מה שנאמר בהקמת המצבה וסיום ה'שבעה' / הרב אברהם וולף
שלוחי כ"ק אדמו"ר היקרים, בני משפחת השליח הרב אברהם גולובאצ'וב, "עימו אנכי בצרה". אנחנו חוזרים עכשיו מהקמת המצבה לשליח היקר, ואני רוצה לספר לכם על הזיכרון הראשון שלי מאברהם, שותפכם לעבודה, האבא היקר; לא על "הרב גולובאצ'וב", אלא על האיש אברהם.
פגשתי אותו בפעם הראשונה בשנת ה'תשנ"ה, כשהייתי שליח בחרסון ועבדתי עם אחי הרב יוסף יצחק שי' (כיום השליח בעיר). ארגנו אז אירוע חנוכה גדול בתיאטרון הדרמה העירוני. עשינו פרסום נרחב בכדי שיבואו יהודים, יחזו בהופעת ילדי בית הספר, יתרשמו, ואולי כתוצאה מכך ירשמו את ילדיהם ללימודים. בכניסה לאולם ראיתי גבר צעיר, מזוקן, אוחז בשני ילדים קטנים. הנהנתי לו לשלום, הוא החזיר לי שלום, והאירוע התחיל.
לאחר האירוע שנמשך כמה שעות, ובו נשאתי דברים, הילדים הציגו והייתה מוזיקה יהודית, ניגש אליי האבא עם הילדים ביציאה מהאולם וביקש ממני לרשום אותם לבית הספר "אור אבנר חב"ד". "הילדים שלי", אמר האבא, "צריכים ללמוד בבית ספר שמלמד 'דברים' שכאלו, מעניק 'ערכים' שכאלו ו'מחנך' ילדים שכאלו". וכך נרשמו האחים גולובאצ'וב לבית הספר היהודי – ילדים שבאותה עת לא ידעו מאומה על יהדותם. משם הפך אברהם לימים לאדם שכל חייו סבבו סביב תורה ומצוות, שליחות ונתינה.
המפגש השני היה באלול תשנ"ו. לאחר תחילת שנת הלימודים, החלו אברהם ואחיו יוסי להגיע לכל תפילות השבת. באותן שנים המניין היה מורכב בעיקר מיהודים מבוגרים, ולפתע הצטרפו אליהם שני ילדים לתפילות; הדבר הפיח רוח צעירה וחיים חדשים בבית הכנסת. כך זה נמשך כמה שבתות, וגם לראש השנה הם הגיעו לכל התפילות. לשבת שובה לא הגיעו הילדים. הייתי מודאג, במיוחד אחרי ההתחלה המבטיחה והאווירה המיוחדת שהשרו.
ביום כיפור הם הופיעו שוב. שאלתי אותם היכן היו בשבת הקודמת? אברהם ענה לי, ואני זוכר עד היום את תשובתו שהדהימה אותי: "שתיים נגד אחד – שתיים מנצח". ומיד המשיך והסביר שלמד בבית הספר, בשיעורים של הרבנית חיה, שבית הדין היהודי מקבל החלטות "על פי רוב". "אצלנו", אמר, "היו שתי מצוות כנגד עבירה אחת, ולכן קיום שתי המצוות חשוב יותר מאשר לעבור עבירה אחת". לשאלתי למה הוא מתכוון? ענה לי: "אימא ביקשה מאיתנו לעזור לה לנקות ולפנות את ה'דאצ'ה' בסיום עונת הקיץ ולהחזיר דברים לעיר. אז יש לנו כאן מצד אחד מצוות 'אהבת ישראל' ומצוות 'כיבוד הורים', כשממול יש איסור אחד שהוא 'חילול שבת', אז החלטנו שקיום שתי המצוות מול העבירה האחת חשוב יותר...". כך הוא התחיל את חייו היהודיים, אותם סיים בין היתר כמזכיר בית הדין הרבני בברלין.
