בסוד שיח; לזכרו של ר' שאול שיף / יאיר בורוכוב בטור פרידה
מאת יאיר בורוכוב
"מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר, יָפָה כַלְּבָנָה, בָּרָה כַּחַמָּה, אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת" (שיר השירים ו', י').
א. מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה
כבר יותר מעשרה ימים שנפשי אינה יודעת מנוח, מאז הסתלק לבית עולמו האי גברא רבה, החסיד הנשגב, שר החסד, גדול העצה ורב העלילה הרה"ח ר' שאול יצחק שיף ז"ל. יכלה הזמן והמה לא יכלו. גם אם נתייגע שנים, לא נוכל להעלות על כתב את מסעות חייו, מרובות העלילה, של ר' שאול ז"ל.
על אברהם אבינו נאמר "בא בימים", ואחד הביאורים הוא שאברהם אבינו בא עם כל הימים. כל יום ויום בחייו היה מלא ומנוצל. אין ספק כי ר' שאול היה בא בימים בכל מובן שהוא. כמי שמכירו היטב, אין זה גוזמה כלל אם אומר שעל כל יום ויום מימי חייו אפשר לכתוב ספר.
ה'בית חדש' פוסק שלמעט בהספד של נפטר חמור יותר מאשר להפריז בשבחו. ובכן אינני יודע כיצד ואיך אפשר להתחיל להספיד יהודי כמו ר' שאול? מאיפה מתחילים? ובפרט שמי אני ומה אני לבוא אחר מיטתו של הענק שבענקים. יחיד ומיוחד בחסד, יחיד ומיוחד במידות טובות, יחיד ומיוחד בצניעות, יחיד ומיוחד ביראת שמים, יחיד ומיוחד בדביקות בצדיקי אמת, יחיד ומיוחד בהיכל הנגינה, יחיד ומיוחד בהפצת מעיינות תורתנו הקדושה, יחיד ומיוחד במצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך. אנסה לשרטט כמה קווים מתוך דלות כוחי, הנני העני, רש ונכלם, והוא רחום יכפר.
ב. כְּמוֹ שָׁחַר
"כְּמוֹ שָׁחַר. שַּׁחַר זֶה שֶׁאֵין לוֹ צֵל" (מדרש רבה).
ר' שאול אמר לי פעם "מילים זה חומר גלם. כמו פלסטלינה". שאול היה אמן המילה. בכתיבה פוליטית, בכתיבה תורנית, בהתכתבויות אישיות, בשיחה שבין אדם לחברו. שאול היה רב-אומן, והוא השתמש במילה הכתובה לשליחות. ניצל היטב את המתנה הגדולה שקיבל מבורא עולם, והשתמש בה לבנות עולמות. עוד רבות ידובר ויסופר על פועלו של ר' שאול לפני ומאחורי הקלעים בפעולות שונות למען התורה והיהדות.
היה עורך ב'הצופה', לימים כתב פוליטי, בעל טור פופולארי ובהמשך הקים וערך בטאון שבת רב-תפוצה. בכל תחנות כתיבתו, ידע ר' שאול לנצל היטב את קשריו וכישוריו למען הכלל. לפני ובעיקר מאחורי הקלעים. באופן ישיר ועקיף, לעיתים מתוחכם ולעיתים על גבול הערמומי למעליותא. וכמו השחר שאין לו צל, כך גם שאול בפעולותיו, לא השאיר צל. פעל תחת מעטה של חשאיות וזכה פעמים רבות לקדש את שמו יתברך בעולם.
פעם מצאתי את שמו מופיע בדו"ח שכתב ר' אפרים וולף לרבי, בעניין פעילות לקידום נושא "מיהו יהודי", כאשר שלחתי לו צילום המסמך הגיב: "אם יגיעו למכתבים של ר' אפרים וולף זצ"ל אל הרבי יגלו שאני מוזכר שם מאות פעמים, כי בנושא של מיהו יהודי הייתי האינפורמטור מספר אחד ופעלתי בתרגילים שלא ייאמנו. אבל השטן המנוול עמד על המשמר כל הזמן".
