, פתח את הצינור, כל הברכות נפתחות.
לזכור שוב ושוב שכאשר אני קם בבוקר, אני לא רק במקום השליחות שלי, אלא אני כאילו בתוך חדרי ממש.
שגם אם אני מתמודד עם לחץ כלכלי, בירוקרטיה, ביקורת, בדידות, עייפות, אני עומד בחדר של הרבי.
אני עם הרבי.
אני שליח של הרבי.
זה משנה הכל.
ידוע שבשנת 1944, הרבי הריי״צ מינה שלושה אנשים לשמש כבית דין למטרה מיוחדת: לקחת אחריות לשמור על יידישקייט בחיים בארצות הברית.
שנים לאחר מכן, הרבי דיבר על שלושת האנשים האלה, ואמר, “אחד היה יוצא דופן, אחד היה בינוני, ואחד היה יהודי פשוט.”
הרבי הסביר שהאדם היוצא דופן והאדם הבינוני המשיכו לחיות חיים טובים, היו טובים ליהודים, כל אחד בדרכו, אבל היהודי הפשוט, הוא בלט. והיהודי הפשוט הזה היה בערל באומגרטן, אחד החיילים המסורים ביותר של הרבי שהמשיך להשפיע על אלפי יהודים בארגנטינה ובכלל בשליחותו.
למה הוא בלט? מה היה שונה בו?
כי הוא היה מסור לגמרי לרבי. הוא לא הסתמך על התחכום שלו, על החישובים שלו, הוא לא חשב לעצמו, “מה אני יכול לעשות ומה אני לא יכול לעשות?” הוא עשה מה שהרבי רוצה ממנו, בפשיטות, באמת, במסירות. הוא היה מענטש של הרבי, וזה מה שהבדיל אותו.
הרב גרונר סיפר פעם שהוא שם לב למשהו מאוד מעניין, שהיה אדם מסוים שכתב לרבי והרבי תמיד ענה לו מיד בלי עיכוב.
ופעם הרב גרונר שאל את הרבי, “למה אתה תמיד עונה לאדם הזה מיד?”
והרבי אמר, “האדם הזה, כל דבר, לפני שהוא עושה משהו, הוא שואל אותי קודם.”
כי היהודי הזה, החסיד הזה, השליח הזה, תמיד יישר את עצמו עם ההדרכה של הרבי בכל מה שהוא עשה. הוא הבין שאני רק ביטוי, אני רק צינור, אני רק גילוי, אני הכתובת של הרבי, אני בתוך חדרי ממש, אני לא עצמאי.
ולכן, התשובה שלו הייתה מיידית.
ומה שאנחנו רואים מכל הסיפורים האלה הוא שזה היישור הזה, המסירות הזו, ההתקשרות הזו לרבי בכל יום, ולהבין שהרבי חי במחשבה שלי, בלב שלי, בראש שלי, בבית שלי, במשפחה שלי, בבית חב״ד שלי. כך אנחנו יכולים לחיות כל יום עם חיות עצומה ולבביות, בידיעה שזה המקום שבו אני נמצא.
אני לא בבור שלי, אני לא בפינה שלי…
אני אצל הרבי.
לפני בערך 20 שנה, הוזמנתי לישראל ליום הולדת של מישהו. לא ממש רציתי ללכת, אבל בסוף החלטתי שזה חשוב.
כשהייתי שם, נכנסתי למעלית, יורד מהקומה העשירית לקומה הראשונה. ב30 שניות האלו, אדם פנה אליי ושאל, “איפה אתה גר?”
אמרתי, “ברלין.”
הוא שאל, “ומה אתה עושה שם?”
עניתי, “אני שליח של חב״ד.”
הוא הסתכל עליי ואמר, “תקשיב, בחור. אני לא דתי — אבל הייתי אצל הרבי. ואתה טועה. אתה לא שליח של חב״ד. אתה שליח של הרבי מלובביץ’.”
אמרתי לו, “תודה. עכשיו אני מבין למה באתי.”
ומאותו רגע, כך אני מגדיר את עצמי: שליח של הרבי. זה על הרבי.
אנחנו לא בביזנס של חברה לקרב יהודים, אנחנו שלוחים אישיים של הרבי.
הרבי מלמד אותנו שאנחנו רק ה״יד הארוכה״ של הרבי. כאשר בתיה ראתה את משה רבינו בתיבה, היא הושיטה את ידה. האם היא ידעה שהיד שלה תתארך באופן ניסי מספיק כדי להגיע אליו? היד פשוט ביצעה את רצונה של בתיה.