תמיד אני אומר לשלוחים באודסה, שפסגת הצלחותיו של שליח היא כשהחניך שלו הופך בעצמו לשליח. אברהם היה מהראשונים ששבו לצור מחצבתם בהשפעתנו, שהרגשתי שהגעתי איתו להצלחה. הוא עצמו יצא לשליחות כ"ק אדמו"ר, ואני שמח וגאה שזכינו שיש לנו בעל תשובה יקר שזכה למצוא את דרכו באופן כזה.
אני מסתכל עליכם, ילדיו היקרים, ואני רוצה שתזכרו שאתם הדבר היקר ביותר שאבא השאיר בעולם הזה. אתם לא יודעים עדיין, ואולי לא תדעו במשך שנים, מה וכמה קיבלתם מאביכם. גדלתם בבית של שליח אמיתי, בית עם אוצר שלא קונים בשום מקום. ראיתם אבא שכל בוקר קם ועשה את מה שהוא מאמין בו. לא דיבר על זה, אלא עשה. אבא שאוהב כל יהודי שנכנס למשרד שלו בלי לשאול מי הוא ומה הוא. אבא שראה בכל יהודי יהלום, שראה יהודי בדיוק כפי שהרבי רואה כל יהודי – עולם שלם. זו הירושה הגדולה שהוא הותיר לכם, ירושה כזאת אינה נגמרת לעולם.
תמיד הייתם הילדים של הרבי, היום אתם גם הילדים של כולנו, היום אתם הילדים של כל שלוחי חב"ד בעולם, ובראש ובראשונה אתם הילדים של השליח הראשי הרב יהודה טייכטל, שעושה ויעשה עבורכם בדיוק כפי שהוא עושה עם ילדיו שאותם הוא אוהב כפי שהוא אוהב אתכם. התפקיד שלכם הוא להמשיך להסב הרבה נחת רוח יהודי חסידי לרבי, לאבא, לאימא ולשלוחים שעוטפים אתכם באהבה גדולה, ללמוד טוב, להתנהג כחסידים, ולהגיע עד לדרגה הגבוהה ביותר – להיות שלוחים נאמנים של הרבי.
***
הבוקר שוחחתי עם אחד מהשלוחים, שאמר לי: "אני לא מבין מה קורה כאן. בשנים האחרונות כמה וכמה אסונות קרו כאן בגרמניה. מספר שלוחים צעירים נפטרו, שלוחה צעירה נפטרה, ילדי שלוחים נשארו יתומים. מה קורה כאן? האם יש כאן קשר? האם יש כאן מסר שאנחנו לא שומעים?" – שאל מתוך כאב.
אני מבין אותו, אני חולק איתכם שלוחי הרבי בגרמניה את הכאב, כל השלוחים בעולם חולקים אותו, כולנו איתכם בצרה הזו. אך חייבים כולנו לזכור מה הרבי כותב בעניין הזה, ואני לא אומר זאת כדי לחמוק מהשאלה, אלא כדי לפתוח אותה לדיון בצורה נכונה יותר. הרבי כותב שאסור לחפש קשר בין אסונות. כשקורים דברים כואבים בזמן כה קרוב, הנפש רוצה לחבר, לבנות פרשנות, מנסה למצוא "מסר". אך הרבי שולל זאת נחרצות. כל פטירה היא עולם בפני עצמו. כל אבל כשלעצמו – הוא נוראי וקשה, יצירת קשר מעושה ביניהם – פוגעת בכל אחד מהם.
אני רוצה לצטט את דברי הרבי משנת תשנ"ב, זה היה מענה על פ"נ שכתבו בד"צ דשכונת קראון הייטס, ועד רבני ליובאוויטש הכללי, וועד הרבנים דמאנטריאול בקשר לפטירת שלוש מנשי חב"ד באופן טראגי בקראון הייטס, צרפת ובארץ הקודש. בפ"נ ביקשו שהרבי יעורר רחמים "לגדור הפרצות בליובאוויטש" וכו'. הרבי סימן בעיגול את התיבות "כאן, בצרפת ובאה"ק", וכתב: "1) כפשוט הצירוף אך ורק לטוב בטוב הנראה והנגלה. 2) ע"פ מאמר חז"ל בזוגות. 3) אזכיר על הציון."
