* אין אומרים תחנון.

'ראש-השנה לאילן' נוגע לדינא בארץ-ישראל - "לעניין מעשר, שאין מעשרין פירות האילן שחנטו קודם שבט על שחנטו לאחר שבט", אבל לא מצינו בש"ס שייקרא ט"ו בשבט בשם 'יום-טוב'. המקור היחיד לכך הוא - כמבואר בראשונים, ש"כיוון דקתני בהדי הדדי, כל ארבעה ראשי-שנים ביחד, בהא דמיא אהדדי".

הלשון הרגיל 'ראש-השנה לאילנות' בלשון רבים, ביאורו: כיוון שהתחלת העבודה היא מ'הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך', היינו להשפיע על אחרים, להצמיח אילנות, ורק אחר-כך מתחיל עבודת עצמו בתפילה.

אכילת פירות:

בט"ו בשבט "נוהגים להרבות במיני פירות של אילנות", ואף שאז רק זמן החנטה, דהיינו התחלת הצמיחה, נוהגים לאכול פירות מוכנים ופירות הכי משובחים, ואכילה כשיעור ברכה אחרונה דווקא, כי גם הסיום והתכלית כלולים כבר ב'ראש', ורואים אותם כבר אז בגלוי. ובפרט מיני פירות שנשתבחה בהן ארץ-ישראל - "גפן ותאנה ורימון... זית שמן ודבש" - "דבש תמרים", ונוהגים לאכול גם חרובים, שיש להם שייכות מיוחדת לניסים, כסיפור הגמרא על רבי חנינא בן דוסא ש"די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת", ובהמשך לזה מסופר על כמה וכמה ניסים שאירעו לו, בהיותו 'מלומד בניסים'.

יש נוהגים לומר ליקוטים מתנ"ך וזוהר כו' - ועל זה כתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "לא ראיתי במדינותינו נוהגים כן".

כינוסים:

התאחדות כל האיברים היא על-ידי ה"ראש", וכיוון שכל ארבעת הראשי שנים קשורים זה לזה, יש עניין מיוחד לכנס את בני-ישראל בראש-השנה לאילן, שיהיו כבראש-השנה הכללי "לאחדים כאחד", ובפרט כינוסים של ילדי-ישראל שלפני בר-מצווה ובת-מצווה "צבאות השם", כיוון שבהם מודגש במיוחד עניין הצמיחה והגידול, גם (ובעיקר) ברוחניות, שאז הוא עיקר החינוך "חנוך לנער".

יש לבחור את הזמן המתאים כדי שיהיה 'ברוב עם' הכי אפשרי, בכל מקום ומקום לפי עניינו: לאחרי מנחה דערב ט"ו בשבט, בט"ו בשבט עצמו, בימים שלאחרי, עד ליום השבת-קודש [פרשת יתרו], השבת דמתן-תורה (ומה טוב בכל אחד מהזמנים הנ"ל, במקומות שונים וכו').

וכדאי ונכון להתחיל בעניין של מעשה בפועל תיכף ומייד, באופן המותר ושייך ביום השבת: א) הוספה בעניין הצדקה - אהבת-ישראל ואחדות-ישראל - ע"י החלטה על סכום מסויים, לא רק החלטה כללית (נוסף על האפשרות לקיים מצות צדקה ע"י אכילה ושתיה ['לחיים'], וכן ע"י צדקה רוחנית [עצה טובה, לימוד תורה]), שיפרישו לעצמם מייד בצאת השבת, ויתנו בפועל בבוקר לעני או לגבאי צדקה. ב) הוספה בחינוך הילדים, לעוררם אודות קיום המנהג דאכילת פירות ביום זה, ולהסבירם משמעותו.

בהתוועדות ט"ו בשבט תשל"א הכריז הרבי: "עכשיו הזמן שצריכים "לכבוש" העולם, על-ידי יגיעה והוספה ביתר שאת וביתר עוז בלימוד התורה".

ט"ו בשבט - ראש-השנה לאילן

עיקרו של ט"ו בשבט הוא סיום שנת המעשר לפירות העץ, מכיוון שעד יום זה יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, ועכשיו מתחילה צמיחת הפרי. כמו-כן אין מעשרים מפירות שחנטו קודם יום זה על אלו שחנטו לאחר-מכן.