כך גם איתנו. הרבי שולח אותנו לעולם, והתפקיד שלנו הוא פשוט להושיט את היד שלנו. כאשר אנחנו זוכרים שזה לא קשור אלינו, אלא לשליחות של הרבי, אז אין שום מגבלות. השמים הם הגבול. אנחנו יכולים להשיג דברים הרבה מעבר ליכולות הטבעיות שלנו, כי זו לא היד שלנו — זו היד של הרבי שפועלת דרכנו.
בדרך כלל אני לוקח דבר מלכות או ספר כשאני הולך לפגישה חשובה, בכדי להזכיר לי למה אני שם.
חווינו את הכוח הזה ממש בזמן בניית הקמפוס היהודי בברלין. בהתחלה, בקושי ידענו בכלל איך נרכוש את הנכס, שלא לדבר על לבנות מרכז עצום כזה. ובכל זאת המשכנו קדימה כי ידענו שהמשימה איננה שלנו בלבד.
-אוטו-
בערב פסח אחד, בתוך כל הבלגן של ההכנות לעשרים סדרים ברחבי ברלין ומחוצה לה, הייתה לי פגישה מתוכננת עם שר ממשלתי שהיה קשור לענייני איכות הסביבה והבנייה. השר ביטל ברגע האחרון, וסגנו היה אמור להיפגש איתי במקומו. כמעט ביטלתי גם אני. אבל אז חשבתי: זה לא קשור אליך — זו העבודה של הרבי. פשוט תלך.
בדרך לפגישה, חיפשתי במהירות את שמו באינטרנט וגיליתי נאום שהוא נשא בישראל על בנייה ידידותית לסביבה. נכנסתי לפגישה כשהייתי מצטט לו את הסטטיסטיקות שלו עצמו: אחוזים של מבנים ידידותיים לסביבה בישראל, בנגב, ובתל אביב. הוא הסתכל עליי בתדהמה ושאל, “איך אתה יודע את זה?” עניתי, “כל העם היהודי יודע את זה!” הפגישה מיד הפכה לחמה וחיובית.
בסוף, הוא שאל, “מה אני יכול לעשות בשבילך?” הסברתי שאנחנו בונים קמפוס יהודי וזקוקים לעזרה. הוא חיבר אותי לקרן שמוקדשת לפרויקטים סביבתיים. חקרתי מראש את התקנון שלהם וראיתי שהמענק המקסימלי שהם אי פעם נתנו היה 25,000 דולר.
נסעתי להציג בפני ההנהלה שלהם. הרגעים הראשונים היו מביכים ולא נוחים, והייתי משוכנע ששום דבר לא יצא מזה. ובכל זאת לאחר מכן קיבלתי טלפון: הם החליטו לתת כפול מהמקסימום שלהם — 50,000 דולר. שאלתי למה. הם אמרו לי שנשיא הארגון התרגש מאוד מהאותנטיות ואף הוסיף מכספו האישי.
התעקשתי לפגוש אותו כדי להודות לו. במהלך הפגישה אמרתי, “עצים הם דבר יפה, אבל אם תעזרו לנו בקנה מידה גדול יותר, נוכל באמת לבנות משהו שישנה מציאות.” הוא סירב בנימוס. זמן מה לאחר מכן נסעתי לאוהל והנחתי פתק וביקשתי הצלחה. בעודני שם, קיבלתי שיחת טלפון שביקשה ממני להגיע למשרדים שלהם מיד כשאחזור. כשהגעתי, הנשיא אמר בפשטות: “חשבתי על זה. אנחנו הולכים לעשות את זה.” והתמיכה גדלה פי עשרה.
באותו רגע הרגשתי בצורה ברורה: כאשר אנחנו יודעים שזה לא אנחנו, כאשר אנחנו פועלים רק בתור היד המושטת של הרבי, אז ניסים קורים. בדיוק כפי שבתיה הושיטה את ידה והשם גרם לה להגיע רחוק יותר ממה שאפשר באופן טבעי, כך גם כאשר אנחנו מותחים את עצמנו עבור השליחות של הרבי, השם נושא אותנו הרבה מעבר למה שאי פעם היינו יכולים לדמיין.
וזה גם שקרה ממש בשבוע שעבר, כאשר היינו עדים למשהו היסטורי באמת:
קנצלר גרמניה, פרידריך מרץ, הגיע לקמפוס חב״ד יחד עם כל הקבינט שלו. ההנהגה של אחת המדינות החזקות בעולם נכנסת למרכז חב״ד — למקום של תורה, של חיים, של אור.
כשהלכנו יחד, הוא הבחין בטנק המבצעים ובסקרנות אמיתית שאל אם הוא יכול לעלות עליו. הסברתי לו: זו החזון של הרבי — לצאת, להגיע לכל יהודי, להילחם בהתבוללות לא בכוח, אלא בחום, בגאווה ובאהבה.
