'קבלת עול' ואני \ זווית אישית
מערכת היחסים שלי עם המושג של ׳קבלת עול׳ ארוכה כשנות חיי היא. מורכבת ומתוסבכת, אחראית ללא מעט תסכולים ואתגרים שחוויתי רוב ימיי, וכשמגיעה פרשת ׳בחוקותי׳ שבמילה אחת מגדירה לפתע את כל מצוות התורה כ׳חוקים׳ הרי שזה הזמן להתבונן בזה באומץ, והאמת גם לגלות שחל שינוי, משהו טוב קורה.
בסיס החיים היהודי מושתת על ׳קבלת עול׳, על ׳נעשה ונשמע׳.
היה אצלי השבוע נוצרי מלומד שביקש לשוחח על כמה נושאים, הראשון שבהם היה על כשרות והוא הציג טענות נגד אי אכילת ׳חזיר׳, טענות שכליות כאלה ואחרות. המענה שלי היה פשוט: אני לא כן או לא אוכל משהו בגלל שאני מבין את הסיבה, הקב״ה לא נתן לנו סיבות, הוא פשוט אמר מה כן ומה לא לאכול. ההסברים והטעמים הם שכל אנושי, אנחנו לא אוכלים טרף בגלל חכמה אלוקית.
בחנתי את התגובה שלו, והאמת שממש הופתעתי, הוא היה בהלם חיובי, אמר שלא ציפה למענה שכזה ׳באתי לדבר איתך ברמה מספר אחד ואתה מדבר איתי ברמה מספר מאה׳. את שאר השאלות שהביא איתו הוא שם בצד והשיח הלך למקום אחר, אם להשתמש בניסוח שלו, השיח היה ברמה מספר 100.
אבל זה החלק הקל של ׳קבלת עול׳.
החלק הקשה הוא, לעשות דברים שבאים לך בקושי, במאמץ רב, בהתמודדות כבדה. כמו למשל לקום מידי יום בבוקר בשעה שראוי לך לקום, גם אם לא אתה בחרת את השעה אלא ה׳שולחן ערוך׳ בחר עבורך לפני מאות שנים בלי להתייעץ איתך. להספיק את השיעורים היומיים שעליך להספיק גם אם אתה עייף ומותש, גם אם לא אתה בחרת את השיעורים הללו אלא הרבי שלך בחר אותם עבורך.
לעשות דברים שונים שהם נגד הטבע המוכר שלך, רק כי חייבים. לומר למישהו כן ובשמחה גם כשאתה ממש רוצה לומר לו ׳לא׳ עם א גדול. וכן להיפך, לומר למישהו לא גם כשממש לא נעים לך ואתה רוצה לומר כן. לבקש ממישהו עזרה וטובה כשאתה לא מסוגל לזה נפשית ורגשית. להתעסק בדברים שמלחיצים אותך עד קוצר נשימה כי חייבים. להתאפק מלפגוע או להעליב גם כשממש נפגעת. לקבל את פסק הדין של הרב מורא הוראה שלך גם כשממש קיווית שהוא ׳יארגן׳ לך איזה היתר.
כתבתי פעם מאמר על ׳איש התוהו׳ אל מול ׳איש התיקון׳. יש בהחלט אנשים שבאו לעולם הזה עם משמעת עצמית מובנית ולהם יותר קל להתמודד עם העולם, ומולם יש את אנשי התוהו שבאו לעולם עם בלאגן אחד גדול בראש ובלב ולהם קצת (הרבה) יותר קשה להתמודד עם העולם.
אבל אם נשים את זה רגע בצד וכן נכליל את כולם יחד, ההתמודדות עם ׳קבלת עול׳ איננה פשוטה כלל ועיקר.
עם השנים גיליתי שהקושי המרכזי שלי הוא כשחשבתי שאין בכלל מקום להקשיב ללב, אין בכלל מקום לרצון, לתשוקה, למאוויים ולחלומות, יש רק נעשה ונשמע, קבלת עול, מוח שליט על הלב, אין רוצה יש רק צריך וכמובן האמרה החסידית ׳אזוי און נישט אנדערש ובתרגום מאידית: כך ולא אחרת׳. אט אט, עם הרבה חוצפה ופחד מפני כמעט כפירה בכל מה שלימדו אותי, הבנתי שהגישה הזאת לא מדויקת ולא רק עבורי, כי אם לכל בן אנוש היא אינה מתאימה ומצאתי לי גישה מעט מורחבת כזאת שמאפשרת לי לקבל את הקבלת עול.
הנה הגישה:
דמיינו שאתם יושבים לשולחן עגול לאסיפה כדי לקבל החלטה בדבר מסוים. אם עד היום באו אל השולחן רק הראש, ההגיון, המוח ובגדול ה׳צריך׳. הביאו מעתה על השולחן גם את הלב, את התשוקה, את השמחה, את המשיכה ובגדול את ה׳רוצה׳. כשמתחילה האסיפה תנו מקום שווה לכולם לדבר, גם ללב וגם למוח, גם להגיון הנכון וגם לתשוקה והמשיכה הרגשית, גם למה שאני חייב וצריך, וגם למה שמתחשק לי ואני רוצה.
הקשיבו באמת ללב, לרצון, לתשוקה, למשיכה, ל׳בא לי׳ ולכל מה שעולה. אחר כך הקשיבו למוח, להגיון הבריא, למה שחייבים וצריך.
את ההחלטה עדיין תקבלו בהגיון ובשכל, כי זה הרי מותר האדם מן הבהמה, אבל, כשההחלטה השכלית תהיה אחרי שניתן מקום גם ללב, היא כנראה תהיה רכה יותר, מותאמת יותר, ומתקבלת הרבה יותר. המוח בהחלט צריך להיות שליט על הלב, אבל ללב יש בהחלט מקום על יד השולחן, להביע את עצמו.
נסו את זה בבית, יש סיכוי טוב שתופתעו לטובה.
שבת שלום,
הרב זלמן וישצקי
מאפשרים לכם לקבל