ג. יָפָה כַלְּבָנָה
"יפה כלבנה. צדיקים עתידים להקביל פני שכינה ופניהם דומות ללבנה שנאמר יפה כלבנה" (מדרש רבה).
ר' שאול לא היה רק איש של מילים וסיפורים, אלא זכה להיות ירא-שמיים מרבים. היה יהודי שהתפילה בערה בו. פסקול השבתות בבית הכנסת ברעננה יישאר צבוע לעד באותה ספק-שאגה-ספק-זעקה שהייתה בוקעת ממנו אי-שם מהספסלים האחוריים. כששליח הציבור והקהל היו מגיעים בתפילת 'עלינו לשבח' אל המילים "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון", ר' שאול היה מרעיד אמות הסיפים וזועק בכל כוחו המילים "יכירו וידעו!". עד היום, בכל 'עלינו לשבח' דמותו ניצבת לנגדי. אולי שמע על כך מעשה מצדיק קדום, או שמא התפרצו מילים אלו בספונטאניות מתוך עומק לבבו פנימה... שאגת-הזעקה של ר' שאול "יכירו וידעו", הם מצפן של אמונה, עדות חיה ליהודי שתפילתו הייתה 'תביעה' להכיר ולדעת את מי שאמר והיה עולם.
הגמרא מספרת: בשעת פטירתו של רבי יהודה הנשיא, זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר: ריבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותיי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה. יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי. יצתה בת קול ואמרה יבא שלום ינוחו על משכבותם.
מארבעים שנות היכרות קרובה וחשופה, מעיד אני עלי שמים וארץ, שר' שאול לא נהנה מהעולם הזה אפילו באצבע קטנה. הוא התהלך בינינו עם גופו בעלמא הדין, אך נשמתו נעלה וגבוהה משאר בני האדם. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. מעולם לא ראיתיו אוכל אכילה לשם תענוג, וכל שכן וקל וחומר לא אכילה גסה. למען האמת, בקושי אכל כלל!
המראות והזיכרונות עודם חיים וקיימים. ר' שאול היה יכול לשבת בשולחן מפואר ועמוס מעדנים, ובעוד הכל סועדים את ליבם, היה שולף מכיסו שקית קטנה עם שברי קרקר כוסמין. ממנו מלקט מעט פירורים, יוצא ידי חובה, וסוגר את השקית.
פעם אחת התארח בביתנו. אמי הגישה לו דבר מאכל, וכדי להמתיק את העניין אמרה בלשון ציורית את הנאמר בספר 'היום יום' של חב"ד: "אתמול התרנגול הזה צעק 'קוקוריקו', מחר הוא כבר יגיד בתוכך 'מודה אני'...". למחרת, שלח ר' שאול הודעה שבה הביע את תדהמתו מהאמירה. הוא הסביר שזו הייתה הפעם הראשונה ששמע סברה שמצדיקה את עצם פעולת האכילה!
יפה כלבנה היה ר' שאול. לא רק אמן המילה, גם אמן הנשמה. הלך רוחו ונשמתו נחצבו מ'היכל הנגינה'. ביטוי לנשמתו מרובת הניגודים הכל-כך יפים. נשמה סוערת ויפה, לוהטת ועדינה, כוספת ומנחמת, שקטה כמים ובוערת כרשפי אש.
הזיכרון מאותו ליל שבת רחוק צרוב בי היטב. עננה כבדה ריחפה אז על ישראל; מלחמה התחוללה בארץ-הקודש, והלבבות היו מלאי מועקה. עליתי לביתו. ר' שאול ומשפחתו, עם כמה אורחים, היו עדיין באמצע סעודת שבת. ר' שאול לא דיבר על המצב המדיני, וכמובן שבשום אופן לא עסק בדיבורי חול. הוא סיפר ושיתף את הנוכחים על הדרך שבה נהגו צדיקי הדורות לבטל גזירות. בשלב מסוים סיפר על אחד מקדושי עליון שפעם, בעת צרה לישראל, ביקש להפוך מידת הדין לרחמים, ועשה זאת במילים "פְּרוֹק יַת עָנָךְ מִפּוּם אַרְיְוָתָא" שבפיוט הנורא "י-ה ריבון עולם". ר' שאול סיפר על אותו צדיק שניגן בליל שבת אחד שלושים לחנים שונים על "פרוק ית ענך", עד שנבקעו כל הרקיעים והתבטלו הגזירות.