ואז יצאנו למגרש הספורט. ארבע מאות ילדים עמדו שם, שרים בשמחה טהורה — עם ישראל חי. הקול, התמימות, הכוח — מילאו את האוויר. אפשר היה לראות את זה על פניו; הוא התרגש עמוקות. היו דמעות בעיניו. מנהיג עולמי, נוגע עד עמקי נשמתו.
דיברתי על הרבי — על חזון, על אחריות, על האמונה בכל יהודי. ובאותו רגע, היה אפשר להרגיש את זה: כל המרחב היה מלא באנרגיה, בתקווה, ברוח של משהו גבוה יותר.
לאחר מכן, הם קיימו את ישיבת הממשלה המלאה שלהם — ממש שם, בקמפוס שלנו.
כשהישיבה הסתיימה, הקנצלר ניגש אליי ואמר:
“היום דנו בנושאים קריטיים. קיבלנו החלטות בעלות משמעות גדולה. אבל הכל היה חדור ברוח שחווינו כאן — עם החום, האופטימיות, והכוח.”
עניתי, “זה הרבי. אתה רוצה לראות אותו?”
הלכנו לתמונה של הרבי בכניסה. אמרתי: זה החזון. זה המקור.
ואז הוא אמר משהו בלתי נשכח:
“באנו לחזק אתכם — אבל אנחנו יוצאים מחוזקים ומלאי השראה.”
תחשבו על זה.
ההשפעה של הרבי היא לא מופשטת. היא אמיתית. היא חיה. היא מעצבת לבבות, מחשבות — אפילו את ההחלטות של מנהיגי עולם.
דער רבי פירט דער וועלט.
זה הרבי.
אנחנו עומדים בחדר שלו.
אני רוצה לסיים עם סיפור על דודתי הגדולה, הרבנית רחל פינסון, שנפטרה לפני כמה חודשים בגיל 102.
היא ובעלה, הרב ניסן פינסון, היו שלוחים בתוניס בתנאים קשים מאוד. היו שנים שהם אפילו לא יכלו לצאת. בתקופה מסוימת ערפאת היה שם, והחיים היו ממש בסכנה עבורו ועבור ילדיו.
פעם אחת הם הגיעו לרבי לסוכות, שמחת תורה, וזה היה זמן בלתי נתפס. הרבי קירב את הילדים שלהם באהבה עצומה, נתן תשומת לב וחום לכל ילד, הרים אותם…
הייתה להם יחידות בלילה לפני שעזבו, לחזור לתוניס, למקום כל כך רחוק, כל כך מבודד.
היא אמרה שאלנו חיילים של הרבי, הרבי ענה ״חיילים צריכים להיות בשמחה״.
לפני שהיא יצאה התחילה לבכות, והרבי הסתכל עליה במבט מלא אהבה של אב ואמר, “מה זה?”
והיא אמרה לרבי, “קשה לעזוב, זה כבד מדי ללכת שוב. אוי רבי, כאן כל כך ליכטיג און וואַרעם- חם ומואר, כל כך מלא אור וחום, קשה לי לחזור.”
והרבי הסתכל עליה, חייך חיוך שהאיר את חייה, והרים את שתי ידיו הקדושות ואמר:
“קחי, קחי לתוניס. קחי את האור. קחי את החום. קחי לתוניס.”
שלוחים יקרים
הרבי אומר לכל אחד מאיתנו:
אנחנו כאילו בתוך חדרו ממש.
אנחנו עם הרבי בכל רגע.
אם אנחנו מוכנים לקחת את הנקודה הזו ולהפיץ אותה על כל היום, ולפעול ממקום של “אני מענטש של הרבי ואני עם הרבי, והרבי מסתכל עליי, והרבי מחזיק אותי, והרבי נושא אותי,” אם נפעל מהמקום הזה, אז נוכל לקחת את האור והחום של הרבי… קח… קח בנס ציונה, קח ברחובות, קח בנתניה, קח בקרית שמונה, קח לחולון. איפה שלא תהיה, גדול או קטן, אתה לא זה שמוביל, שמכוון, שמתמודד, שנופל.
הרבי איתך בכל רגע ואתה פשוט מבטא ומקרין ומגלה את האור של הרבי במקום שלך.
ואם נחיה כך, ונמשיך לחיות כך, נראה, כמו שברוך השם אצלנו, שהכל יהיה באמת תמיד ליכטיג און וואַרעם יש מלך ביפיות לזינה עינינו בהתגלות משיח צדקינו
מאפשרים לכם לקבל