שלוחים יקרים, עם התשובה הזו אנחנו חייבים לחיות, לדעת ולהפנים שאין קשר בין האסונות הכבדים, ולבקש שיהיו צירופים "לטוב ובטוב הנראה והנגלה", לזכור שהרבי הזכיר וממשיך להזכיר אותנו כל הזמן "על הציון"! לחיות ולהאמין בזה.
יחד עם זאת, ולאחר שאנחנו מבינים שאין קשר – ברור שהכאב הוא גדול, והשאלה "למה עשה ה' ככה?" היא שאלה לגיטימית, והרצון לדעת ולהבין את המסר הוא ברור, חד וכואב.
***
אני רוצה לחלוק איתכם כמה נקודות חשובות: יש סיפור ידוע על ניצול השואה ר' נפתלי לביא, אחיו של יבדל לחיים טובים וארוכים הרב ישראל מאיר לאו שי', שאיבדו בשואה את אביהם, אימם ועוד מבני משפחתם. יום אחד הלך נפתלי לביא לבקר את האדמו"ר מגור, ה"בית ישראל", שגם הוא איבד בשואה את אשתו וילדיו. הרבי מגור הזמין אותו לטיול לילי ברחובות ירושלים. הם צעדו יחד בדממה שעה ארוכה, הרבי השכול והנער בן התשע-עשרה היתום. לפתע עצר הרבי מגור ושאל: "ראית שם את הארובות?". "כן", ענה הנער. וכך הם ממשיכים לטייל יחד בדממה כאובה, מבינים הם זה את זה ללא מילים. ואז שוב עוצר הרבי מגור ושואל את נפתלי הצעיר: "ואת העשן ראית?". "כן", ענה הבחור. והם ממשיכים לטייל בדממה, ואז לפתע שואל הרבי מגור: "ואת הקב"ה ראית?". השאלה כמובן לא הייתה האם ראית את האסון, את הטרגדיה, את העשן העולה מגופות הוריך ובני משפחתך, כי ברור שנפתלי ראה את כל זה. השאלה הייתה האם בתוך כל התופת הצלחת לראות גם את הקב"ה.
אז מה הסוד? איך עוברים דברים כאלה ונשארים יהודים מאמינים? ואנו כשלוחים – איך ממשיכים מכאן הלאה, לא רק לחיות, אלא גם להחיות את הקהילות והיהודים עליהם אנחנו מופקדים ואחראים?
הגמרא מספרת במסכת מנחות (כט, ב): בשעה שעלה משה למרום אמר לו הקב"ה: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר משה לפניו: ריבונו של עולם, הראהו לי. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כוחו של משה כשראה שאינו מצליח להבין את דברי התורה. כיוון שהגיע רבי עקיבא לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מניין לך הדבר הזה? אמר להן: הלכה למשה מסיני, ואז נתיישבה דעתו של משה רבינו.
שואל הרבי (בשיחת ש"פ שמיני, ה'תשכ"ו): לכאורה אינו מובן – הרי משה רבינו היה בתכלית הביטול, ככתוב "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", ומבואר בחסידות שזהו מפני שידע שכל מעלותיו הן מה שניתן לו מלמעלה, וחשב שאילו היו הכוחות הללו אצל אחר, היה גם הוא באותה מדרגה, ואולי מישהו אחר היה מגלה את הכוחות הללו אפילו יותר ממנו. וכיון שבמשך כל ימי חייו היה בתכלית הענווה, איך ייתכן שבמבחן התוצאה, כאשר ראה שישנו מי שיודע יותר ממנו, אזי "תשש כוחו"?