"נו", שאל ר' שאול את יושבי השולחן ואני בכללם, בעיניים בורקות, "כמה לחנים אנחנו מכירים על 'פרוק'?". זה התחיל כזיכרון והפך למסע רוחני מסחרר. ניגון רדף ניגון, לחן עתיק פגש כיסופים מחצר אחרת. בשלב מסויים היינו כשיכורים. הגענו לארבעה-עשר או חמישה-עשר לחנים. הקירות בבית ברעננה כאילו נעלמו; המלחמה נשכחה, ובמקומה ישבנו שם, חבורת יהודים שמתעלים עילוי אחר עילוי ביחד עם ר' שאול אל מעבר למקום ולזמן.
מי שראה אותו בשעת 'רעווא דרעווין', כשהשבת נפרדת מהעולם, ראה דבקות מהי. היה ר' שאול יושב, עיניו עצומות, פניו להבה. היה נאחז בניגון כמו מטפס הרים על חבל. עד שנדמה היה שהגוף השברירי נעלם ורק הניגון והנשמה כאן.
שאול לא רק שר את ניגוני העבר; היה מעיין המתגבר וזכה להלחין כמה וכמה ניגונים שיש בהם כיסופין עד לדקות שבדקות. לחניו לא נכתבו על פסנתר ולא עם תווים, אלא נחצבו מתוך השתפכות הנפש.
ובהגיע עת פקודה, בעלות השחר של שבת קודש אחרי-מות קדושים, התרפקה נשמתו על הניגונים שחיבר בימי חייו, עלתה והתעלתה יחד עמם אל שוכן ערבות. סביבו בני משפחתו, וברקע הצלילים שליוו את מסע חייו, בהם הניגונים: "ובעז בא מבית לחם... ויאמרו לו יברכך ד'", "בואו שעריו בתודה חצרותיו בתהילה... הודו לו ברכו שמו", "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו", "ואני בחסדך בטחתי... אשירה לד' כי גמל עלי", "אז יבקע כשחר אורך... והלך לפניך צדקך כבוד ד' יאספך". ר' שאול נפרד מן העולם שהשכינה בעצמה אוספת את נשמתו אל בית גנזיה.
ד. בָּרָה כַּחַמָּה
"ברה כחמה, אלו הצדיקים שבישראל שעתיד הקב״ה להבהיק זיון כזיו החמה" (מדרש רבה)
אצל ר' שאול לא היה מושג של חצאי טון או מילים מכובסות. היה איש בוער, סוער, דרמטי, טוטאלי, ויהודי של אמת מוחלטת. ה'ברענ' שלו שרף את העולם. הוא היה יהודי של ניגודים בלתי אפשריים: מצד אחד, במידת הצורך ועל פי שולחן ערוך, היה דיפלומט ושועל קרבות ממולח, ומצד שני חסיד ותמים שעיניו זולגות דמעות כמו ילד קטן מול סיפור על צדיק נסתר.
הגמרא בתענית מספרת ששאל רשב"י את רבי אלעזר ברבי יוסי: אפשר ששמעת מאביך מהו בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לוֹ אִמּוֹ? השיבו רבי אלעזר: משל למלך שהייתה לו בת יחידה והיה מחבבה מאוד. לא זז מחבבה עד שקראה 'בתי'; לא זז מחבבה עד שקראה 'אחותי'; ולא זז מחבבה עד שקראה 'אמי', כששמע זאת רשב"י עמד ונשקו על ראשו.
