ידוע, כי גם השם שניתן לפרשה הוא שם תורני, ויש בו לימוד והוראה. כלומר: שם הפרשה לא ניתן לה רק בתור סימן גרידא, כדי שיהיה אפשר לזהות ולהכיר את הפרשה המסויימת – אלא שהשם עצמו הוא חלק מהתורה ויש בו הוראה בעבודת השם כמו מהתורה עצמה. ולכן במנהג ישראל מציינים בחשיבות רבה את שם הפרשה, ובמשך השבוע כולו מזכירים את שם הפרשה ומייחסים אליה את ימי השבוע – יום ראשון לפרשת יתרו, וכן הלאה.

כשמדובר על השם של פרשת השבוע, פרשת יתרו, אין צורך להתאמץ כדי להבין את המסר משם הפרשה: "יתרו" הוא מלשון יתרון, וכפי שמסבירים חז"ל שלכן נקרא שמו יתרו – על שם שיתר [הוסיף] פרשה אחת בתורה, היא פרשת "ואתה תחזה" שבפרשת השבוע. ואם כן, השם "יתרו" מלמד ומעורר אותנו אודות הצורך ביתרון והוספה בכל הענינים השייכים לתורה ולמצוותיה.

ב.

לפי זה, אפשר לפרש בדרך רמז את תחילת הפרשה, שבה מסופר על בואו של יתרו להסתפח אל נחלת ה', יתרו בא ממקומו המקורי, שם היה מכובד וחשוב מאוד, והחליט להצטרף לעם ישראל ולהתגייר.

המלים הראשונות של הפרשה הן: "וישמע יתרו כהן מדין". ורש"י על המלים הללו מפרש: "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". יתרו שמע על הנס המופלא של קריעת ים סוף ועל המלחמה שניהלו בני ישראל נגד עמלק וניצחו אותו – וכאשר שמע את שני הניסים הללו הדבר עורר אותו לבוא ולהצטרף לעם ישראל.

במפרשים עוררו כאן קושיא: מדוע תפס רש"י דוקא את שני הניסים של קריעת ים סוף ומלחמת עמלק?! הרי היו ניסים נוספים שקרו לעם ישראל: עשרת המכות, יציאת מצרים, ירידת המן – ואם כן, מנין למד רש"י שיתרו התעורר דוקא בגלל שני הניסים של קריעת ים סוף ומלחמת עמלק?!

לא ניכנס כאן לפתרון הבעיה בדרך הפשט (ועיין לקו"ש חי"א בפרשתנו), אך נעמוד כאן על הלימוד של הדבר בדרך הרמז – שלפיו מובן מדוע דוקא שני הניסים הללו שייכים הם לבואו של יתרו.

ובכן, כך מתפרש הרמז שבדברי רש"י אלו, כהוראה בעבודת האדם לקונו.

"וישמע יתרו" – יש לדרוש ולהשמיע על הצורך להתנהג באופן של "יתרו", מלשון יתרון והוספה ("על שם שיתר פרשה אחת בתורה"), להוסיף עוד ועוד בעניני התורה ומצוותיה!

אך כאן צריך ביאור: "מה שמועה שמע ובא"? כאשר הולכים לדבר עם יהודי על כך שצריכים להוסיף בעניני התורה והיהדות, מהי השמועה שבכחה לפעול על היהודי ולהביאו לידי כך שלא יסתפק במצבו בהוה, אלא יוסיף יתרון ("יתרו") בעניני התורה והיהדות?

ולמעשה, שאלה זו מתחלקת לשנים:

(א) כיצד אפשר להוסיף בעניני התורה, בשעה שהסביבה והתנאים החיצוניים אינם מעודדים זאת, ואדרבה!...
(ב) מדוע בכלל יש להוסיף בעניני התורה – למה באמת אי אפשר להסתפק במצב הנוכחי?!...

ועל שני חלקים אלו בשאלה – באים שני החלקים בתשובה:

(א) האפשרות להוסיף בעניני התורה נלמדת מ"קריעת ים סוף". – כשם שבדרך למתן תורה נקרע הים בפני עם ישראל, כך כאשר יהודי רוצה להתקרב לקבלת התורה יש לו את הכח לבקוע את 'ים' הטירדות והבלבולים שמסביבו, ולהוסיף עוד ועוד בעניני קבלת התורה.

(ב) הצורך להוסיף בעניני התורה ולא להסתפק במצב הקיים שייך ל"מלחמת עמלק". – עמלק בא להילחם עם בני ישראל בדרכם לקבלת התורה, וכך גם אצל כל אחד: המחשבות המבלבלות אותו ויוצרות אצלו ספיקות שמא אין הוא צריך להוסיף בעניני התורה – מקורם הוא מ'עמלק', ["עמלק" בגימטריא "ספק"], ולכן אין להתפעל מהם כלל, אלא להמשיך בדרך לקבלת התורה באופן של יתרון והוספה...

ג.

ובסגנון שונה קצת, אפשר לפרש את שני הענינים של "קריעת ים סוף" ו"מלחמת עמלק":

כאשר יהודי בא לקבל את התורה, להוסיף על עצמו מצוות נוספות ותוספת הידור – כמו יתרו שבא להתגייר – הוא עלול להיתקל בשני קשיים: קושי אחד מצד הטבע הרגיל של העולם – הטבע של העולם מושך לעצלות וכבדות, ואינו מעורר לכיוון של התורה והמצוות; וקושי שני, קשה יותר, מצד האנשים שמסביבו: גם כאשר אדם מתגבר על הטבע ומצליח לעבוד את ה', באים אנשים מסביבו ומפריעים לו את הדבר בטענות שונות.

ואלו שני הענינים:

מ"קריעת ים סוף" לומדים אנו שאין לפחד מפני הטבע, כיון שהקב"ה "קורע" את כל המניעות והעיכובים שמצד הטבע;
ומ"מלחמת עמלק" לומדים אנו שאין להתיירא מפני מלחמות מהסביבה, מלחמות רוחניות של וויכוחים ודיונים, כי כשם שבמלחמת עמלק נתן הקב"ה כח לבני ישראל לנצח, כך נותן הקב"ה בכל דור כח לנצח את כל המלחמות, הוויכוחים והדיונים שמסביבו, וללכת היישר לקבלת התורה. (מעובד לפי 'תורת מנחם' חלק ל ע' 94 ואילך; התוועדויות תשד"מ ח"ב ע' 886 ואילך)