מסביר הרבי, שהסיבה לכך הייתה לא בגלל שרבי עקיבא יודע יותר ממנו – עניין כזה לא שייך כלל אצל משה רבינו – אלא בגלל שראה בלימודו של רבי עקיבא רק את עניין ההבנה וההשגה, בלי ביטול, בלי ענווה ובלי קבלת עול. משה ראה שיכולים להגיע לאמיתתה של תורה, ובדרגה נעלית יותר ממנו עצמו, וכל זה רק על ידי הבנה והשגה בלבד, מזה "תשש כוחו".
לכן, ברגע שראה שרבי עקיבא משיב לתלמידיו על השאלה "רבי מניין לך" את התשובה "הלכה למשה מסיני", אזי "נתיישבה דעתו". הוא ראה שלאחרי כל גדלותו של רבי עקיבא, ועד ש"כולהו אליבא דרבי עקיבא", יש אצלו גם עניין הביטול. לא רק לציית לקב"ה, זה פשיטא, אלא גם לקבל "הלכה למשה מסיני" גם אם הוא מבין זאת בשכלו וגם אם לאו. באותו רגע הבין משה רבינו שגם תלמיד שלא יבין עניין כלשהו, גם אם לא תהיה סיבה להוראות שמקבל, גם אם יהיו לו שאלות ללא תשובות – ובעניינינו, גם תלמיד שלא יבין "על מה עשה ה' ככה" – ימשיך לשמור ולעשות ולקיים.
משה רבינו ידע אמת אחת עמוקה: יש דברים שאי אפשר להסביר, הן בתורה והן מחוץ לתורה. ומי שבונה את כל אמונתו על היגיון בלבד, ביום הוא לא יקבל תשובה לשאלתו – הוא יתמוטט. אבל מי שיש לו "נעשה ונשמע", מי שאומר "כך ולא אחרת, גם כשאני לא מבין", הוא זה שמחזיק מעמד.
הרבי ממשיך בשיחה שם, שמחד גיסא עניינה של התורה הוא הבנה והשגה, כמו שכתוב "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", וביחד עם זה דווקא "משה קיבל תורה מסיני" – משה שהיה "עניו מאד מכל האדם" ו"מסיני" שהיה הנמוך מכל ההרים. עם ההקדמה של ״נעשה״ ל״נשמע״, שזה בעצם ביטול וקבלת עול, שעוד לפני שיודע מה יצוו עליו, ואם יבין זאת בשכלו אם לאו, הרי הוא מקבל עליו לקיים זאת.
מי כמותכם השלוחים בגרמניה יודע, שדווקא אלו שניסו להבין את הכול בשואה לא החזיקו מעמד כיהודים מאמינים. דווקא אלו שהייתה להם קבלת עול, שאמרו "כך ולא אחרת גם כשאינני מבין", הם אלו שיצאו עם אמונה בידם. יש שאלות שאין עליהן תשובות. לא שאלות ש"עדיין" אין עליהן תשובות, אלא פשוט אין. לא צריכים להתנצל על זה בפני אחרים, וגם לא צריכים להתנצל בפני עצמנו. אפשר שלא להבין ולהמשיך הלאה וביתר שאת, כי זוהי היהדות. אנחנו לא מנחמים את הילדים של אברהם גולובאצ'וב באמירה שהקב"ה לוקח אליו את הטובים; גם לעצמנו אנחנו לא משתמשים במילים "בקרובי אקדש" כמילות נחמה, אלא כפירושו של הרשב"ם, שמילים אלו לא נאמרו על נדב ואביהוא אלא על אהרן ובניו הנותרים: "ויאמר משה אל אהרן: אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה, כי הדבר הזה אשר אני אומר לך 'הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש' – בכוהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש".
לדעת הרשב"ם, הקריאה "בקרובי אקדש" היא אלינו, שלוחי כ"ק אדמו"ר, רבני ומנהיגי הקהילות היהודיות, שלוחי הציבור שגורל האומה תלוי בנו. אל לנו להישבר בשעה קשה זו; השליחות שלנו חייבת להימשך על אף האסון הכבד שקרה – לחשוק שיניים ולהמשיך במסירות בשליחותנו. ה"וידם אהרן" אינו ביטוי של אבלות וצידוק הדין גרידא, אלא היענות אהרן לתביעת משה להימנע מאבלות מתוך נכונות להמשיך בעבודת הקודש ללא אבל ובכי.