עם זאת, מכיוון ש'ארבעת ראשי שנים' (א' בניסן, א' באלול, א' בתשרי וט"ו בשבט) מופיעים במשנה יחד, הוכיחו הגאונים שיום זה יש בו גם משום לקח רוחני לאדם, ובפרט שחז"ל דימו את האדם לאילן על יסוד הפסוק (דברים כ,יט) "כי האדם עץ השדה".

לכן ביום זה על האדם להתעורר לעבודת הבורא מתוך תענוג וחיות מחודשים (עניין הצמיחה), כפירות האילן, שעניינם אינו להיות מזון הכרחי לקיום האדם, אלא "להחיות בהן נפש כל חי".

נהגו אפילו בחו"ל להרבות ביום זה באכילת מיני פירות האילן, ובפרט פירות משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל ונוהגים לאכול גם חרובים, שיש להם שייכות מיוחדת לניסים, כסיפור הגמרא על רבי חנינא בן דוסא ש"די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת", ובהמשך לזה מסופר על כמה וכמה ניסים שאירעו לו, בהיותו 'מלומד בניסים' (כמובן יש לבדוק את כשרותם, לעניין רכיבים, חרקים, עורלה ומעשרות, ולנהוג בדיני ברכותיהם כדין, לרבות ברכת 'שהחיינו').

יש נוהגים לומר ליקוטים מתנ"ך וזוהר כו' (נדפסו לראשונה בספר 'פרי עץ הדר', ויניציאה, תפ"ח. וכמה פעמים לאחרי זה, וכמובן גם בדורנו). - ועל זה כתב כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו: "לא ראיתי במדינותינו נוהגים כן" (לקוטי-שיחות כרך לא עמ' 235). לפיכך אין הדבר נהוג בחסידות חב"ד, אך כל קהילה נוהגת כפי המקובל בה לדורותיה.

המנהג הנפוץ בארץ לטעת עצים בט"ו בשבט אינו ממנהגי ישראל המסורתיים. הרבי מליובאוויטש כתב על כך: "אין לערב את זה במנהגי שולחן-ערוך", מכיוון שזה "עניין חילוני לגמרי", ובפרט שעל-פי הגמרא (תמיד כט,ב) אין בעצי-סרק משום 'יישוב ארץ-ישראל'.

לאחרונה נפוצה 'הגדה' לט"ו בשבט, שהופקה בצורה נאה ומושכת, ומופצת גם בבתי-ספר דתיים וחרדיים, אך כלול בה חומר הרחוק מרוח ישראל סבא, ושומר נפשו ירחק ממנה ומשכמותה.

דיני כשרות בפירות יבשים:

רכיבים: בצימוקים ובשזיפים, וכן בצ'יפס-בננות, וייתכן גם באוכמניות, יש חשש לשימוש בשמן לא-כשר בתהליך ייבושם.

חרקים: יש לקנות פירות יבשים במקום שיש בו תנאי אחסון טובים ורענון הסחורה. בתפזורת יש נגיעות רבה מבשקיות סגורות. רצוי לשטוף את כל הפירות היבשים במים חמים. כל תמר ומשמש חייבים בבדיקה פרטנית – פתיחתו לאורכו והתבוננות אם יש בתוכו חרקים. בתמר לח יש פחות חרקים.

בתאנים המצב קשה, וככלל, עדיף להימנע מאכילתן. מי שמכיר את הרימה שבתאנה (זחל לבן-שקוף בעל ראש שחור, הדומה מאוד ל'שערות' של התאנה), יפתח כל פרי לאורכו ולרוחבו, יהפוך את הקליפה כלפי פנים ויחפש היטב אם מסתתרת רימה בין ה'שערות'.

צימוקים, מכל הסוגים, נגועים בחרקים, ולכן יש לבדוק אותם לפני השימוש בהשריית מעט מהם במים פושרים, ערבוב המים והמתנת כמה דקות לראות אם יש חרקים צפים (אם כן – אין להשתמש בכל הכמות!). מומלץ לא להשתמש בעוגות המכילות צימוקים, כי בדרך-כלל לא נערכת במפעלים בדיקה כראוי.

בפירות אחרים, יש לבדוק לפחות מדגם של פירות מכל אריזה.

אתר צעירי-חב"ד