על ידידי ר' שאול, אקרא את דברי חז"ל אלו. בארבעים שנות היכרותנו, הקשר בינינו עבר את כל התחנות. הוא היה לי מורה, רב, אח גדול, חבר יקר. מעולם לא ראיתי את הפער של יותר מ-40 שנה בינינו. היה תמיד צעיר, רענן ונמרץ לגילך. כמעיין המתגבר.
ילד צעיר הייתי כאשר הופנטתי לדמותו ונשביתי בקסמו. בלילות שבת ברעננה, לאחר קבלת שבת ותפילת ערבית, בדרך השקטה מבית הכנסת חב"ד הביתה, הייתי פוסע עם אבי שליט"א יחד עם ר' שאול. דמותו מיתולוגית: גופו דקיק, חגור בגארטל המשתרך ברישול משני צדדיו, והקסקט הנצחי על ראשו.
שנים על שנים, שבת אחר שבת, היה מוליך אותנו בין פניני מחשבה לווארטים חריפים. סיפורים על קדושי עליון סופרו על ידו, והוא הפך אותם לתיאור חי ומוחשי. לא פעם היה נעצר לפתע, בהתאמה מוחלטת לרגע הדרמטי בסיפור, והרחוב כולו היה נדמה לי כעוצר את נשימתו, ומפיו הייתה נפלטת זעקה: "ישמור ה' ויציל!". שם, בין פנסי הרחוב, נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים.
"מרן הרש''ש" (ראשי תיבות: שאול שיף), היה מכנה אותו בחיוך אבי מורי שליט"א. כינוי שנשא בחובו מטען של אהבה גלויה ונסתרת. עבורנו, היה ר' שאול ויישאר הרש"ש, בעל הסוד של רעננה. היטב אני זוכר את ליבי הילדותי מתכווץ בכל פעם שהתקרבנו לפינת הרחובות, שם היה קו הגבול המאכזב שבו היה ר' שאול עולה לביתו ואנחנו היינו ממשיכים לביתנו. זו הייתה הנקודה שבה הקסם התפוגג; רציתי שהמדרכות יתארכו לאינסוף, שהסיפורים לא ייפסקו.
נשמתו של ר' שאול, הסוערת ממילא, התלהטה עוד ועוד בחיפושיה הכוספים אחר צדיקי אמת. הוא חי עמוק בעולמם של קדושי עליון, הגה בהם וכתב עליהם ללא הרף. מדורו "בסוד שיח" (שרימז על שמו: שאול יצחק), קירב במשך עשרות שנים את רבבות קוראי "הצופה" אל צדיקי אמת וקדושי עליון. אלפי סיפורים, ידועים ושאינם, סופרו על ידו ביד אומן.
ברבות השנים, ולאחר סגירת "הצופה", ייסד את עלון השבת רב התפוצה "בסוד שיח" שהיה נשלח לרבבות מנויים באמצעות הדואר האלקטרוני. עוד רבות ידובר ויסופר על עלון זה, שהיה אחד ממפעלות חייו המשמעותיים של ר' שאול בשנותיו האחרונות; מפעל שיסד וטיפח, והיה חביב עליו במיוחד.
אמנם אם נתחקה אחר ה'מפץ הגדול ששינה את מסלול חייו של ר' שאול, והפך אותו באופן סופי וטוטאלי מעיתונאי לשליח, נגיע אל מוקד האש: הלא הוא הוד כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע. שאול לא היה סתם חסיד; הוא היה חסיד 'למעלה מטעם ודעת'. עשרים שנה שימש כחייל נאמן של הרבי, אך הכל הגיע לשיא במהלך 48 שעות במחיצת הרבי בתשרי תנש"א - שעות שפרצו בנשמתו סכר שלא נסגר לעולם. לאחר ששב ארצה העלה על הכתב בעיתון 'כפר חב"ד' מאמר מונומנטלי, מיתולוגי, מטלטל ובלתי נשכח בשם "מרתון של קדושה", מאמר שהפך את הזיכרון אישי של ר' שאול למעיין נובע עבור רבבות חסידים, השותים ממנו בצמא עד היום.