***
אני רוצה לסיים בסיפור שאירע איתי השנה בחג הפסח. סיפרתי זאת היום לרב יהודה טייכטל בבית העלמין, בזמן הקמת המצבה, לאחר שבניו של הרב גולובאצ'וב סיימו את הקדיש. הוא פנה אליי ואמר לי: "אני לא מבין מה קורה פה. ילדים של הרבי צריכים לרקוד ולשמוח, לא לומר קדיש בבית עלמין".
סיפרתי לו שבלילה השני של פסח, בדרך מבית הכנסת לליל הסדר, שאלה אותי בתי תחי' מדוע אמש, בזמן הסדר, לאחר ששאלה "מה נשתנה", עניתי לה תשובות רק על שלוש שאלות? על שאלת "חמץ ומצה" ענית: "על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ". על שאלת "מרור" ענית: "על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים". על שאלת "מסובין" ענית: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים". אבל על שאלת "מדוע מטבילין" לא ענית לי, מדוע?
הרהרתי מעט ואמרתי לה: בתי היקרה, חשוב לדעת שגם כשאין תשובות לכל השאלות – ה"סדר" ממשיך! קוראים הלאה את ההגדה, שותים עוד כוס, אוכלים מצה, מרור, כורך, שולחן עורך, מברכים ברכת המזון על כוס שלישית, מוזגין כוס לאליהו, פותחים את הדלת והוא נכנס, לאחר מכן הוא גם יוצא, אומרים את כל ההלל, שותים כוס רביעית, מחזירים את היין מכוס של אליהו לבקבוק, מנגנים "א-לי אתה", אומרים "לשנה הבאה בירושלים" ואז הולכים לישון עם "שאלה שאין עליה תשובה".
בבוקר קמים, הולכים למקווה, מתפללים שחרית, אוכלים סעודת יום טוב, מתפללים מנחה, מעריב, ואז הולכים יחד עם אבא הביתה, יושבים שוב לשולחן הסדר, עושים קידוש, שוב שואלים "מה נשתנה", כשהפעם כבר ברור שלא תהיה תשובה לשאלת "מטבילין" – ועם זאת ה"סדר" יתחיל ויסתיים. נשב בשולחן הסדר ונחגוג את חג הפסח עד סיומו יחד עם השאלה שנשארה ללא מענה.
***
ידידיי השלוחים בגרמניה. חוסר התשובה – הוא התשובה. הרבי לא הבטיח לנו שנבין הכול. הרבי הורה לנו מה לעשות. יש יהודי שממתין. יש נר שצריך להדליק. השליחות לא עוצרת כי אנחנו כואבים, היא ממשיכה גם ובגלל שאנחנו כואבים. הכאב הוא הדלק, לא המכשול. אתם שבורים. אני רואה את זה, כולנו שבורים. אני לא בא לכאן כדי לומר לכם "תהיו חזקים". אבל צריך שמישהו יגיד לו: אני יודע שאתה שבור ואני איתך. אני אומר לכם ידידיי השלוחים, כולנו שבורים, ולכן אני כאן. כל שלוחי הרבי כאן איתכם, הרבי איתכם, ואנחנו ממשיכים ביחד.
האנשים הכי חזקים שפגשתי בחיי לא היו אנשים שלא כאבו. הם היו אנשים שכאבו עמוקות וחזרו למשימה. לא כי נגמר הכאב, אלא כי הבינו שהמשימה לא מחכה שהכאב יעבור, אלא חייבים להמשיך ולהשלים אותה עכשיו.
אברהם גולובאצ'וב הבין את זה. הוא קם בכל בוקר ועשה. פתח דלתות. הדליק נרות. הפך בית כנסת לבית. והאור שהוא הדליק לא כבה.
מאפשרים לכם לקבל