כולם מדברים על אותו רגע מופלא ביחידות של ר' שאול, בו זיהה הרבי את כתב ידו אחרי עשרות שנים, למרות שר' שאול עצמו לא זכר שכתב לרבי מעולם. אני מבקש להתמקד ברגע אחר. רגע אחד שאולי מזקק יותר את כל מהותו. חלוקת דולרים, כ"ה תשרי תשנ"א, ימים בודדים אחרי שחווה את אותו "מרתון של קדושה". ר' שאול עבר מול הרבי לצד דובר חב"ד, ידיד נפשו של ר' שאול, הרה"ח ר' ברק'ה וולף ע"ה. ברגע הגורלי בו כל אדם מבקש על עצמו, בריאותו או משפחתו, ר' שאול חושף את פנימיותו המזוככת: הוא פונה אל הרבי ואמר את המילים הבאות (במדויק, על פי סרטון הוידאו): "עשרים שנים אני חייל נאמן של הרבי וחב"ד בישראל ואני מודה לרבי על הזכות הזו... הייתי רוצה שהרבי יברך אותי ואת אשתי ואת בניי ואת כלותיי, שאני אהיה כלי נאמן ומוצלח למעשי צדקה וחסד לכלל ישראל ולחב"ד בפרט".
שאול שיף קלאסי! כמו החסידים של פעם, עליהם מסופר שהיו מבקשים מהרבי ב'יחידות' רוחניות ושוכחים על גשמיות.
ה. אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת
"אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת. כִּי יְלַוּוּ אוֹתָהּ (את הנשמה) הֲמוֹן כּוֹכָבִים וְאוֹרוֹת רַבּוֹת מִתְנוֹצְצִים שֶׁהֵם נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר... מִן הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים אֲשֶׁר עָשְׂתָה" (ביאור המלבי"ם לשיר השירים).
אני עובר בדמע על מאות ואלפי התכתבויות שלנו לאורך השנים. רובם המכריע בענייני חסד שעסק בהם בכל כוחו. הלך מעמנו שר החסד! אין מספיק מילים בשפתנו כדי לתאר את המסירות הטוטאלית של ר' שאול לחסד. אני גולל וגולל, והדמעות מטשטשות את האותיות. אלפי התכתבויות. מעולם הוא לא היה הנושא. כל הודעה, כל שאלה, כל 'דחוף', כל שיחה באמצע הלילה, מזוקקים לנושא אחד בלבד: חסד בוער, שאינו יודע שובע.
אני מתנצל מראש בפני מי שהמילים הבאות יצרמו לו באוזן. אגב, אני לומד מר' שאול עצמו שהשתמש במילה "מרתון" לקדושה. ובכן, בפרפרזה, דומני שאפשר להגדיר את ר' שאול כ"מסומם" של חסד. ר' שאול עסק בחסד כמו אדם מכור. בלי הפסקה, בלי הפוגה, בלי לדעת שובע. זו הייתה התמכרות קדושה, מוחלטת, טוטאלית, שלא הותירה רגע של מנוחה. כששמע על נער נושר שהעולם הפנה לו עורף, עיניו נדלקו; כשקרא על ילד פגוע או על בחור ישיבה שנפלט לרחוב, כל חושיו נדרכו. לא היו לו חסמים. המושג בושה לא היה קיים אצלו כלל. את התשובה "לא", הוא לא הכיר כאופציה.
ר' שאול היה ננעל על מקרה חסד ומשתגר אליו כמו טיל מונחה, מצויד בכמויות אנרגיה של כור גרעיני. ראיתי אותו הופך עולמות עבור משפחה שקרסה כלכלית, נלחם כאריה עבור איש עסקים שהסתבך משפטית, הופך לדיפלומט כדי להשיג טיפול רפואי מציל חיים לאדם שמעולם לא פגש ולא הכיר.
אלפי הודעות, ובכולן אותו דופק גבוה. תמיד פתח במילה מחויכת: "חכם יאיר... אחי הקטן... חמדת לבבי הי"ו... תפארת חיי... משוש יגוני... עטרת ראשי", ומיד הסתער על היעד. בין השורות נחשפת מפה עולמית של דאגה לזולת: מה הטלפון של שליח חב"ד במאוריציוס? אתה מכיר עורך דין טוב בזימבבואה? מה המייל של הרב של הונגריה? מי אחראי היום במשרד הרווחה על מסגרות של נושרים? מי היחצן הכי חזק במגזר החרדי? יש לך את הכתובת של בית חב"ד בוונקובר? ר' שאול לא נרתע משום אתגר: "אני מטפל כרגע בשלוש משפחות בגן חב"ד בנתניה שנפגעו במלחמה... האם אתה מכיר יועץ נישואין שיודע לטפל במקרה של זוג חרשים-אילמים... אמה של חולה משותקת במוסקבה נפטרה והשתלטו על הבית שלה חבורת נוכלים, אני מחפש דחוף טלפון של עו"ד הגון ברוסיה". כך הלאה בלי-סוף.
ובתוך כל הדרמה תמיד נשמרה הנימה האישית והמחויכת (בכלל, חוש ההומור של ר' שאול הוסיף לדמותו לוויית חן ששווה מאמר בפני עצמו): "אחי היקר שליט"א, שבוע טוב ומבורך. מכיוון שאין לי את 'ספר השלוחים', אני מטריד אותך, וכך אתה נעשה שליח לדבר מצווה בלי ידיעתך. אני מחפש דחוף את ראש ארגון 'אלף' באמריקה למען האסירים. וכשם שאתה עוזר לי, כן יעזרו לך מן השמים. נשיקות, שאול". והסיכום: "בזכות מספרי הטלפון שלך נפתחו שערים, וברצוני להודות לך. נשיקות, שאול".
וכעת, בירידת המסך על נשמה כה גבוהה וקדושה, מאירים ומתנוצצים דברי שיר השירים: "אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת". נשמתו עלתה בסערה השמימה כשהיא מוקפת בריבוא רבבות של מלאכים שנוצרו ממעשיו הטובים. צבא עצום של נר מצווה ותורה אור, מלווה אותו בדרכו למעלה.
אני מדמיין אותו עומד שם, לפני כסא הכבוד. בוודאי גם שם לא הסיר את הקסקט הנצחי מראשו; עם אותה אנרגיה בה שאג-זעק ופילח את הלבבות "יכירו וידעו!", וודאי הוא תובע ודורש כעת מהקב"ה ר' שאול ודורש מהקב"ה: "פְּרוֹק יָת עָנָךְ!", גאל כבר את עמך ישראל!
ו. חתימה
אל חמדת לבבי, ר' שאול היקר.
אני מבקש לפנות אליך בפעם האחרונה: היית כולך איש של חסד. אנא, עשה עבור כולנו את החסד הגדול מכולם - אל תנוח ואל תשקוט. אל תוותר לקב"ה, כמו שלא וויתרת לאף אחד פה בעולם הזה. תתביית על ריבונו של עולם כמו שרק אתה יודע; אל תניח לו עד שיגאל את בניו ויאמר לצרותינו די. תתבע ממנו, בדיוק כמו שידעת לתבוע מכולם כשהיית כאן, נשמה בגוף.
ותעמוד בתפילה לפני כסא הכבוד להמליץ טוב על משפחתך היקרה: רעייתך הצדקת שולמית; ילדיך יוסי, אלעד, קובי ותומר; כלותיך, נכדיך ונכדותיך, ניניך ונינותיך; אחיותיך וכל משפחתך הברוכה, הקרובה והרחוקה, ואלפי ידידיך ומכריך.
תהא נשמתך הגדולה והבלתי-נלאית צרורה בצרור החיים. זכרך יהיה חקוק בנו לנצח, עד שנזכה לראותך שוב בקרוב ממש - עם הקסקט הנצחי - בגאולה השלימה.
נשיקות,
יאיר.
מאפשרים לכם לקבל
